| נשלח ב-19/2/2009 13:36 |
 |
| |
מה מסתתר בפסוק של שמע ישראל?
שמע ישראל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד:
פסוק זה הפך לאחד הפסוקים החשובים ביותר במסורת הדורות של עם ישראל, שלש פרשיות נקראות על שמו.
אומרים את זה לפחות שלש פעמים ביום,
כל מי שמסר את נפשו על קידוש ה' אמר את הפסוק הזה לפני.
אומרים זאת לגוססים- ולהבדיל בברית ובמעמדים של שמחה אחרים. תפילת יום הכיפורים מסתיימת עם פסוק זה. וכו' וכו'
והשאלה שברצוני לעלות לדיון- במה זכה פסוק זה לכל זאת?? הרי יש פסוקים ממצים לא פחות מפסוק זה?
לענ"ד יש בפסוק הזה מסרים הרבה יותר עמוקים ומהותיים, מאשר הפרשנויות והפרשנים הידועים לנו- או לי לפחות.
אבקש לשמוע את דעתכם על- וב נוושא הפסוק,-- העלום- והגדול הזה,
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2009 14:11 |
|
| |
http://kodesh.snunit.k12.il/i/1101.htm
א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. [ב] ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. [ג] ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם.
ב לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. [ד] הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י,י)--הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד,לה), כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
ג [ה] המצוי הזה--הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף.
ד [ו] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.
ה [ז] אלוה זה אחד הוא--אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם.
ו אילו היו האלוהות הרבה--היו גופין וגווייות, מפני שאין הנמנין השווין במציאתן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו הגופות והגווייות. ואילו היה היוצר גוף וגווייה--היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לו קץ ותכלית, יש לכוחו קץ וסוף.
ז ואלוהינו ברוך שמו, הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. והואיל ואינו גוף, לא יארעו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר; לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה--מצות עשה, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד).
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2009 16:44 |
|
| |
לנאחז,
עם כל הציטוט עדיין השאלה במקומה עומדת, ומה מצאת תשובה בדברים שהבאת ?!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2009 19:46 |
|
| |
האם יש מקור לטענה שלא היו מניחם תפילין במשך הגלות?
מופיע בוויקיפדיה
הדעה המקובלת במחקר מניחה כי בתקופת התנאים התפילין היו נחלתם של בודדים בציבור היהודי, בעיקר של החוגים הפרושים שכינו את עצמם "חברים" (לדברי יוסף בן מתתיהו מנו הפרושים 6,000 איש,[1] מתוך אוכלוסייה כוללת שגודלה, על פי חלק מהחוקרים, נע בין שניים לשלושה מיליון יהודים[2]). חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: "איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין"[3], וכן: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו"[4], ובחומרה רבה יותר נאמר: "פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין"[5].
בתקופת
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 10:34 |
|
| |
ברוכים הנמצאים! זה לי הפעם הראשונה שאני מגיב כאן, נושא האשכול הזה, הוא נפלאה ומענין ביותר, מאד מעורר את המחשבה, ולכן אני לא מבין למה לא עונים לענין השאלה, וגולשים לדברים צדדים שהם לא מעינין השאלה. אני ממתין נקוצר רוח לתגובה ענינית ראשונה על מנת שאוכל להגיב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 11:07 |
|
| |
בפשטות התשובה לשאלת כותב האשכול ניתנת כאן:(לפי מקור זה העוצמה טמונה בהמשך הפסוקים:ואהבת את ה' וכו')
"כוחו וסוד עוצמתו של פסוק זה, שליווה יהודים רבים בדרכם אל מותם?
מדוע נבחרו הפסוקים הבאים בעקבותיו, להיאמר שלוש פעמים ביום, כחלק משגרת יומו של המתפלל?
לכאורה נראה, שלפנינו הכרזה על קיומו של המונותאיזם המוחלט, וחשיבות הקטע נעוצה בהבעת ייחודו של האל.
אולם, עיון מדוקדק במילות הפסוק מלמד, שאין זה כך, שהרי המילים אומרות כי ה' שהוא אלוהנו, הוא אחד. אך אין זה מוציא מכלל אפשרות קיומם של אלים אחרים, לעמים אחרים. כך גם לגבי פסוקים נוספים המותירים רושם דומה, שאינו אלא רושם מוטעה:
- "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". לך בלבד לא יהיה, אך אולי יהיה לאחרים?
- "מי כמוך באלים ה'" (שמ' טו, 11) - כאן בפירוש ניתן להבין שיש כמה אלים, אם כי, כמובן, יש עדיפות לאלוהי ישראל.
הפסוק המביע את רעיון ייחודו המוחלט של האל נמצא בספר דב' ד, 35:
"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו"(13).
פסוק זה בזכות חד-משמעותו, ואמירתו הנחרצת יכול להאיר גם את דברים ו, 4 וייתכן שהוא מגלה כי גם לו מסר מונותאיסטי מובהק.
מכיוון שכך, חזרנו אפוא לשאלת הפתיחה: לו רצו להביע את רעיון ייחוד האל, מוטב היה לבחור בפסוק ברור יותר! מהו אם כן סודו של "שמע ישראל"?
נפנה לסיפור מאוחר יותר המופיע בגמרא, בברכות, ס"א, ב'(14), סיפור היכול לפרש את חיוניותו של פסוקנו.
"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.
יצתה בת קול ואמרה אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד".
ר' עקיבא מתעקש לומר את "שמע ישראל" בשעתו האחרונה, כשהוא כה מעונה, כדי לקיים את הנאמר בפסוק 5 "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך". המוקד, אם כן, מצוי לא בפסוק הפותח אלא בפסוק שלאחריו.
נשאלת, אם כן, השאלה מהו הקשר בין שני הפסוקים?
נראה שהפסוק הפותח מהווה את נקודת המוצא, את התשתית, לפסוק החשוב שלאחריו: לו היו אלים רבים, לא היית יכול להתמסר לכולם. האל האחד הוא המאפשר לאדם לרכז את כל אהבתו, את כל נפשו ואת כל מאודו - אליו. ריכוז המשאבים הנפשיים מתאפשר נוכח קיומו של אל אחד בלבד.
רעיון זה מודגם גם בשימוש במילה המנחה "בכל": "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וגם בשימוש המיוחד מילה "מאודך" - זהו שם עצם הנגזר מתואר הפועל.
הפרשנות המסורתית התלבטה בפענוח מילה זו.
אונקלוס מתרגם: בכל נכסיך (כך גם בגמרא: בכל ממונך). פירוש זה קשה שכן לאחר התיאורים המפליגים: בכל לבבך ובכל נפשך, יש כאן התפוגגות המתח הרגשי.
לכן נראה לנו פירושו של ראב"ע: "מטעם מאוד מאוד והטעם לרוב, אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב".
הרושם המתקבל הוא שאנו נדרשים כאן לשלמות נפשית, להתמסרות מוחלטת!
"מה הוא אחד - אף אתה אחד". לפנינו הדגשת השלמות הנפשית של האדם, כמקבילה לשלמות האלוהית, בעוד שריבוי האלים, המאבק ביניהם ופיצולם, עשויים לייצג גם חוסר שלמות בתום האדם ומאבק פנימי בתוכו.
מעניין לבדוק בהקשר זה פסוקים נוספים, שאולי אינם אלא פרשנות פנים-מקראית על הקטע שלפנינו: דב' יא, 13:
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".
הרעיון דומה. השינויים הקלים לכאורה, מעמעמים ומחלישים את משמעות הפסוק: במקום האהבה המופשטת, הערטילאית, מתווסף הביטוי "ולעבדו", המורידנו לעולם המעשה. יחד עם זה הושמטה המילה המפליגה (שהייתה בעייתית מבחינה לשונית) - "מאודך".
השוואה זו מבליטה את הרעיון המובע ב"שמע ישראל", במלוא עוצמתו וחריפותו הסגוליים! "
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3506
בחסידות המילה אחד איננה מוסברת : ה' יחיד אלא איחוד של קודשא בריך הוא וישראל.
עוצמתו של הפסוק היא לדעתי שיש בו בסך הכל 6 מילים שמביעות את הרעיון המרכזי שביהדות .
יש בו את הביטוי :שמע שקורא ומזמין להקשבה והבנה כאחד. לאחריו המילה ישראל-שמו של יעקב לאחר שניצח את מלאכו של עשו.ואז הביטוי החזק:ה' אלוקינו ה' אחד-האיחוד המוחלט בין עם ישראל לקב"ה.
הקיצור והתמציתיות עם עוצמת המשמעות של המילים הם שנתנו לפסוק הזה את כוחו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 14:31 |
|
| |
צענערענע כותבת
בפשטות התשובה לשאלת כותב האשכול ניתנת כאן:(לפי מקור זה העוצמה טמונה בהמשך הפסוקים:ואהבת את ה' וכו')
מה רצית להגיד בעצם כי לפסוק הזה אין כל משמעות רצינית בלי ההמשך של ואהבת ?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 14:53 |
|
| |
צענע
פסוק זה עומד בכל עוצמתו בפני עצמו- בלי התוספות של שלשת הפרשיות-
אין אני אומר שהפרשיות בהמשך אינם חשובות הם חשובות מאד מאד, אבל הדיון הוא- על הפסוק הזה בלבד- ועליו בלבד,
ויש לפסוק הזה עמידה עצמאית, עמידה גדולה, כפי שבאמת נעשה בו שימוש על ידי עמנו, אשר השתמשו בו ורק בו-. בפסוק
ועל כך אעמוד בהמשך- לאחר עזרת החברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2009 12:25 |
|
| |
בס"ד
רשי מפרש שה' שהוא כעת אלקינו יהיה בעתיד ה' אחד לכל אומות העולם עובדי האלילים. כלומר, אמונתנו- אמונת הייחוד האופטימית (אני מאמין בתחית המתים- הרע הגרוע ביותר הוא זמני), תהיה בעתיד אמונת כל העולם. ולכן אומרים זאת גם כששוכבים- בלילה או בזמן הפטירה, וגם כשקמים- בבוקר או בתחית המתים. הפסוק מיצג את האמונה המונותאיסטית, לפיה יוצר אור ובורא רע (רע זמני, לענינינו בלבד) הוא אחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2009 12:30 |
|
| |
אז אתה חושב כשאדם מוסר את עצמו על קידוש ה', וצועק שמע ישראל... הוא חושב או מכוון שאומות העולם בסוף יגלו את ה'?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2009 21:27 |
|
| |
בס"ד
השאלה שלך נוגעת בסוגיה של כוונה במצוות, או- עד כמה אדם נדרש לכוון כדי שיצא די חובה, ואף יותר מכך, בקיום מצווה.
כשאדם המוסר נפשו על קדושת שמו יתברך צועק שמע ישראל הוא צועק שגם מה שנראה לו (ולאחרים) כרגע רע, מנוהל ומכוון ע"י אותו אחד- הקב"ה.
הרע הזה הוא זמני. בסופו של דבר התפישה שיש כוחות נפרדים המנהלים את העולם (תפישת האומות עובדות האלילים) תטוהר ותקודש לכיוון אמונתנו המונותאיסטית.
לכן, ה"רע" שקורה לו כרגע (המוות) הוא זמני (אני מאמין באמונה שלימה בתחית המתים) משום שהרע הזה נברא על ידי הטוב והמטיב.
האם האדם הצועק שמע ישראל יודע את זה או לא?
האם יש פשט אחר ברש"י?
האם התורה עוסקת במה אדם חושב ועושה, האם התורה עוסקת בשאלה כיצד העולם מתנהל? או שמא התורה ענינה לכוון את האדם למה הוא צריך לחשוב ולעשות, וכיצד העולם צריך להתנהל- ומתוך כך התורה גם מכוונת את האדם ואת העולם לייעוד המוסרי שלו?
מה דעתך?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2009 04:52 |
|
| |
ואילו שאלת, מה כוחה של החיטה שהיא משביעה יותר משאר מאכלים? היתה זו אולי שאלה טובה, אבל "אין חכם כבעל הניסיון" - תאכל, ותדע בדיוק מה בינה לבין שאר המאכלים. אני קורא את הפסוק שמע ישראל - ומוצא בו הרבה:
שמע
ישראל
ה'
אלוקינו
ה'
אחד.
דא קנית מה חסרת.
איזה עוד פסוק אתה יכול להשוות לו.
שמע - זוהי איננה הודעה בעלמא, אלא קריאה - רוצה אני שתשמע, שתקשיב, תבין, תקבל, והשבות אל לבבך.
ישראל - אתה עם בני ישראל - בן אברהם יצחק ויעקב - שנבחר להיות לה' לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה -
ה' - השם המפורש - כביכול "שם העצם" - רצוני שהוא לבדו הוא ישכון בקרבך - ויהיה
אלוקינו - ממנו פנה ממנו יתד, כל פיות אליו פונים.
ה' - כל אמירה לגבי ה' חוזרת ומקדימה את שם ה', משום חשיבותו ולרוב חשיבות הפסוק
אחד - ה' הוא האלוקים ואין בלתו
פסוק זה נאמר לאחר עשרת הדברות בספר דברים, וכאילו בשלב של "וירד משה מן ההר אל העם" - רגע זה - של משה קיבל תורה מסיני ומסרה - זהו בודאי הרגע שבו תמצא את הריכוז הגדול של דברי האמונה, באופן שילווה את העם בדרכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2009 11:01 |
|
| |
מיכה
זו באמת הדרך לבחון פסוק זה,
שמע ישראל- שמע - הבן- ישראל,
ה'= מידת הרחמים-
אלוקנו =מידת הדין ה'
ה' - א ח ד = וגם מידת הדין הוא בעצם בסופו של דבר מידת הרחמים -אחד
לפעמים האדם לא מבין את דרכי האלוקים, במיוחד בשעת משבר ומות, אבל הוא מכריז למרות הכאב הגדול ולמרות הכל.
כי הוא מקבל עליו ומבין- כי ה' הנותן לו רחמים וטוב, הוא אותו אלוקים, שכרגע הוא לכאורה מתאכזר אליו,
אבל הוא מכריז שלמרות הכל הוא האלוקים הוא גם ה' בעל הרחמים. וזה אחד.
תרצה זו קבלת הדין,- אדם המברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב, כי את שניהם הוא מקבל מאחד. והוא מכריז על כך.
תרצה- זו היא גם אנטי תזה לכל תורת הקבלה, הרואה אלוקויות שונות, בדרגות שונות ובצורות שונות.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2009 22:12 |
|
| |
ירוחם,
בבלוג שלי (http://lamalikra.blogspot.com/2008/10/3.html) אני מציע את ביאורו של הרב אליעזר ברקוביץ'.
על פי פשטי המקראות יקוק הוא הבורא הטרנסצדנטי הבלתי נתפס.
אלוקים הוא אל אישי המתעניין בבני אדם והאדם סוגד לו. בקריאת שמע אנו מכריזים שהבורא הוא האל האישי שלנו, של ישראל ואנו מקבלים את ריבונותו.
|
|
|
|
|
