ונשיא בעמך לא תאור. איסור קללה

מרובקה

אפשר גם להבין קללות אחרת

ירוחם - לא במקרה הגמ' הביאה את זה רק דרך סיפור מעשה שהיה, אלו דברים שאפשר לעמוד עליהם שהם כוונו לברכות רק אם יודעים את טון הדיבור וכד' (בין אם ע"י שמיעה ישירה, או ע"י היכרות עם הדובר וכד') בפשטות מי שאומר דברי גנאי הוא אומר דברי גנאי.

מי שרוצה שיהיה למדובר זמן לעסוק בתורה, אזי שלא יאמר שיעבור מתפקידו אלא שיצליח בתפקידו יותר, ואז יהיה לו די זמן כח ואפשרות לעסוק בתורה.

והלוא טון הדיבור תלוי בדרגת הכעס בו האדם שרוי - אם כן נמצא שהקללה היא נגזרת של הכעס ונמצא שהכעס הוא אב הקללה - לצוות על האדם ולאסור עליו את הכעס יהיה בבחינת גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה - ולכן אסרו את הביטוי של הכעס - כעת הגדרת הקללה היא כל מה שהוא ביטוי של הכעס והוא בהכרח למטרת גנאי 

_________________

פרמטר נוסף לבחינת "אמיתותה" של הקללה הוא זווית ההתבוננות של השומע.

בזמנו כינה הגר"ע יוסף את ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו "עיזה עיוורת". המאזין התמים מהצד יחשוב שאולי הכוונה היתה לקלל, או לכל הפחות להדביק כינוי של גנאי. אולם בפועל השתמש הדובר בביטוי מעולם הווייתו כדי לתאר את המציאות כפי שראה אותה: מנהיג המוביל את עמו כעיזה שנוקרו עיניה (עפ"י רש"י בב"ק, בדף הנלמד השבוע). נמצא שהגר"ע יוסף השתמש במטפורה מקובלת מבחינתו לתיאור המצב, ואילו השומע הסביר הבין שכוונתו היתה דווקא לקלל.

מה שמזכיר לי את הבדיחה הידועה אודות האם הישראלית בסופרמרקט בארה"ב הצועקת לילדיה "די!", והשומעים מזעיקים את המשטרה בסוברם שהאם מאחלת לילדיה מוות.

אבל לא אלמן ישראל, איסור קללות בעיקר על נשיאים , קטן עליהם, הם ימצאו התרים לכל קללה וקללה

נאחז

התכוונתי לומר שבמקרה שירוחם הביא הקללה היתה ניכרת שאינה קללה, גם אם השומע לא הכיר בכך מייד אך האומר ידע שהוא ישוב לשולחו וישמע ממנו את ההסבר הנכון. ומסתמא השומע גם תיאר לעצמו שהיה פה איזה דבר שפשוט לא מובן לו, שהרי השולחו היה אביו, ולא ייתכן שבאמת היתה 'פשלה' כזאת גדולה.

מיכה

ההסבר הנכון הוא,- שאותם "מקללים" כביכול-, רצו שאת ההסבר והברכות יגיד רבי שמעון בר יוחאי,

כי הברכות שיוצאים מפיו, של רשב"י- יש להם רושם יותר מברכות שהם היו נותנים .

_________________

מודה ועוזב