ספירת העומר ליחיד-מדאורייתא או מדרבנן?
בויקרא פרק כ"ג נאמר:
"(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
"(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".
ואילו בדברים פרק טז פסוק ט נאמר:
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת".
האם הציווי לספור הוא ליחיד או לבית הדין?
אף שאת הפסוקים המצווים על ספירת העומר בלשון רבים, ניתן לפרש כציווי רק על (שלוחי) בית הדין, ולא על היחיד, הרי שחז"ל פירשום כ"חובת ספירה מן התורה על היחיד", (לדברי הכל כך היה בזמן שבו היתה הבאת העומר, ולכמה פוסקים כך הוא גם היום, שהוא זמן שאין בו הבאת העומר, (ראו שו"ת יחווה דעת חלק א סימן כג. ו"ספירת העומר", (כהן) עמוד ה).
את חובת הספירה ליחיד, מצאנו במספר מקורות תנאיים:
בברייתא (מנחות דף ס"ה עמוד ב):
"ת"ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד".
בספרא, (אמור פרשה י ד"ה פרק יב):
"ר' יהודה בן בתירה אומר ממחרת השבת, ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית כשהוא אומר שבעה שבועות תספור לך, ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין, שספירתה בכל אדם".
ובספרי, (דברים פיסקא קלו ד"ה ט):
"שבעה שבועות תספר לך- בבית דין, מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד".
מהמקורות דלעיל ניתן להבין, שחז"ל למדו את חובת הספירה ליחיד, ממה שחיוב הספירה נאמר בתורה בלשון רבים, וכך הבין גם הרשב"א, שכשנשאל (חלק ד סימן כח):
"מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?"
הוא השיב:
" ... בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד ...".
אלא שעל דבריו נשאלות השאלות:
א) למה דוקא כשהציווי הוא בלשון רבים הוא ציווי ליחיד, ואילו כשהציווי הוא בלשון יחיד הוא ציווי לב"ד?
ב) גם הציוויים שבפסוקים שבהמשך הם בלשון רבים:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לה'.
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים".
האם הם ציווי על היחיד?
ג) הספירה מופיעה גם בלשון יחיד (בדברים פרק טז פסוק ט):
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"
ולמה לא נאמר שהספירה מוטלת רק על בה"ד?
שלא כמקורות דלעיל שלמדו את חובת חיוב הספירה ליחיד ממה שספירת העומר נאמרה בלשון רבים, הרי שה"מדרש הגדול" לדברים, (פרק טז פסוק ט), ומשם למדרש תנאים לדברים,(מהדורת הופמן, תל אביב תשכ"ג) לומד את חיוב הספירה על היחיד דוקא מהפסוק "תספור לך" שנאמר בלשון יחיד, ואת הפסוק וספרתם לכם הוא הבין כציווי ספירה על בית הדין:
"שבעה שבועות תספר לך למה נאמר לפי שהוא אומר (ויקרא פרק כג פסוק טו) וספרתם לכם שומע אני בבית דין, ספירת כל אחד ואחד מנין ת"ל תספר לך". (דברים פרק טז פסוק ט).
ואילו רבי דוד פראדו, (בפירושו "חסדי דוד") הבין מהספרי, שישנה חובת ספירה גם על בה"ד, בנוסף לחובת הספירה שעל כל אחד ואחד מישראל, ושאל:
"… ואין לזה מובן, שהרי גם כאו"א מאנשי ב"ד בכלל כח אישי ישראל נינהו ופשיטי דלא גריעי, וחיובא רמיא על כל חד וחד מיניייהו לספור ככל ככל המון ישראל, ומה ענין ספירה אחרת בבית דין"?
במנחות דף סה עמוד ב מצאנו את רבי אליעזר אומר:
" ... אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ט"ז) תספר לך, ספירה תלויה בבית דין".
הסברו של התורה תמימה (דברים פרק טז הערה לט)הוא, שאין פירושם של דברי ר"א, שהוא חולק על האומר: "ספירה לכל אחד ואחד'':
"אמנם כאן אין הכונה שהב"ד יספרו ממש השבע שבתות, יען כי באמת מעיקר המצוה שכל יחיד יספור לעצמו וכמש"כ בפ' אמור וספרתם לכם, ודרשינן שם שתהא ספירה בכל אחד ואחד, והיא מצוה פרטית כציצית ותפילין וכדומה ...".
החיוב על "כל אחד ואחד" עורר את השאלה: האם פירושו שהיא "מצווה שבגופו", ואין האחד יכול להוציא את השני בספירה מדין "שומע כעונה", ראו בענין זה באריכות במאמרו של הרב חיים אבערלאנדער: "שומע כעונה בספירת העומר", קובץ "אור ישראל" (מאנסי) מ, מעמוד לג.
________
בהלכות שמיטה ויובל (פרק י הלכה א), כתב הרמב"ם:
"מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד".
לכאורה, ממה שהרמב"ם כתב רק שמצוות הספירה היא על בית הדין הגדול בלבד, ולא כתב שעליהם לברך על ספירה זו, היה אפשר להוכיח שדעתו היא שספירות בית הדין הן ללא ברכה, אך לדעת הר"ח קנייבסקי, (ב"באור הלכה" שבספרו "דרך אמונה", הלכות שמיטה ויובל ראש פרק י, עמוד קע"ד), אין הדבר כן:
"מדברי רבנו /הרמב"ם/ שלא הביא ברכה זו, אין ראיה, שידוע שרבנו אינו מביא מה דליתא בגמרא בהדיא".
הסברו צריך הסבר, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות שבת (פרק ה הלכה א) שמברכים על הדלקת נרות שבת:
"... וחייב לברך קודם הדלקה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים".
והרי גם ברכה זו אינה מפורשת בגמרא?
הרמב"ם גם כתב (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כה), שמברכים על ספירת העומר:
" ... צריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור".
אף שהברכה על ספירת העומר אינה מפורשת בגמרא.
אלא שה"נודע ביהודה" (שו"ת מהדורה תנינא - יו"ד סימן לט ד"ה מה שכתבתי), הרחיב את המקורות עליהן סמך הרמב"ם את פסקיו להלכה:
" ... מי שבקי בדרכי רבינו הגדול הרמב"ם יודע שאין דרכו להביא בספרו שום דין שאינו מפורש בתלמוד בבלי או ירושלמי או בספרא או בספרי וכיוצא אף שהדין ההוא מוכח בכמה הוכחות מתוך משא ומתן של הגמרא כיון שאינו מפורש בפירוש אינו מזכירו בספרו לולא דבר המפורש בדברי הגאונים מזכיר לפעמים".
ועד"ז כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אה"ע סימן יד:
" ... אמנם לענ"ד אין מזה ראיה שהרמב"ם אין דרכו להביא מה שאינו מפורש בבבלי ובירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אפי' אם יהיה הדין ההוא ברור מתוך הוכחות גדולות אין דרכו של הרמב"ם להביאו בחיבורו".
ואכן מצאנו מקור בדברי הגאונים, המחייב ברכה על ספירת העומר:
" מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא, מברך למחר". (ספר הלכות גדולות סימן יב - הלכות עצרת עמוד קפה).
" ... תו דקבלה בידינו שהרי"ף והרמב"ם ראו את כל דברי הראשונים וכ"ש דברי הלכות גדולות שהיו מפורסמים". (שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רסה ד"ה תשובה לדעת).
__________
אף שהראב"ד לא השיג על דברי הרמב"ם, ולא כתב שיש לברך על ספירת היובל, הרי כתב במפורש (בפירושו על הספרא בהר ט פרשא ב) שיש לברך על ספירת היובל:
" ... ומברכין על זאת הספירה בראשי השנים, כדרך שאנו מברכים על ספירת העומר בתחילת הלילה", וכך הם גם דברי ר"ש משאנץ בפירושו שם, והחינוך מצוה של.
ואילו הרמב"ן (אמור כג פסוק טו) מסתפק אם על ב"ד לברך:
"... ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן, כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים ... ".
___________
ראשונים רבים, (מהם שצויינו ע"י אפטוביצר בראבי"ה ח"ב סימן תקכ"ו (עמוד 179 הערה 9 והערה 10),שיצאו מתוך ההנחה שספירת העומר ליחיד היא מצווה מן התורה, מפני שנאמר וספרתם לכם, ולכן גם מברכים על הספירה, שאלו: מדוע אין הנדה/הזבה סופרת בברכה, והרי גם היא נצטוותה לספור? והסבירו את ההבדל בהסברים משונים ודחוקים.
הסברם של התוספות (כתובות דף עב ע"ב ומנחות דף סה ע"ב), שהוא גם הסברם של המנהיג (סימן קכ, מהדורת מוסד הרב קוק עמוד תקמז), ורבנו בחיי (פרשת מצורע טו, כח) ואחרים, הוא:
" … י"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה, שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר, אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות".
על דברי התוספות העיר בעל ה"תורה תמימה", (ויקרא פרק טו הערה קיח):
" ... אבל יש להעיר על סברא זו, דהלא בכמה מצות לא חיישינן למקרה מעין זה, יען כי הלא לע"ע עושה היא כתורה וכמצוה".
הסבר תמוה יותר הוא הסברו של הראב"ד, (רבי אברהם בן יצחק מנרבונה, מחבר ספר האשכול, שפורסם מתוך כתב יד אוקספורד והופיע בספר "גבול מנשה" למנשה גרוסבערג, (פראנקפורט דמיין רנ"ט עמוד 20), וב"צפונות" יט (תשנ"ד) גליון ג עמוד ד:
"שאלתי שאלה לפני הראב"ד למה אין נדה סופרת בברכה בעת טבילתה דהא כתיב וספרה לה, כדכתיב גבי עומר וספרתם לכם וא"כ תברך עליה, והשיב הרב: "לא מצינו ספירה רק שיהיה בסוף הספירה יום טוב, ונדה אינה עושה יום טוב בסוף ספירתה".
ודבריו תמוהים,וכי למה תהיה ברכת הספירה תלויה ביו"ט שלאחריו?
[ומה שכתב הראב"ד למה אין נדה סופרת בברכה בעת טבילתה, מוסבר שם בהערה ל"א, שהכוונה היא לא לברכה בעת הטבילה, אלא לברכה לספירה לצורך הטבילה].
את התירוצים השונים ואת השאלות הרבות שעוררו התשובות, ראו בספר "ספירת העומר" (כהן), פרק ד, ובהערות אפטוביצר בראבי"ה שם, הערות 10-11.
____________
שאלתם התעוררה מאחר שהם יצאו מנקודת מוצא שחיובה של הברכה בספירת העומר היא, מפני שישנו חיוב מן התורה על היחיד לספור ספירת העומר, מאחר שבפסוק נאמר "וספרתם", וע"כ הם: שאלו למה אין חיוב ספירה בברכה גם על הנדה/הזבה שגם אצלה נאמר חיוב ספירה.
רבי אפרים מבונא - אחד מחשובי חכמי אשכנז, (חי בימי הראבי"ה, נתפרסם כמי שכתב את "מגילת רבי אפרים", שהיא היסטורית גזרות מסעי הצלב הראשון, (שנת תתנ"ו), שהוא המקור לסיפור "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצא שב"אור זרוע", (ח"ב - הלכות ראש השנה סימן רעו ד"ה מצאתי מכתב), ידע על שאלת התוס', אך לא ידע את תירוצם, הסביר את ההבדל בהסבר מקורי משלו:
לא מדוע אין הנדה סופרת בברכה, אלא מדוע סופרים ספירת העומר.
דבריו (מכ"י האמבורג 152 דף צ"א ע"ב) פורסמו ע"י פרופ' א. אורבך בספר "ערוגת הבושם", לרבינו אברהם ב"ר עזריאל, ח"ד עמוד 43, מקיצי נרדמים, ירושלים תשכ"ג, (רבינו עזריאל היה מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג והיה מבעלי התוספות האחרונים, ראו עליו במאמרו של הרב חבצלת בצפונות א עמוד ה, ובמאמרו של אפרים א. אורבך בתרביץ, שנה עשירית חוברת א עמודים 30-35:
"נשאל מרבנו יעקב בן מאיר /רבנו תם/, [פרופ' אפרים א. אורבך העיר ב"ערוגת הבושם", הערה 13: "לא מצאתי בשום מקום שאלה זו בשם ר"ת, והיא קושיית התוס' בכתובות ע"ב ע"א ומנחות סה ע"ב, ותרצו בדרך אחרת..."]. מאי שנא דמברכינן על ספירת העומר, משום דכתיב "וספרתם לכם", ומאי שנא זב, ("וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ". (ויקרא פרק טו פסוק יג), וזבה ("וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". (ויקרא פרק טו פסוק כח), ויולדת ומצורע, ובכולהו יש בהן נמי ספירת שבעה, (דבריו צריך הסבר שהרי היולדת והמצורע, הם ללא הוראה מפורשת על ספירה – ראו על היולדת בויקרא פרק י"ב, ועל המצורע בויקרא פרק י"ד), ולא מברך אקבו"צ על ספירת הזב, או על ספירת הזבה והמצורע? (דבריו גם צריכים הסבר למה השמיט את היולדת שבתחילת שאלתו), ולא הוגד לי מה השיב הרב, ונראה לי לפרש לפי קט שכלי, דטעם דהך ברכה משום כדי להוציא מליבן של צדוקין, (לא ברור מדבריו, באם כוונתו לצדוקים של ימי המשנה, או לקראים-הצדוקים בהשאלה, שגם הם פירשו את "וספרתם לכם ממחרת השבת,- ממחרת שבת בראשית", מפני שלא מצאנו במשנה או בגמרא כל ברכה על ספירת העומר, שהופיעה לראשונה רק בספרות הגאונים, (ראו הלכות גדולות סימן יב - הלכות עצרת, תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רמד), על המחלוקת בין הפרושים לצדוקים בקשר לזמן התחלת הספירה, ראו במסכת מנחות דף סה עמוד ב- סו עמוד א, בספרות הקראית מצאנו שהמחלוקת המשיכה עד לימי הקראים, על הפולמוס בין רבי סעדיה גאון עם הקראים בענין זה, (שלא הגיע לידנו), ראו ראב"ע בפירושו לספר ויקרא פרק כ"ג פסוק י"א, ה"כוזרי" (המאמר השלישי אות מא), מתאר את המחלוקת בענין מועד חג השבועות כמחלוקת בין הרבנים והקראים, וראו "גנזי שכטר" ספר ב עמוד 478 המציין לדברי פוזננסקי הטוען שהקראים אחזו בשיטה זו, מפני שהלכו בדרך הצדוקים שעדיין לא נשכחה בעת צמיחת הכת הקראית), ומשום הכי תיקון רבנן ספירה, ואצרכוה ברכה מלאו דלא תסור (ראו שבת דף כג עמוד א: "מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה! והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור"), לפרסומי לספירה דממחרת י"ט מתחלא, ... ובכמה דוכתין אשכחן דעביד רבנן תקנתא כדי להוציא מלבן של צדוקין ...". (ראו יומא דף ב עמוד א, דף נג עמוד א, חגיגה דף טז עמוד ב, דף כג עמוד א, זבחים דף כא עמוד א, ועוד).
הרב מנחם כשר כותב במילואים ל"תורה שלמה" (פרשת צו, כרך כו עמוד 251 ) .שכאשר מופיע "יכול" בלימוד של חז"ל הוא בא לשלול הלכה צדוקית – חיצונית וכזה הוא גם ה"יכול" של "ספירת העומר" שבספרא:
"ידוע הוא שבדרכי דרשות חז"ל במדרשי חז"ל ובשני התלמודים יש סגנון של "יכול" ... והרבה פעמים יש דרשות תמוהות שאין להבינם, למה ס"ד לומר כן, ולמה צריך מיעוט, הרי הדברים ברורים שא"א לומר כן, ובהרבה מקומות כאלה שהובאו ... המחלוקת שהיה לה פנים אל פנים עם הצדוקים, בפי' הקרא ממחרת השבת כמבואר במנחות סה- סו, ולבסוף מובא שם ברייתא מתו"כ אמור (ויקרא כ"ג טו) ובתו"כ מובאות ג' דרשות ... "יכול ממחרת השבת" ... ומבואר שבמלה "יכול" כיוונו לדחות פירוש הצדוקים".
ויש להביא סיוע לדבריו מדברי ר"א מבונא.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 11/04/2009 21:51:50
