מיימוני:
כמדומה שהתערבבו כאן כמה נושאים.
א. האם מכשיר גרמא מותר או אסור בשבת מן התורה.
ב. אם נפשוט את שאלה א' לקולא, שמותר, האם בכל זאת אין בזה פריצת צביון השבת.
ג. האם יש לחלק בין התר פרטי לדרך כללית.
ד. כיצד נוהגת החברה הבני ברקית בתופעות כאלו.
ה. האם ניתן לסמוך על תיאור עיתונאי של מי שאינו חשוד באהדה לציבור הבני ברקי.
א. כפי שכתבתי כמה פעמים בעבר, ניתן לבחון כל מכשיר גרמא בשתי צורות. ניתן לבדוק אותו מבפנים, איך הוא עובד, ולהתרשם כי יש כאן גישה מופלאה, שמצליחה לנצל את הטכנולוגיה כדי לבצע מלאכות בצורה מותרת לגמרי. פרדוקס? כן. אבל זה נכון. אם מכשיר גרמא בנוי ומתפקד כפי שמתארים אותו, יש כאן דרך מותרת לגמרי לעשות כל דבר בשבת.
אבל זו רק דרך אחת לבחון את המכשיר. כל זה נכון אם אנו רואים אותו על קרביו, ויודעים כי הוא מכשיר טלפון גרמא שונה ממכשיר רגיל, וכן בכל מכשיר מסוג זה.
אבל לא ברור שזה נכון. האם לא פחות אינטואיטיבי לראות במכשיר, בכל מכשיר, גם שם גרמא, מעין "קופסא שחורה", שאיני יודע ואיני רוצה לדעת כיצד היא עובדת, ואם היא מביאה לתוצאות האסורות בשבת, הרי יש כאן איסור תורה?
עד כמה שידוע לי, זו מחלוקת הרב יצחק זילברשטיין שליט"א עם הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל. מחלוקת אחרוני אחרונים בסברא קשה מן התורה.
ב. אין זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים בתולדות ההלכה שיש דרך מותרת מהתורה לפרוץ את מה שאנו מכנים צביון השבת.
שתי דרכים כאלו היו קיימות במשך הדורות.
1. הפעלת מכשירים מערב שבת כך שיעבדו בשבת.
2. אמירה לגוי, בשבת או לפני שבת, שיעשה מלאכה עבור היהודי.
הדרך הראשונה לא נאסרה, אם כי חכמים גדרו בעדה במקצת באותם דברים שבהם אמרו "אוושא מילתא" (=יש קול). ואם גם לא נראה מהסוגיא עצמה שהלכה כן, הפוסקים חששו לדעה זו במקומות מסויימים. ואפשר שטעמם היה שראוי לגדור גדר כדי להגן על מה שהתחלנו לכנות כאן "צביון השבת".
2. למרות שמן התורה מותר לומר לגוי ויעשה כל דבר לצרכנו בשבת, חכמים אסרו זאת, פרט למקרים מיוחדים ביותר. למעשה, יש דעה יחידאה שאמירה לגוי היא איסור תורה. דעה זו נחשבת זרה ומוזרה, אך יתכן שמה שעומד מאחוריה הוא אותה סברה יסודית, כי לא יתכן שהתורה תניח פתח כזה לפריצת צביון השבת, בדמות אמירה לגוי. איני סבור שיש להחיות את הדעה הזו, אך אני מביא אותה בתור המחשה לצורך המובן כל כך להגן על צביון השבת.
כך אני מבין את החלטתו של הרב שביקש לא להשתמש במכשירי גרמא בשום מקום בבית החולים "מעייני הישועה".
ג. בוודאי שיש לחלק בין צורך פרטי של אדם לבין התר גורף כללי. לפעמים מצאנו שלא הצליחו להתיר את הצורך הפרטי מחשש פן תצא מזה תקלה. בדורנו, דור המעוררים, יתכן שבאמת קשה יותר למצוא התרים כאלו.
על כל פנים, זו, בניגוד לקודמות, שאלה מתחום הסוציולוגיה. בבני ברק כנראה קשה למצוא התר פרטי. בערים אחרות, אולי בחו"ל, קל יותר לעשות זאת. וכבר אמרו שלא כדאי לדור בשכנות לעם הארץ, כי הוא רוצה להיות ירא שמים ואינו יודע כיצד לעשות זאת.
ד-ה אלו שאלות פוליטיות, ואינן חביבות עלי. מי שרוצה, ידון בכך, ויש לכך פורום מיוחד בשכנותנו, ח"ח.
הערה אחרונה: הכל דנו בהיתר הקלנועית מצד מלאכה שבמנוע. אבל יש גם איסור טילטול בשבת. במקרה של הקלנועית, יתכן שאין כאן איסור תורה, שהרי הקלנועית בטלה לאדם שיושב בה, אך שמא יש לדון אם זה נכון רק בשעה שהוא יכול ללכת בעצמו (מחלוקת רש"י ותוס').
מי שסומך על העירוב בבני ברק, פטור מבעיה אחרונה זו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
*****
יצחק_יונתן:
מיימוני,
ברשות כת"ר אוסיף עוד שאלה, שדומני כי מקומה יכירנו גם בפורום זה. נניח כי הפעלת "קלנועית גרמא" לצורך חולה שאיב"ס שנויה במחלוקת אחרוני זמננו. נניח כי הקונסנזוס בקהילה מסוימת (ב"ב) הוא כדעה המחמירה. מהי התגובה הראויה כלפי מי שסומך על המקילים?
במילים אחרות, האם ראוי כי לכל קהילה תהיה פסיקה אחידה, שסטיה ממנה תוקע כעבירה לכל דבר, או שמא עלינו להעדיף גישה פלורליסטית (במובן המצומצם ביותר של המושג) של ההלכה?
*****
מיימוני:
יצחק יונתן
יפה שאלת - והשאלה לדעתי אינה בת יישום בזמננו.
כבר בימי התנאים והאמוראים היו הבדלים בין קהילות ובין פוסקים.
חז"ל טיפלו בנושא משני הבטים. ההבט של ההכרעה בין פוסקים, וזה היה שונה בימים שהיתה סנהדרין - מקום של הכרעה - לבין דורות מאוחרים יותר. והבט של מה יאמרו ומניעת מחלוקת, במשניות בפרק "מקום שנהגו" בפסחים.
מזה כמה דורות, שהמצב השתנה לגמרי מימי חז"ל. אנשים מגדירים את עצמם כבני קהילות שונות - חסידים, ליטאים, ספרדים, "מזרחי" - לפי הכרעתם האישית, מוצאם המשפחתי, מקום לימודיהם בימי עיצוב אישיותם, בית הכנסת אליו הם שייכים, ועוד.
למעשה, בכל עיר ואם בישראל (או בחו"ל) יש כמה קהילות ששוכנות זו ליד זו.
יחסי הגומלין בין הקהילות האלו אינם פשוטים. לפעמים נשמר השלום. לפעמים, לא כל כך. אבל אז זו כבר לא שאלה הלכתית, אלא פוליטית...
עקרונית, התערבותו של אדם מסויים מקהילה אחת ברשותה של קהילה אחרת מהווה חריגה נגד הפלורליזם למעשה שנוהג בין קהילות.
אמנם, שני יוצאי דופן בדבר. ראשית, אם אחת הקהילות חורגת מהקונצנזוס ההלכתי, ואז באים כלפיה בטענה שהיא אינה נוהגת לפי שום פוסק.
שנית, אם במקום מסויים מוכר רב מסויים כפוסק של האיזור, ה"מרא דאתרא". אמנם, בבני ברק יש כמה שמתחרים ביניהם על הכתר הזה, ויש לבחון היטב אם קהילה מסויימת, גם אם הוקמה לאחר זמן, חייבת לסור למרותו של רב שהוכתר בקהילה אחרת. האם הגיאוגרפיה מחייבת? בעבר היא היתה הגורם היחיד. היום, זה נראה אחרת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
