הסבר נפלא מדוע נקרא רבי "רבינו הקדוש"

הגמרא מספרת על רבי הקדוש שרצה לשאת לאשה את אלמנתו של רבי אלעזר בנו של רשב"י

"שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף.
וזהו דברי הכתוב (דברים יד), צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה), הוי מודה על האמת. רצו לומר, אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות, כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו, או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש".  (רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה )

_________________

"...וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה, והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו, איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות, עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש, ושמו יהודה. והיה בחכמה, ובמעלה בתכליתם, כמו שאמרו (גיטין דף נט.), מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים, כמו שאמרו גם כן (סוטה דף מט ע"ב), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש, עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו. וזה מפורסם בתלמוד (בר"ה דף כו ע"ב). והיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת, מה שנאמר בו, אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ דף פה.). וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה, ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו. והיה הוא בעצמו מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו..."

(הרמב"ם - אביו של 'ר"א בן הרמב"ם' - בהקדמתו לפיהמ"ש)

_________________

מ. זוהר

ואולי בגלל זה -

אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי

יושל,

האיש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות, פירושו, שהאיש כולל את כל המעלות הטובות ובכללן צניעות,-  הדברים שהבאת מהגמרא הם בכלל דברי הרמב"ם -

תודה על המקורות, את חלקם ידעתי ואת חלקם לא, אבל מכל מקום העליתי את האשכול לא כדי להראות את מכלול הטעמים למה קוראים לו רבינו הקדוש, אלא בגלל ייחודו ומופלאותו של טעם זה (בעיניי לפחות).

הטעם באמת מופלא, כי לכאורה זו הגינות בסיסית להודות על האמת, קמ"ל שלהודות על האמת זו מעלת קדושה.

<"הטעם באמת מופלא, כי לכאורה זו הגינות בסיסית להודות על האמת">

כ"כ בסיסי עד שלא היה מי שהודה שהוא טעה, כי גם אמירת אמת היא הגינות בסיסית והוא מעולם לא טעה.

בעלבעמיו,

"שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף -
כלומר יותר פשוט לאנשים מן השורה להודות על האמת, ולדידן זו הגינות בסיסית, מפני שמלכתחילה הם לא מתיימרים להחזיק את האמת בידיהם, מה שאין כן לאדם גדול ש'ככל שהוא גדול יצרו גדול ממנו' - ולכן כשאדם גדול מודה על טעותו כיוון שהאמת של מישהו אחר טובה משלו, לזה יקרא קדוש

נאחז,
הלימוד הוא ששאר אנשים צריכים לנהוג כך, האם הם נוהגים כך, זו כבר שאלה אחרת.

הלימוד הוא שהדבר יותר פשוט לשאר האנשים לנהוג כך, אם כן ההגינות הבסיסית הזו ראויה לשאר האנשים, והאדם כפרט אמור להשתדל ולשאוף לכך - אם הם נוהגים כך או לא זה תלוי בהשתדלות של כל פרט ופרט בתוך 'שאר האנשים'  אם יש בהם הרצון לחתור להגינות בסיסית, ולקיים אותה בפועל - 

ואם שאר האנשים  ינהגו כך יקראו קדושים ?

"אשר נשיא יחטא" - אשרי הדור שנשיאו נותן לב לשוב על חטאיו.

אבל - "אם הכהן המשיח יחטא" - אז - "לאשמת העם". הכהן תפקידו להיות קדוש - פרוש מכל דבר טעות וחטא, ולסור עד שלא יוכל לטעות. אם הוא חוטא, אז כמובן שמעלה גדולה היא לו שהוא מודה על האמת, אבל אין זו קדושה.

הודאה על האמת - מעלה היא כן, קדושה היא לא. היא כמובן יכולה לקרב את האדם אל הקדושה, אבל אין היא עצמה הקדושה.

רק הנשיא - שאיננו יכול להיות פרוש מכיוון שהוא חייב להיות מעורב כל הזמן בענייני העם - אז אם הוא חטא, הגם שיש פה חיסרון, שלא לומר חיסרון גדול, אבל אם הוא נותן לב להודות על האמת ולשוב מחטאו - אזי העם יכול לשמוח, שהודאה על האמת הינה ערך עליון אצל נשיאו, וחסרון הקדושה אצל הנשיא איננו חיסרון גדול בנשיאות.

אמנם רבינו הקדוש - כמו שכתב הרמב"ם בציטוט שהביא זוהר - היו בו כל החמודות והמידות הטובות, גם רבינו, גם קדוש, וגם ראוי שיכירו באמיתת מעלתו, כשם שהוא יודע להודות על האמת.

מיכה

 התורה מציגה את שלשת האפשרויות של החוטא, לפי מעמדם החברתי

אדם כי יחטא    -- אם כהן המשיח יחטא -- אשר נשיא יחטא


נדייק בלשון העברית  כי= כאשר    אם= ספק כן ספק לא     אשר= כש  זה שהוא יחטא זה מתבקש- אין ספק.

נפש כי תחטא - זה הקדמה

אם הכהן המשיח יחטא - ספק
ואם כל עדת ישראל ישגו - ואשמו מק"ו
והנשיא - הרי הוא דמוקרט - הוא חייב ללכת לפי דעת העם - ואז "אשר נשיא יחטא".
אבל "ואם נפש אחת תחטא", אז הנשיא לא צריך ללכת אחריו, ולכן בזה נגמרת הפרשה.