הני דבי בר אלישיב, צודקים או לא?

בגמ' בב"ב מובא "כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו".
הסתפקתי על מה הם הקפידו. החברותא שלי אמר שייתכן שהעובר על המיצר, מתנגש בגידוים שגדילים על הקצה.

על כל פנים, זה הזיק מינימלי שרוב אנשים לא מקפידים על זה.
וחקרתי מה הגבול שהאדם היהודי צריך לוותר, ולא לעמוד על שלו.
האם כשהשכן שלי רוצה לקרוא עיתון שאני מנוי עליו, וייגרם לכמה קמטים, וזה לא אותו דבר כמ עיתון חדש, האם אני אמור להקפיד עליו או לוותר עליו ברצון.

התעוררתי לשאלה הזו, בעקבות אשכול בבח"ח, בנושא "מתארגנת חרם נגד חנות של פוליטקאי".
מישהו כתב שמה, שזה תופאה של אי פירגון, שכל אחד שמצליח, לא מפרגנים לו.
המשפט הזה הביא לי אסוציאציות של כמה סיפורים שחוויתי וששמעתי מכלי ראשון.

כולם נסובים על הענין של לוותר לשני, או שלא להקפיד על השני כשהאי נוחות אל הא' הוא אפסי לעומת הרווח שהשני יכול להרוויח מענין.

הגיוני

שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית,- ויש אומרים זו מידת סדום.- אבות  ה, י,

יש אנשים שהופכים כל דבר למידת סדום,( ראה תמיהתך על תמיהתי, באשכול הסמוך- והבן)

_________________

מודה ועוזב

המשנה ידועה, אינך מחדש כלום, רק דיברתי על עצם העובדה שזה יכול להיות מידת סדום, גם אם זה מידה בינונית זה עדיין לא מידה מתוקנת וממילא דברי הנ"ל יציבים וקיימים.

אני הפכתי למידת סדום?! היש אומרים במשנה עשו זאת במקומי...

הגיוני

לא אתה הפכת,- לא אליך כיונתי,- כי אם אותו יצור , שיצאת להגנתו.

_________________

מודה ועוזב