עיונים בפילוסופיה האריסטוטלית

כאשר באה הפילוסופיה האריסטוטלית להגדיר את החומר, היא לא הסתפקה בתיאור החומר ע"י יסודותיו, אלא היא גם חיפשה הגדרה מהותית, מדוע שונה חומר זה מחברו, מדוע זה דומם וזה צומח, וההגדרה שניתנה היא, כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה, והצורה היא ההגדרה המייחדת את החומר הזה מחומר אחר.

העולם מורכב משני קצוות

1- הצורה הראשונה.

2-החומר הראשון.

הצורה הראשונה היא האל הגורם לכל החומרים בעולם להתהוות. החומר הראשון הוא החומר ההיולי, חומר נטול צורה, חומר נטול הגדרה, חומר המעותד לקבל צורה, כלומר שממנו יתהוו כל החומרים בעולם.

אמרנו שהעולם מורכב מצורה, צורה זאת איננה סתם הגדרה ותיאור, אלא היא מציאות ממשית קיימת.

"הצורה, לדעת אריסטו, לא זו בלבד שהיא נמצאת מציאות אמתית מחוץ לשכל כמו החומר המורכב עמה, היא גם עיקר קיומו והוויתו של המורכב. היא המוציאה החומר מן הכוח אל הפועל."

"הצורה, המושג הרוחני של העצם המורכב, היא נפשו ושכלו של העצם הזה."

כל החומרים בעולם מורכבים מחומר וצורה, ועל פי שינוי התרכובת יהיה החומר, יש חומר שיש בו יותר מיסוד האש וטבעו חם, ויש חומר שיש בו יותר מעליונות הצורה, ונוצר ממנו יצור חי או אדם מדבר.

***

עיונים בנושא חומר וצורה

כל מי שמצוי בספרי המקרא ובספרות חז"ל, מבחין מיד כי מעולם לא עלתה על דעתם מציאותם של חומר וצורה, ודבר זה לא נמצא בדבריהם אפילו לא ברמז.

אם נתבונן נראה כי האלהים של אריסטו הוא אל נטול בחירה ורצון, ואם תירצה אמור אל אנרגיה, הוא האנרגיה של כל העולם, הוא הצורה של כל הנבראים, הוא המניע הראשון, ככל שהחומר יותר קרוב לצורה הראשונה כך החומר יותר עליון, אבל עדיין הצורה (האל) והחומר נמצאים באותו יחס של מציאות.

דעה זו, אין בה לא היגיון ולא מציאות, אם האלהים באותו רמת יחס של החומר, אם אלהים מכונה בשם צורה, גם אם הוא ראשון אבל הוא בסה"כ צורה, נמצא שהוא לא אלהים אלא צורה, יש יחס בינו לזולתו, הוא גשמי, צורה מצורות העולם הטבעי, אבל עד לכדי היותו אלהים לא הגיע.

אמונת ישראל מאז ומעולם היא, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ה' אלהי השמים והארץ איננו צורה ראשון, ולא מניע ראשון, הוא בורא, הוא שליט, ואין שום יחס בינו לבין נבראיו, כך הוא במקרא, כך הוא בחז"ל, ומעולם לא עלתה על דעתם דבר אחר.

האל המסורס של אריסטו אין לו בחירה ורצון, כי דבר זה גורם לו השתנות, אבל ה' אלהי השמים והארץ של ישראל יש לו בחירה ורצון, אמרנו בחירה ורצון והכוונה לא כבחירת בני האדם ורצונם, אבל יש בידו את השלמות לעשות דברים ברצונו, והוא איננו אל מקובע של עילה ועלול, דבר ותוצאתו ללא יכולת שינוי.

אריסטו אמר כי הצורה היא מציאות ממשית ולא סתם הגדרה, אריסטו אמר כי בכל דבר בעולם יש תערובת של חומר וצורה, דברים אלה אין להם אחיזה במציאות, כיום הוכח כי כל חומר בעולם איננו נושא בתוכו צורה פנימית, אלא כל תכונותיו של החומר נובעות מתרכובתו ויסודותיו, אבל עד לכדי צורה לא הגענו.

בנושא זה אינני יודע יותר, ואם יש למישהו הגדרה מדעית לחומר אשמח לשמוע.

כאשר באה הפילוסופיה האריסטוטלית להגדיר את הכוכבים, ומרחוק הם נראו לה נמצאים שלא שולט בהם הכיליון, היא החליטה כי חומר הגלגלים אינו כמו חומר העולם שלנו שהוא מתכלה ומשתנה, אלא הוא חומר אחר בלתי מתכלה, חומר חמישי.

בנוגע לתנועה הסבובית של הכוכבים, כאן החליטה הפילוסופיה האריסטוטלית כי יש בעולם גלגלים, והכוכבים תקועים באותם גלגלים, וסיבוב הגלגלים נובע, כי הם שואפים להתחבר לצורה העליונה שמעליהם, וכיצד תתבטא השאיפה שלהם להתחבר לצורה, ע"י פעולת הסיבוב.    

"הסיבה לתנועתו זו היא רצונו להתקרב לשכל הממונה עליו שהוא הצורה הפשוטה של החומר הפשוט הזה. כמו שחומרי העולם התחתון מתאווים ונכספים תמיד לקבל צורה מן הצורות שהם מוכשרים לה על פי הכנתם הטבעית, וללא זאת אין להם קיום ועמידה בפני עצמם, כך גם חומרי העולם העליון, או חומרי הגלגלים, מתאווים תמיד להתמלאת מהודן והדרן של הצורות או "השכלים חנבדלים" הממונים עליהם."

"הצורה היא הסיבה לתנועת הגלגל הקבועה, ויש לכל גלגל צורה מיוחדת, שהיא שכלו ונשמתו, והיא מניעה אותו בכוח האהבה האלהית הנטועה בו."

כדאי לשים לב, גם חומרי העולם הזה שואפים להתחבר לצורה הנעלה מהם, ודבר זה יתבטא בתנועה ישרה ובפשיטת צורה ולבישת צורה אחרת מדומם לצמוח וכדו', וגם הגלגלים שואפים להתחבר לצורה הנעלה מהם, ודבר זה יתבטא ע"י הפעולה הסיבובית שלהם.

***

עיונים בנושא החומר החמישי ונפש הגלגל

כיום הוכח כי חומר הכוכבים זהה לחומר של העולם שלנו, ואין גלגלים שבהם תקועים כוכבים, אלא כל כוכב עומד בפני עצמו.

ההסבר של אריסטו לסיבת הסיבוב של הכוכבים מופרך מיסודו, ואין לו שמץ של רמז במקרא ובחז"ל, מעולם לא עלתה על דעתם של הוגי הדעות ביהדות לערב בין החומר לצורה, בין הגשם לרוח, נניח שיש לגלגל דעה וכוסף, ונניח שהוא שואף להתחבר לצורה העליונה, כיצד הסיבוב יגרום לו לבוא על סיפוקו, והרי פעולת הסיבוב היא פעולה גשמית, והיא אינה יכולה למלא כוסף פנימי לצורה נעלה.

אילו אמרנו כי חומר הגלגל ישתנה ויתעלה, מובן כיצד הכוסף גורם לגלגל להשתנות, אבל סתם פעולת סיבוב, פעלה גשמית, כיצד הסיבוב נוצר מחמת הכוסף לצורה הנעלה, נמצא שדברי אריסטו מעבר להיותם מופרכים במציאות, הם מופרכים מבחינה לוגית, כוסף לרוח גורם לסיבוב בגשם, אתמהה.

הדעה הרווחת ביהדות מאז ומעולם היתה, כי ה' בורא העולם הוא המסובב את הכוכבים, הוא בראם הוא תלאם בשמים והוא המזריחם ומשקיעם, אבל כוסף לצורה נעלה, לא נמצא במקרא ובחז"ל אפילו לא ברמז.

מי שיעיין יראה כי אריסטו הבליע בדבריו כאילו גם ליסודות יש דעה וכוסף, וגם הם כוספים ושואפים לצורה הנעלה, נמצא כי לדעת אריסטו גם סתם דומם הוא בעל דעה וכוסף, ואין צריך להאריך כי דבר זה מופרך מיסודו, ואין לו אחיזה במציאות.

כאשר באה הפילוסופיה האריסטוטלית להגדיר את הסיבה לשינוי החומרים בעולם, בין דומם לצומח, בין צומח לחי, בין חי למדבר, היא נוכחה לראות כי ההגדרה של חומר וצורה איננה מספיקה, כי המושג צורה כולל בתוכו רק הגדרה למהות החומר, אבל עדין אין כאן הסבר מדוע בכל חומר בעולם יש תכונות שונות, הצומח זן ומוליד, החי זן ומוליד מרגיש ונע, והאדם בנוסף לכל הנ"ל גם בעל היגיון ושכל.

ולפיכך יצרה הפילוסופיה מושג שנקרא נפש, יחס הנפש לגוף הוא לפי אריסטו יחס הצורה אל החומר, הנפש היא הכוח הרוחני המניע את החומר ונותן לו חיים, והיא גם התכלית למציאות החומר, הגוף הוא הכלי לכוחות הנפש השונים, המשתנים במדרגתם לפי הכנת החומרים ומזגם הטבעי, לצומח יש נפש צמחית שזנה ומולידה, לחי יש נפש חיונית שגם מרגישה ונעה, ולאדם יש נפש אנושית שגם משכילה ומבינה דברים בצורה הגיונית.

כמו שהעולם מורכב מחומר וצורה, כך גם נפש האדם מורכבת.

שכל בכח

שכל בפועל

כאן נחלקו מפרשי אריסטו בנוגע לייחס שביניהם

יש אומרים (אלכסנדר) כי לשכל בכח אין קיום ממשי במציאות, אלא יש בעולם מציאות שנקראת שכל בפועל, כלומר כלל השגת המושכלות נמצאת בפועל במציאות, והאדם על ידי עיונו במושכלות מעורר את שכלו הנפעל או את ההכנה ההיא לקבל את השפע ההוא מיד השכל הפועל, ובכך מתאחדים שניהם ונעשה גם הנפעל לפועל.

ויש אומרים (תימאסיוס) כי לשכל בכח יש קיום ממשי במציאות, והוא איננו כלה במות האדם, ויש בעולם מציאות שנקראת שכל בפועל, כלומר כלל השגת המושכלות נמצאת בפועל במציאות, והאדם על ידי עיונו במושכלות מעורר את שכלו הנפעל או את ההכנה ההיא לקבל את השפע ההוא מיד השכל הפועל, ובכך מתאחדים שניהם ונעשה גם הנפעל לפועל.

ויש אומרים (אבן רשד) כי לשכל בכח יש קיום ממשי במציאות, ומה שאמרנו כי הוא נמצא בכח ולא בפועל, זה רק מבחינתנו ולא מבחינתו.

הרמב"ם סובר כמו הדעה הראשונה, כמו אלכסנדר.

***

עיונים בנושא הנפש והחומר

המושג נפש הגיע, כי הצורה של אריסטו היא הגדרה מעומעמת, ולפיכך נזקקה הפילוסופיה למושג נפש, מושג זה יבאר מדוע בכל חומר יש תכונות שונות, וכאמור מושג הצורה המעומעם לא היה בכוחו לבאר תופעה זו.

מכיוון שיש בעיה מהותית בהגדרת צורה, לכן נזקקה הפילוסופיה לסבור שיש נפש גם לצומח, גם לצומח יש נפש צמחית שהיא זנה ומולידה, כי מושג הצורה לא ידע לבאר זאת.

נדמה לי שכיום סובר המדע שכל תכונה בעולם, בחי בצומח ובדומם, נובעת מחמת התרכובת שלו, אבל המדע כיום איננו סובר שיש נפש.

כאן צריך להאריך ולבאר את תופעת המוות בצומח בחי ובמדבר, ויבואו המומחים ויכתבו הגדרה מדעית.

מכיוון שהנרצה בדיון הוא הנושא העיוני, נעבור לדון בנפש האדם.

לפי הפילוסופיה האדם מורכב מנפש בכח ונפש בפועל. בעיון קל נגלה כי הגדרה זו היא הגדרה הפורחת באויר ואין לה אחיזה במציאות, מעולם לא ראה האדם שכל בפועל עד שהפילוסופיה אצה רצה להגדיר שיש שכל בפועל.

בכל המקרא ובכל חז"ל מעולם לא עלתה על דעתם לומר שיש שכל בפועל, כי כאמור זה דבר דמיוני והם לא סברו דעות דמיוניות.

גם ההגדרה של שכל בכח היא הגדרה לא נכונה, יש באדם כח היגיון, כח זה שוכן במוח, שם הוגה האדם דעות ומחשבות, הוא חושב על עצמו ומתכנן את צעדיו, ודבר זה הוא כח מכוחות הגוף, אבל עד הגדרת שכל בכח לא הגענו כי אין להגדרה זו אחיזה במציאות.

כדאי לשים לב, האדם מתבייש לגנוב, האדם מתבייש לשקר, האדם מתבייש לסטות מדרך היושר, מנין זה נובע, כאן באה היהדות ומבארת, האדם מורכב מגוף ונשמה, נשמתו הרוחנית שוכנת ביחד עם גופו והיא מעורבת בו, ונשמתו היא הגורמת לכל אותם בושות ונקיפות מצפון.

השקפה זו של מציאותה של נשמה היא המפורסמת במקרא ובחז"ל, המקרא מספר על נפש אדוני שתהיה צרורה בצרור החיים ונפש האויבים בכף הקלע, המקרא מספר על העלאת שאול באוב, חז"ל הרבו לספר על נשמות ורוחות, נמצא שזאת היא השקפת היהדות, אבל על מציאותה של נפש בכח או נפש בפועל לא שמענו במקרא ובחז"ל.

נמצא שההשקפה הפילוסופית טועה בכפלים, היא סוברת שיש שכל בפועל ובכח למרות שאין לדברים כל אחיזה במציאות, בנוסף היא מתעלמת מלהסביר מדוע יש לאדם נקיפות מצפון בעשותו מעשה רע, אם תרכובתו מורכבת רק משכל בלבד, ואין בו דבר רוחני הגורם לו לאותם נקיפות מצפון.

***

סוף דבר

ליקטנו קצת מתוך המאמר הנ"ל, וגם הערנו בקיצור על 3 נושאים שנדונו במאמר, וכאמור בנושא הנבואה בשיטה הפילוסופית ובשיטת הרמב"ם לא נגענו, ונושא זה נכבד, וגם עליו ראוי לדון בעז"ה אם נמצא עליו תקציר ראוי.

בנוסף קיצרנו מאוד במדע של ימינו, ונראה כי יש מקום להוסיף ביאורים על פי המדע של ימינו.

"הלב... האיבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב... והוא גם שם המחשבה... והוא שם הדעה... והוא שם הרצון... והוא שם השכל"."

"כמו כן יוחסו ללב כל סוגי הרגשות6 . אכן במדרש אחר מובאת מחלוקת מפורשת בין התנאים בנושא זה7 :

"דרש ר' תנחום בר חנילאי: 'והחכמה מאין תמצא" (איוב, כח) - מלמד שהיה שלמה מחפש מהיכן החכמה מצויה? ר' אליעזר אומר בראש, ר' -יהושע אומר בלב, ואתיא כדעת ר' יהושע, דאומר החכמה היא בלב".


אריסטו (322-384 לפה"ס) מכנה את המוח "חסר דם וקר"20 , וחשב שהלב הוא מרכז האינטליגנציה ומקור העצבים. Empedocles

לעומתם כותב רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה (1080 לערך)15 :

"והמוח - משכן הכוחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים.


מדהים להווכח שרבנו בחיי שחי לפני הרמב"ם ידע מה שלא ידע הרמב"ם הרופא שחי מאה שנה אחריו.



http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA6/R0061271.asp