ארבה ולא אסור?!

אולי לעוצומה מלכותית? חברות אולי?

מכאן הוכחה שכאשר אדם נגוע........
הוא פשוט נגוע.

פגית
זאת לא חוצפה????
האמת גם אני חשבתי על זה אבל
זה נראה לי חוצפה
כי כל האומר.... חטא:
אינו אלא טועה


תוקן על ידי - מתענין - 12/12/2002 7:04:50 PM

אז מי מביא חטאת המזיד?

_________________

מודה ועוזב

"גם בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות , ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלוקים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיכם לבניכם ולכם, הלוא על אלה חטא שלמה מלך ישראל .."(נחמיה יג כג

_________________

גם ר' ישמעאל אמר אני אקרא ולא אטה.
כדאי לשים לב שגם למסקנה הוא לא חזר בו ואמר שאכן היה עליו לשמור את ההלכה גם אם אין סיכון. הוא רק טען שהתברר שכן היה סיכון (כלומר זוהי טעות בהערכת מציאות ולא בהלכה). ובאמת ראיתי בספר יישובי קושיות על רעק"א ('חזות קשות' כמדומה) בסוף ביצה שטוען כן להלכה: שלת"ח שאינו חושש שיטה מותר לקרוא לאור הנר. וכנ"ל לכל דרשות חז"ל. ובזה הוא מיישב קושיא של רעק"א שם (סוף ביצה).
ויסוד הדברים הוא בשאלה האם האיסור הוא הקריאה לאור הנר, או שהאיסור הוא כניסה למצב שבו יש חשש שמא יטה. רי"ש סבר כצד השני.
וכעת יתבאר כמין חומר הנהגתו של שלמה המלך. הוא חשב שהפסוק שאוסר ריבוי נשים זה אינו איסור עצמותי, אלא רק איסור שהוא גזירה דאורייתא, ויסוד האיסור הוא כניסה לחשש שמא ירבה. הוא העריך שלא ירבה, ולכן לא חשש לאיסור. השאלה היא האם בדאורייתא אפשר לפרש איסורים כך. וראו בשורש החמישי לרמב"ם בעניין זה, וברמב"ן שם.
ושם מתבאר ברמב"ם (וכן הוא בפיהמ"ש בסנהדרין) שריבוי הנשים שנוי במחלוקת משולשת במשנת סנהדרין, האם האיסור קשור להטיית הלב או שאלו שני איסורים נפרדים. ולצד זה אין כל קושיא כאן. שלמה רצה הרבה נשים כי בא לו. אבל הוא לא רצה להטות את לבו. ואין קשר בין ריבוי נשים להטית הלב (למשל, במצב של ריבוי נשים כאביגיל).
זוהי סוגיא מרתקת ברמה הלוגית (הדעות של דרישת טעמא דקרא מתחלפות שם, וההשלכות מעניינות מאד), ואכ"מ.

לא הבנתי את לשון השאלה הפותחת. הרי כל הרעיון הוא ששלמה אמר בליבו שיוכל להרבות בלי שיגיע לכלל "יסור".

אבל שאר הדברים נאים וחשובים.

בעניותי, לא כל כך הבנתי את חילוקיו של מיכי (בגלל חסרון הקורא, כלומר אני וכנראה לא הקדשתי להם מספיק זמן).

נראה לי שהדגש כאן אינו על המבנה הפורמלי של ההלכה והגזירה, בין אם זו גזירה מהתורה כמו אצל שלמה או מדבריהם כמו קריאה לאור הנר.

השאלה היא אם אדם רשאי לפטור עצמו מדין בתורה או מדרבנן משום שהוא רואה עצמו נעלה ממנו, שהחשש לא קיים לגביו, ולהפך, הוא ירויח יותר ויתעלה יותר מהתעלמות מן הדין.

(אני משער שמיכי ניסה לעגן זאת בתפיסות פורמליות שונות של גזירות, דאורייתא ודרבנן, וזה בהתאם לגישה הישיבתית המקובלת עלינו, שאין תלמיד חכם חוטא אלא שיש לו "מהלך",אבל אפשר שלא צריך להגיע לידי כך).

זה ברור לגבי ר' ישמעאל, שרצה בסך הכל ללמוד. זה קצת פחות ברור לגבי שלמה, אך יש ללמד זכות שרצה סוסים כדי לחזק את הצבא ונשים כי היה בכך מעשה ברית פוליטי.

והלקח הוא, כמו בשיטות המוסר, שאדם אינו צריך לסמוך על עצמו ואין הוא רשאי להאמין שהוא רציונלי מספיק להיזהר ולא להיכשל. והא ראיה, ששני גדולי העולם, שלמה ור' ישמעאל, נכשלו.

***
נסיון לשפר את לשון השאלה הפותחת שלי.

_________________

הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ז אומר בפשטות: 'כי מצינו לשלמה פחיתות מדות והיא "רב התאווה" בבאור בהרבות נשים, וזה מפעולות תכונת רב התאווה.   

"מפני מה לא נתגלו טעמי התורה ? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב: לא ירבה לו סוסים - ולא ישיב את העם מצריימה. ולא ירבה לו נשים- ולא יסור לבבו (דברים יז טז-יז)
אמר שלמה: אני ארבה ולא אשוב, אני ארבה ולא אסור. וכתיב (מלכים א - י, כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים וגו' - וכתיב (שם יא,ד) ויהי לעת זקנת שלמה המלך נשיו הטו את לבבו"
(סנהדרין כא)

ברמב"ם "ספר המצוות" (לא תעשה שס"ה) כתב: "וכבר באר האל יתברך בכתוב טעם  מצוות אלה, רצוני לומר : 'לא ירבה לו סוסים' 'לא ירבה לו נשים'...ובעבור שנודעו הטעמים וסבתן הגיעה בעבורן נטיה מהדת...כי אם זה השלם בחכמה הגדול במעלה כבר דימה וחשב שאין הפעולה הזאת בהכרח סבה לעבירה ההיא - מה יהיה שכל ההמון עם חולשתו? הנה יחשבו בהם ויאמרו: כלום היה אסור כך, או צווה בכך - אלא מפני כך, אני אהיה נזהר מהדבר בעבורו צווה המצווה הזאת ולא אשים לב עליה - ואז יהיה נפסד יושר הדת .

_________________

מיכי

לכל הפחות תתייחס לדברי המקרא שאומר ששלמה חטא כמחלוקת - אחד (המקרא) אומר חטא ואחד (חז"ל) אומר לא חטא , ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אבל מנין אתה שואב את הסמכות לומר שלא היה שום חטא? ואולי כשם שחז"ל הוציאו את הכתוב מפשטו גם אנו רשאים להוציא את חז"ל מפשטם, וא"כ חזרנו לכך שזכותי לומר ששלמה חטא.

מבקר,
מי אמר ששלמה לא חטא? חזרתי והזכרתי את המדרש כמקור שמנסה לטעון ששלמה לא טעה בהערכת המציאות (שכן רק הקב"ה גרם לו לחטוא) אלא התווכח על עצם הדין (כלומר על העיקרון שאם מישהו לא יחטא גם הוא מחוייב לגזירה). כבודו של הפשט במקומו מונח, אך גם של הדרש.

טענתך האבסורדית, לפיה חז"ל חולקים על המקרא, יכולה כמובן להיות מופנית כמעט כלפי כל דרש: התורה אומרת עין תחת עין, וחז"ל חולקים עליה וקובעים: ממון. המקרא אומר שדוד חטא, וחז"ל חולקים ואומרים שהוא לא חטא. וכן על זו הדרך. אז במה שונה המדרש הזה?

_________________

מיכי