אהוד בן גרא

א.      בפסוק טו, ייחוסו של אהוד 'אהוד בן גרא בן הימיני' גוזר מייד גזירה שווה ל'שמעי בן גרא בן הימיני' (מלכים ב ח), למרות הפרש מאות השנים. נראה שגרא הוא שם בית האב, משבט בנימין, אליו מתייחסים השניים שהרי ביחוסי בני יעקב, בספר בראשית מו כא, מופיע גרא כאחד מעשרת בני בנימין. אמנם בספר במדבר פרק כו בפירוט ראשי האבות הוא נעלם, ורש"י פירש בשם גמרא ירושלמית (תחילת מסכת יומא ובמסכת סוטה) שחסרו חמש משפחות מבנימין ועוד משפחות מעוד שבטים, במלחמה עם בני לוי אחרי מותו של אהרון.

בספר דברי הימים א פרק ח, מופיע השם גרא שלש פעמים.

"ג וַיִּהְיוּ בָנִים, לְבָלַע--אַדָּר וְגֵרָא, וַאֲבִיהוּד.  ד וַאֲבִישׁוּעַ וְנַעֲמָן, וַאֲחוֹחַ.  ה וְגֵרָא וּשְׁפוּפָן, וְחוּרָם.  ו וְאֵלֶּה, בְּנֵי אֵחוּד; אֵלֶּה הֵם רָאשֵׁי אָבוֹת, לְיוֹשְׁבֵי גֶבַע, וַיַּגְלוּם, אֶל-מָנָחַת.  ז וְנַעֲמָן וַאֲחִיָּה וְגֵרָא, הוּא הֶגְלָם; וְהוֹלִיד אֶת-עֻזָּא, וְאֶת-אֲחִיחֻד.  ח וְשַׁחֲרַיִם, הוֹלִיד בִּשְׂדֵה מוֹאָב, מִן-שִׁלְחוֹ, אֹתָם--חוּשִׁים וְאֶת-בַּעֲרָא, נָשָׁיו."

ייתכן שכאן מדובר על עניין קרוב לפרשתנו. אחוד מפסוק ו, יכול להיות אהוד. מאידך, אחיחוד מפסוק ז, הוא בנו של גרא הנולד בגלות כלשהי, אולי בשדה מואב המוזכרת בפסוק ח. נראה שגרא גלה לשדה מואב בימי שעבוד עגלון והוליד שם את אחיחוד = אהוד, שגדל כבן תערובת בחצר המלוכה ומכאן קרבתו לעגלון, מה שאפשר את הפעולה הנועזת והמוצלחת של ההתנקשות.

ב.      בפסוק טו, תיאורו 'איש אטר יד ימינו' גוזר גזירה שווה כמובן, למעשה פלגש בגבעה, שם בפרק כ מתוארים בני בנימין "וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב--לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה, הִתְפָּקְדוּ, שְׁבַע מֵאוֹת, אִישׁ בָּחוּר.  טז מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ:  כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא."

עניין זה, חשוב הוא עד מאוד, להבנת פרשתנו.

כל הפרשנים עומדים על העובדה הפשוטה, שאהוד חגר את החרב על ימינו ולא על שמאלו כדרך הלוחמים, מפני שהיה אטר יד. לכן גם לא הבחינו עגלון ואנשיו בחרבו ולא חששו ממנו.

נראה שעדיין הדברים צריכים ביאור. הלא אטר יד, אינו מקרה חריג עד כדי שאין להעלותו על הדעת. קשה להניח, ששומרי ראשו של מלך, כה שאננים, עד שאינם טורחים טרחה קלה, לעקוב אחר ירך ימינו של איש, מחשש שהוא אטר יד. בפרט, שכפי שראינו, תכונה זו היתה אופיינית לבני בנימין ואנשי עגלון היו אמרים להיות מודעים לה, אחרי שמונה עשרה שנה בקרבם.

התבוננות בפסוקים מפרק כ, מעלה תובנה מעניינת, באשר לתכונותיהם הקרביות של איטרי יד. עשרים וששה אלף בני בנימין, השולטים ביד ימינם, הם שולפי חרב. לעומתם, שבע מאות האיש, אטרי היד, אינם נושאים כלל חרב, אף לא בירך ימינם ואינם מכים בה בשמאלם. הם קלעי אבן ולא שולפי חרב.

חויה שחויתי על בשרי, תדגים את העניין. אני הנני איטר יד ימין ועושה כל מלאכתי, כמו גם כתיבה בעט, בשמאל כל אדם. עניין זה עבר אלי בתורשה מאבי מורי. אך בעוד הוא אולץ בילדותו להעביר את כתיבתו לימין, כדי שלא ייחשב בעל מום חלילה ויראה חריג בבית הכנסת בעת הנחת התפילין, לי הוא הניח לכתוב כפי טבעי, בשמאל. עניין זה אופייני להבדל בין הדורות, כאשר בדורות קודמים עד לאחרונה, היו יוצאי מזרח אירופה, רגילים לראות ילד שמאלי כבעל מום ועומדים עליו בתוקף שיחליף את ידו הכותבת לכל הפחות.

לא ירדתי לעומק דעתם, עד שנזקקתי לאחוז בידי קולמוס סופרי סת"ם, העשוי קנה או נוצה. תפסתי לפתע, שאינני יכול לכתוב כאחד האדם. ראשית, הקולמוס מעוצב וחתוך לפי זווית כתיבה של יד ימין ואינו יכול להתאים בשום פנים ליד שמאל. אך חמור מכך, כל הטכניקה של הכתיבה, מפותחת ונלמדת לפי מוטוריקה מסוימת, זו הנפוצה יותר כמובן, של כותבי יד ימין. אכן, כיום פותחו טכניקות הפוכות לכתיבת יד שמאל, והתוצאות לעיתים אף טובות יותר מסיבות שונות.

אז תפסתי את עומק העניין. בדורות קודמים, כאשר כל הכתיבה נעשתה בקולמוס, על ידי משיכתו, לא יכול היה אטר יד ימין לבצע פעולת כתיבה, אלא אם כן יימצא לו מורה מיוחד לשמאליים. סביר להניח שרובם המוחלט של איטרי היד, היה מנוע מידיעת כתיבה והיה נאלץ לפנות לחברו הימני שיכתוב עבורו. משעברו לעט כדורי, הכותב בקלות גם בדחיפה קדימה ולאו דווקא במשיכה, נעלם חסרון זה. אין צריך לומר, שכתיבה על מקלדת בשתי ידיים, מעלימה לחלוטין את ההבדל.

דומני, שהסבר זה נכון הוא גם לגבי אחיזת חרב, למרות שחויה זו לא ניסיתי. הלוחמים מאומנים לאחוז את החרב בזווית מסוימת ולהכות בה, והחרב גם מעוצבת בהתאם, כמגל מעוגל. לא זו בלבד שאין אטר היד מסוגל לאחוז בחרב הנפוצה, אלא גם אם יעשה לו חרב מהופכת, לא יתאים לאומנות זו, משום חריגותו בין התלמידים. על כן היו אטרי היד, מעדיפים להתאמן בקליעת אבנים והניחו לאומנות אחיזת החרב. אכן בקרב בני בנימין, היתה נפוצה אומנות הקליעה, כמו שהיתה נפוצה איטרות יד ימין. (ראה מאמרו של ז. ח. ארליך, בתוך שומרון ובנימין ב)

מעתה, לא מחמת שינוי הצדדים, לא נחשד אהוד. דווקא משום שידעו על תכונתו, לא העלו על דעתם עגלון ואנשיו, שהוא מסוגל לאחוז חרב. ואכן, אהוד לא הכה בחרב, אלא דקר בה, 'ויתקעה בבטנו'. שני פיות היו לחרבו, לא על מנת להכות 'לפי חרב' פה אחד, אלא כדי להכפיל את פעולת הדקירה.

ג.       בפסוק כה, באו עבדי עגלון 'ויקחו את המפתח ויפתחו'. מה ענייננו בתיאור הכלי בו נפתחה הדלת?

הדבר פשוט מאוד ומהווה חלק מהסבר הישועה, אולי אחד הניסים שאירעו לאהוד. בנוהג שבעולם העתיק, שדלתות ננעלות בעזרת בריח, מוט החוסם את הדלת. נעילה כזו, יכולה להתבצע הן מבחוץ והן מבפנים, על ידי שני בריחים שונים. אלא שאז אין אפשרות לטעות, באשר למקום עמידתו של הנועל, אם עשה זאת מתוך החדר או מחוצה לו. כמובן שאהוד לא יכול היה לנעול את עגלון מבחוץ, ללא שידעו זאת העבדים מהרה ואז הוא היה מפסיד את זמן ההשהיה הנחוץ לו כל כך. נעילה במפתח לעומת זאת, משאירה את הסוד כמוס. כך יכלו העבדים לחשוב שעגלון נעל את עצמו מתוך החדר, בעוד אהוד, שנעל מבחוץ, נעלם עם המפתח לדרכו הנחוצה.

ייתכן שאהוד לקח בחשבון, שעגלון ישהה בחדר המקרה, וייתכן שכל דלתות בית המלך היו ננעלות במפתחות. אולי היתה זו יד ההשגחה, שאפשרה לאהוד את ההצלחה המלאה, התלויה גם בפרט שולי זה.

_________________