האדם המודרני והדיבר העשירי

לא תחמוד.

כמה מוזר האיסור הזה בעינינו?  למה שלא אחפוץ ברכושו של השני? למה לא לקנות ממנו את חפציו? האם הייתי מתנגד אם מישהו היה מציע לי כרגע מחיר מחירון תמורת הרכב שלי?

אני חושב שצריך להתחיל מן הפסוק הראשון: "לא תחמוד אשת רעך". מה היינו חושבים על אדם שמציע לחברו סכום גדול על מנת שהלה יתגרש מאשתו כדי שהוא יוכל לשאת אותה? הרי ברור שישנם אנשים שהיו נענים להצעה, ובכל זאת זה נראה לנו אינטואיטיבית מעשה פסול. ונדמה לי שהסיבה היא די ברורה: אנו חושבים (ואולי עדיין חושבים...) את הקשר שבין איש לאשתו למשהו שהוא מעבר לעסקה של תן וקח בין שני משתתפים. במודע או במובלע אנו מניחים שיש כאן, או שאמור להיות כאן, חיבור נפשי כלשהו, חיבור מטפיסי או משהו כזה, כך שעצם העסקה נראית שפלה אף שהיא נעשית ברצון כל הצדדים. כאנשים מודרניים אנו מותנים לחשוב שמטרת העל של האדם היא מילוי רצונו, ושעסקה הוגנת היא תמיד חיובית שכן היא מקרבת את שני הצדדים למילוי רצונם, לא זו הצורה שבה  התורה מסתכלת על זה.

האשה, הבית, השור והחמור – הבית ומשק הבית – נתפסים  כאיזו מין הרחבה של הפרט, לא כדברים "שלי" אלא כחלק מן ה"אני". הנסיון לקנות אותם ממני הוא כמו רצונו של שיילוק לקבל את ליטרת הבשר: מעשה מסחרי הגון שמשקף את רצונם והתחיבויותיהם של שני הצדדים, אבל מעשה שפל באמת כיוון  שהוא כרוך בביתוק, בנסירה, של אדם חי. אצל אבותינו היה ערך דומה לשור ולחמור שאני עובד איתם ביחד (או שאילפתי אותם), לבית וכדומה – אלו נחשבו לחלק מן העצמי שלי.

זוהי, לדעתי, תפיסה בסיסית שבלעדיה קשה להבין דינים רבים, החל בענייני יבום למיניהם, שם יש איזו אחריות קולקטיבית של המשפחה לדאוג לאלמנה, לאדמה ולמתים, ועד דיני נזיקין – לעניות דעתי ברור שהרקע האלמנטרי לחיוב על שורי שהזיק אינו מפני שלא שמרתי עליו אלא מפני שהוא איזו הרחבה של ה"אני" שלי, ולהיפך השמירה היא פטור.

כל העניין הזה מעורר בי מחשבות נוגות ביחס לקשר שלנו עם התורה. זה כבר יותר מסתם הבדלים טכניים שקשורים לנסיעה במכונית מול רכיבה על חמור, או אפילו היחס לאשה שהשתנה מאיזו מערכת סמכותית /קניינית לשותפות יותר שוויונית. לפעמים נדמה לי שאנחנו פשוט לא אותם בני האדם. כל התפיסה הזו של משק הבית, איזו מין יחידה אוטרקית או חצי אוטרקית שמהווה שלמות, אורגניזם קיבוצי כזה, כמעט פסה מן העולם.

בעל,

האב"ע דיבר על התהליכים הפסיכולוגיים שגורמים לאדם להגיע לחמדה נוסח הרמב"ם, ראב"ד ותוס'. אם אדם שקוע בלהסתכל על האוטו של השכן, אז לכשיכביד עליו רעים, יעבור על איסור, שהתחיל כשהוא הסתכל בלי סוף על האוטו של השכן כדבר שאמור או יכול להיות שייך לו.

לא בטוח
האם נאמרה כאן הרחקה כמו בנזיר?

ירוחם

אני אומר להיפך. הצעה שאי אפשר לסרב לה, היא טובה גדולה למוכר, שמקבל תמורה שלא חלם עליה.
האיסור הוא להוציא אדם מדעתו, עד שיעשה מעשה נגד רצונו, רק כדי להפטר מהטרדן, כמו דלילה אשת שמשון.

בעל

אם אבן עזרא חשב כמו שנרב, אז מה הוא שאל?

בעל
זה לא קשור לנזיר. שם מדובר בסייג לעבירה במובן הרגיל שלה.
פה אפילו לא מדובר בסייג, אלא ביסוד הנפשי של העבירה עצמה.

מיכי,

אני לא מדבר כאן על שינויים. הרי אין כמעט התיחסות בפוסקים ואפילו בש"ס לאיסור לא תחמוד - אם מפני שתפסו את האיסור בצורה מצומצמת וחשבו שלא עוברים על זה, או מפני שלהיפך תפסו שאי אפשר להמנע מזה.

התחושה שלי ביחס לכל העניין היא כמו לשאלות של מתי נכנסת שבת אצל מי שגר על הירח או בקוטב הצפוני. זה כל כך רחוק ממערך התפיסות שהיה בזמן שנכתבה הגמרא, שכל הרעיון של דימוי מילתא למילתא קורס. לא נותר אלא להמציא משהו חדש לכאן או לכאן, מה שיעורר מייד תהיות בדבר סמכותו של הממציא.

בעל:

באשכול על כסוי הראש ציינתי לדברי אג"מ:

"לעיל כתבתי למי שאחזו שהבעל יכול, לכאורה, למחול גם על צד הניאוף של "ומעלה בו מעל".
חשבתי שזו אחת הסברות היותר פרועות שיצא לי להמציא בחיי, והנה גיליתי אותה לתדהמתי בשו"ת אגרות משה חלק ד' סימן מ"ד בסופו."

באמת מפתיע. אולם זה אומר לא מעט על משמעות הנישואין.