כללי הספיקות

ישנם כמה כללים ידועים, בעניין ההכרעה בהתנהגות כאשר האדם ניצב לפני ספיקות, אך אין בהם די.

למשל:
הרמב"ם קובע בשמונה פרקים ובהלכות דעות, ללכת במידה אמצעית, למשל פזרן וקמצן, על האדם להיות בינויני. דברי הרמב"ם על כרחנו על הספק הם נסובים, כי אם ברור לאדם מה ראוי אין לו לחפש דרך בכלל וכל שכן לא דרך אמצע.
נמצא כי הרמב"ם נתן בזה כלל לספק. אך אין בזה די לכל מה שאינו כלול בכלל המידות עליהם ואליהם התייחס הרמב"ם.

יש כלל הגיוני נוסף
"וודאות מיעוט הנזק"
כלומר, אם בעשיית הפעולה יש צד נזק, אפילו אם הוא קלוש, אך אם יש בו כדי לספק, הרי שיש לנקוט בכלל של וודאות אי הנזק על פני צד הנזק.

כלל נוסף
שב ואל תעשה, כלומר השארת דברים על מתכונתם. לחדש צריך עילה חזקה, לא די במסופקת.

כלל נוסף
היתאמות לספק
כלומר ישנם התנהגויות גבוליות שיכולות להתאים למצב ספק.
למשל, מי שמסופק אם הקשר עם פלוני חיובי או שלילי, עליו להתנהג אליו בדרך המיצוע, כלומר לומר לו שלום אך לא להאריך בשיחה.

להבנתי, זהו הנושא השני בחשיבותי ביסודות הדעת, על כן בואו ונשקיע בהמה, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה.

יהוסף, הכלל של "שב ואל תעשה" אינו ברור אצלי, כי יסודו הוא לכאורה אלל תחדש, ואילו מעשית פעמים אין הביטוי מתבטא באי עשייה, אלא בעשיה דייקא, למשל, מי שמסופק אם להפחית את ההרחקה בין בשר וחלב או מסופק אם לשנות את הזמנת שני הברזים ולעשות רק אחד, הרי כאן הוא מתקין בפועל שני ברזים מכוח עיקרון הכלל של שב ואל תעשה, נמצא כי אין זה תמיד "שב", יותר נכון לקרוא לזה "המשך ואל תחדש".
הלוא כן??

עוד יש לי להוסיף כללים, הם בשלבי עיבוד. אקווה למצות הענייין עד תומו.

הנה עוד:

ספיקות במחשבה ובתכנון

בספק על תכנון והלך מחשבה, יש כמה קריטריונים פשוטים ומעשיים.

כמו:

1) מה היה חושב לא במקרה הספציפי, אלא ככלל. כלומר למשל מי שחושב כמה מותר לו לבזבז כסף, והוא מסופק, יחשוב נא על הדבר באופן כללי ואז יבוא לדון את המקרה הפרטי בו הוא רוצה לבזבז נניח על קניית משקה יקר.

2) מה היה מייעץ לזולתו, ומה היה מצפה מבנו או מאחר הנוהג כך כלפיו או כלפי הדבר כלפיו הוא מסופק.

3) השערה כללית, שישער איך ירגיש לאחר המעשה, ואיך ירגיש עוד כמה שנים ומה יאמר עליה, על מה שהחליט כעת.