גדול אינו מושלם: ר' ישמעאל בר' יוסי

ייחוסו: ר' ישמעאל היה בנו של ר' יוסי בן חלפתא, שהיה ידוע בצדקותו, שעושה עלינו רושם סגפני (יש כזו דרך בתלמוד, אם כי לא במידה שעשו ממנה בדורות הבאים). אביו היה משתבח בבניו שהם חמישה ארזים (לכל הנ"ל ראו שבת קיח ב). ולפי אחת הגרסאות, היו הוא ואחיו בני אלמנת אחי אביו שהתייבמה. (האם הידיעה שהם בני יבמה השפיעה עליהם? מן התיאור נראה שאביו חשש מאד שלא יכוון לשם שמים והיה עמה רק לשם עיבור).

למדנותו ומעמדו:

הוא נחשב לחכם גדול, עד שרבי נהג בו כבוד ואף הוא נהג ברבי באותה מידה.

לפעמים נטל על עצמו להכריע במחלוקת של דור קודם משיקול הדעת אלא שלא נתקבלו דבריו (פסחים כ ב, בבא קמא קטז א).

שימש כדיין (כתובות קה ב).

אנו למדים (סנהדרין לח ב) שנקלע לויכוח עם מין שניסה לדקדק מפסוק במקרא ששתי רשויות הן. כובס (שאינו נחשב לבן מעלה) ענה לקושייתו של המין בכך שהראה שסגנון כתיבה הוא במקרא, ולמד שמועה זו מר' מאיר. האם לא ידע ריב"י לענות והכובס הוא שהצילו? או שמא ענוותו של ריב"י היא שהניח לכובס לענות? ויתכן שמשתקפת לפנינו העובדה שכל חכם מתלמידי רבי עקיבא היו לו בית מדרש ותלמידים משלו, ולא למדו אלו מאלו, כפי שאנו רואים בצורה מובהקת יותר במקומות אחרים בתלמוד.

נראה שלפעמים הרשה לעצמו לענות, ומסופר לנו כיצד ענה לשומרוני בעלבון (טען לו שתחת הר גריזים הטמין יעקב את העבודה זרה שלקחו בניו שלל ולכן הם משתוקקים לשם...) והסתכן בחייו ונאלץ להימלט על נפשו. מכאן נראה שלפעמים גבר כעסו וגבר רצונו לפגוע בזולת (אמנם מדובר בשומרוני שבא להקניטו).

סדרת הסיפורים אודותיו כפותר חלומות (ירושלמי מעשר שני פרק ד) עשויה להעיד על הבנה פסיכולוגית או על יכולת על טבעית, והנושא טעון בירור בפני עצמו (ויש כמובן מקבילות בברכות פרק ח). וראו גם איכה רבה א.

נראה שהגיע לזקנה מופלגת (והרי רבי נפטר לפניו אף שהיה מבוגר ממנו) והיה מתלונן על חולשתו (בראשית רבה אלבק ויחי צז). מצד שני התנחם באמרו ריב"י  כי תלמידי חכמים, כל מה שמזקינין, חכמה מתווספת בהם (שבת קנב ב). האם חשב על גם עצמו במילים אלו?

היה נוהג להקל, או לפחות כך משמע מן השמועות שמביאים בשמו, בין בשם אביו, בין מצד עצמו (עירובין פ א, סוכה טז ב, תענית ל א, יבמות קד א). בכתובות קד א בשם אביו מביא מסורת המקילה על אשה גרושה לגבות כתובתה.

בנדרים כא ב אנו מוצאים שהוא מפריז, יחסית לחבריו ולהלכה המקובלת, להקל בהיתר נדרים, וממציא היתר של פתיחה בנולד כאשר הוא מציע לשאול את הנודר מחמת כעס "אילו היו עשרה בני אדם שהיו מפייסים אותו, האם היית נודר? וכיון שמסתבר שתמיד יימצאו כאלו, הרי זה פתח להתיר כל נדר כמעט). אנו רואים כאן, במיוחד על רקע דיני נדרים החמורים, שהכיר ריב"י את נטיית האדם לכעוס ולסבך את עצמו, וראה את אחד מתפקידיהם של חכמים לעזור לאדם לצאת מהסיבוכים שגרם לו בשל הפסיכולוגיה שלו.

הסיפור הבא מביא את מידתו להקל ולחפש היתרים.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו עמוד ב

ההוא דאמר לה לדביתהו (אשתו) קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי. (תהיי אסורה עלי עד שימצא ריב"י בכך דבר טוב).

אמר להם שמא ראשה נאה? - אמרו לו סגלגל.

שמא שערה נאה? - דומה לאניצי פשתן.

שמא עיניה נאות? - טרוטות הן.

שמא אזניה נאות? - כפולות הן.

שמא חוטמה נאה? - בלום הוא.

שמא שפתותיה נאות? - עבות הן.

שמא צוארה נאה? - שקוט הוא.

שמא כריסה נאה? - צבה הוא.

שמא רגליה נאות? - רחבות כשל אווזא.

שמא שמה נאה? - לכלוכית שמה.

אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה (והתיר אותה).

עדיין יש לשאול מפני מה לא הסתכל בה להתרשם ממנה. האם זה מפני ששמר על עיניו כמו אולי אביו? שהרי מצאנו שהוא מזהיר מפני עריות. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לח - א"ר ישמעאל ברבי יוסי כל זמן שישראל פרוצים בעריות שכינה מסתלקת מביניהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחוריך (דברים כ"ג ט"ו). אולם האם לבדוק את האשה לחפש בה יופי כדי להתירנה לבעלה ייחשב כאיסור עריות?

מסתבר לי שלא רצה לבדקה דווקא מפני שהיתה מכוערת, וניסה למצוא תחילה אולי אחרים רואים בה נוי יותר ממנו עצמו (שמה שמכוער לזה נושא חן בעיני זה, ודי בכך כדי להתיר).

אף מסתבר שהנודר שלח את אשתו בכוונה אל ריב"י, שכן ידע שאם יש מי שיתיר, יהיה זה ריב"י. ולפי דרכנו למדנו שהיה מפורסם בעם בחכמתו וביכולתו למצוא צד נוסף בכל בעיה,

(ועוד למדנו, בנושא אחר וחשוב עוד יותר, כי גם מי שאוסר על עצמו, מכין לעצמו את דרך המילוט והחילוץ, וצריך רק לדעת למצוא אותה. אין אדם רוצה לאסור את עצמו לגמרי ולהפסיד לגמרי את מה שיש לו).

כשהלך עם תלמידו וראהו מפחד, ביקר אותו שהוא חוטא (חוטא ולכן פוחד? חוטא בפחד? ביאורי כאן לפי האפשרות הראשונה). אין מעלה בפחד אלא בזהירות שלא לשכוח את הלימוד, אבל פחד אחר למה?

מצד אחד ניכרת כאן הבנתו הפסיכולוגית. הפחד מן העונש אינו בא אלא מתחושת חטא! מצד שני, מדוע הוא פונה בקשיות כזו אל התלמיד? או שמא הסיפור המקוצר יוצר רושם כזה? מסתבר לי שאולי יש להבדיל בין היחס לבין הציבור הכללי שאינו תמיד ברמה מספקת לבין מה שניתן וראוי לדרוש מתלמיד שדבוק בתורה. עליו לדעת לעבוד על עצמו ולהתרחק ממידת הפחד הכפייתי. (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז אבל גם בגמרא דידן).

כאשר אירגן רבי את המסורות ההלכתיות, היה ריב"י בין החכמים שהשתתפו בכך, ותרם ממסורותיו של אביו. (כתובות קד א) רבי כיבדו אך היה מנמיך עצמו כנגדו למרות שהכל הכירו בחכמתו (סנהדרין כד א).

בירושלמי כתובות פרק יב לפנינו סיפור על מערכת היחסים המורכבת ששררה בין רבי, ריב"י ור' חייא. בלי להיכנס לפרטים, נראה שריב"י, כמו בבבלי, שאל את רבי על מקומו בהיררכיה, ורבי חש לכבודו ושיבחו באופן מיוחד. יש מקום לשאול מדוע הקפיד ריב"י לשאול על מקומו. האם תובעים כבוד בפה? על כל פנים נראה שרבי סבר שאכן הכבוד מגיעו.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיב עמוד ב

שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי (מק"ש סימן): אל תעש מום בעצמך. מאי היא? לא תהוי לך דינא בהדי תלתא, דחד הוי בעל דינך ותרי סהדי. ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים. אשתך טבלה - אל תזקק לה לילה הראשונה. אמר רב: ובנדה דאורייתא, הואיל והוחזק מעין פתוח, דילמא משכה זיבה.

שלוש עצותיו של ריב"י מלמדות על חכמתו, יראתו וגישתו.

לא כדאי להתעמת עם שלושה, כי הללו עלולים לשתף פעולה יחד ואף לשקר. וזה נקרא "לעשות מום בעצמך", ביטוי חריף. שהרי ממון לחוד ופגיעה בגוף לחוד. ויש מקום לשאול אם אכן הפירוש שמובא כאן הוא מדברי ריב"י או השערת בעל הסוגיה, ולאידך גיסא, האם לריב"י חסרון ממון הריהו כמום בגוף? (או שמא ניסוח זה נועד לרבי? שהרי מכבד עשירים היה? ואינו נראה).

לא להתווכח על מחיר אם אין כסף לקנות נראה דבר פשוט, שהרי מצערים את המוכר ואף מפסידים לו כסף כי מישהו אחר יקנה עכשו בזול יותר (ואולי זה נאמר כאשר המוכר מוכן למכור באשראי, אבל לתלמיד חכם אסור לקנות באשראי מפני חילול השם?).

הריחוק מאשה שטבלה בלילה ראשון אינו מובן, והגמרא אכן מעמידה זאת במקום שיש חשש שתחזור ותראה דם. ומכאן למדנו שאכן היה מחמיר על עצמו וגם היה מוכן לגלות זאת למי שנראה לו ראוי לאותה חומרה.

בפסחים קיט א-ב מובאות אמרות של ריב"י בשם אביו שמסר לרבי יהודה הנשיא כאשר חלה ונתבקש לומר מסורות כאלו. תוכנן הוא ביקורת על אומות העולם, אבל לי נראה שיש כאן רמז לרבי שביקש את השמועות שיתמוך במרד נגד הרומאים, אבל אין כאן אלא רמז לפי נטייתי לפרש.

נראה שהחלים ממחלתו האנושה כי אנו מוצאים אותו בבית רבי כאשר נפרד רבי ממשפחתו ומחכמים ואירגן את צוואתו.

המעשה של יבמות קה ב, שתחילתו בריב"י וסופו באבדנו של אבדן, טעון בירור נרחב מצד עצמו ואיני יכול לעסוק בכך כעת. (הסיפור נידון אצלנו במקום אחר) רק אעיר שמשם משמע שריב"י כבד בשר היה וכן שנהג בענווה.

כאשר חלה רבי במעיו, ושאל על תרופה שעשויה מיין תפוחים של גוי, גילה לו ריב"י על מסורת בידו מאביו שהדבר מותר (ע"ז מ ב). והקפיד רבי שלא הזדרז להציע לו את המסורת והתרופה עד שנשאל. ויש באמת להבין מדוע לא אמר ריב"י זאת קודם לכן? לכן נראה לי שהיה זהיר מאד בהבאת דברים לפני רבי.

אבל כאשר כבוד אביו דרש זאת לדעתו, הפסיק את רבי באמצע צוואתו כדי להעיר על דרגת אביו שהיא למעלה מדרגת ר' חייא (כתובות קג ב).

ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה טו

רבי ור' ישמעאל ברבי יוסי היו יושבים ועוסקים במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת עם חשכה מן המנחה ולמעלה שיירו בה אלף בית אחת אמרו למחר אנו גומרין אותה כשעלה רבי נכשל באצבעו הקטנה קרא על עצמו רבים מכאובים לרשע אמר לו רבי ישמעאל אלו לא היינו עסוקין בענין (איכה ד) רוח אפינו משיח ה' הייתי אומר עכשיו שאנו עסוקין עאכ"ו כשעלה לביתו נתן עליה ספוג יבש וכרך עליה גמי מבחוץ אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי מדבריו למדנו ג' דברים (הרשימה שם).

לפי דרכנו למדנו כי רבי בחר ללמוד עם ריב"י בערב תשעה באב שהיה גם ערב שבת. ותיכננו ללמוד בה גם למחר (מכאן נראה שנוהגים דיני אבלות בלימוד תורה בתשעה באב שחל בשבת והנשוא טעון בירור). עוד אנו לומדים על התייחסותו של רבי לעצמו ועל ענוותו וחיפוש פגמים בעצמו, ועל כך שריב"י היה מחזקו ומשבחו. לגבי דיוקיו של ריב"י מרבי אפשר שיש מקום לגרוס שם אחר במקום ריב"י אבל זה נראה מופרז להגיה רק מפני שריב"י לומד מרבי במקום להפך.

בשעה שדרש רבי היה ריב"י יושב שם גם הוא, ולא נמנע מלהתערב ולהקשות (שיר השירים רבה ד).

וכן רבי החשיב את דעתו של ריב"י, ולדוגמא שיבח בפניו את (נדה יד ב) אחד מתלמידיו והיה ריב"י מבקש ממנו שיביאו אליו כדי לנסותו. ועשה כן רבי. כשבא, הטיל עליו ריב"י לשאול ממנו שאלה (גם זו היתה דרך להראות יכולת למדנית, והנושא ראוי לדיון בפני עצמו). שאל, והציע לו ריב"י שתי תשובות, משם אביו שלו ומשם רבי. והעדיף התלמיד את דברי רבי והקפיד עליו ריב"י. ולמרות שהגמרא מוצאת ללמד עליו זכות, סבר ריב"י שאם כבר בא אליו, היה לו ללמוד מדברי אביו, שרבי תלמיד לגבי אביו. ושוב, מפני כבוד אביו לא חשש לבקר את העדפת רבי. (ויש כאן לדון על עצם הפסק. הרי ידע ריב"י שיש מחלוקת בין אביו שכבר נפטר לבין רבי. אך אם אביו צדק בדין, מדוע יש לציית לרבי. ולכאורה לפנינו כאן דוגמא למודעות לכך שאין הפסק המתקבל לדורות דווקא האמת אלא החלטת הגוף המוסמך).

גישתו להקל גרמה לו שיפרוש מבית הדין של רבי כאשר חשש מהתנגשות. (תוספתא אהלות יח, מהדורת צוקרמנדל. הגרסה בעייתית וכל מה שאני יכול להוציא ממנה הוא מה שכתבתי כאן. אין לי את הפירוש של ליברמן על זה, ומי שיש מוזמן להוסיף, משם ובכלל). החשש שמובע אצלו "מתירא אני מבית דין הגדול שמא יריצו (צ"ל ירוצו כמסתבר) את ראשי" עשוי להתייחס לרבי עצמו והוא לשון זהירה.

זהיר היה בדיני ממונות ופיקח להבין דבר מתוך דבר. כאשר בא לפניו אריסו והביא לו את חלקו בפירות קודם הזמן הניח שיש דברים בגו, ואכן התברר כי לאריס יש דין ממונות לברר. כיון שכן פסל את עצמו לדין. (כתובות קה ב).  זהירותו משוחד היתה ידועה (ראו גם תנחומא שופטים ח) ובדורות הבאים שימשה כמופת (מכות כד א).

עוד נלמד מכאן שלא הקפיד ריב"י בדיני ממונות. במקום לתבוע להשתתף בחלוקה הוא סמך על אריסו, למרות שיכול היה לעכב כפי המצוי אז שיחלקו רק זה בפני זה.

שתי האמירות הבאות, שמצטרפות לקודמות, מאפיינות את ריב"י, והן גם מלמדות הרבה לגבי הנושא שלנו:

ריב"י שומע דרשות הלכתיות של ר' יהודה, ובשני מקרים הוא מבקש ממנו "פרש דבריך". ציין בדיוק מתי מותר ומתי אסור. אין זה מספיק לומר דבר עקרוני. צריך להיכנס לפרטים כדי שלא יטעו השומעים וייכשלו (סוכה יח א).

האם מי שדרש זאת מאחרים לא קיים זאת בעצמו? נראה לקמן.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד א

אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: ... בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו - ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח

שנאמר +תהלים קו+ ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו.

מי שמשבח בכך את הקב"ה רואה ערך להיות מנוצח ולשמוח על שנוצח. במה דברים אמורים כאשר המנצח ניצח אותו מבחינה מוסרית, וגרם לו להתגבר על מידותיו.

האם הסיפורים הבאים מתאימים לגישה זו? או שמא הם מבטאים כשלונות של ריב"י? ואולי כשלון הוא דבר צפוי האורב גם לחכם בחכמים? וכיצד יוצא חכם כריב"י מתוך בעיה שנקלע אליה בעקבות החלטה שגויה שלו קודם לכן?

נדה כ א-ב. רבי חנינא היה מפליא לבדוק דם, עד שתלמידיו בחלקם התייאשו מלעשות כמוהו בשל חכמתו היתרה. אבל ריב"י חשש שמא יבואו אחרים לנהוג כמוהו, ולא יהיו מסוגלים לעשות כן, ויטעו בעצמם ויטעו אחרים, ועל כן קיללו במחלת האסכרה. האם אין זו חומרה יתרה? אך בפעמים אחרות מצאנו יחס טוב ביניהם (ירושלמי ברכות פרק ד).

וראו לעיל לגבי תשובתו החריפה מאד לשומרוני שכמעט עלתה לו בחייו.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פו עמוד ב

רבי ישמעאל ברבי יוסי איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, יהבו ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא. אמרי ליה: לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן? - אמר להו: לא אמרי בכוסך קטן, ויינך מתוק, וכריסי רחבה.

ריב"י נקלע לבית רבי שמעון בר"י בן לקוניא. נתנו לו כוס. קיבלו אחרי פעם אחת שהוצע לו ושתה אותו בפעם אחת (וזה לא כדרך ארץ). שאלוהו: האם לא סבר מר שהשותה כוסו בפעם אחת הוא גרגרן? אמר: לא אמרו בכוס קטן וביין מתוק ובכריסי הרחבה.

מכאן נראה שנהג ריב"י קצת לא כדרך ארץ. המארח או בני ביתו חשו מספיק קרבה כדי להעיר לו ואף הוא לא הקפיד מכדי לענות. תשובתו מתחלקת לשלושה. הכוס קטנה – ביקורת כנגד ביקורת. היין מתוק – לשון שבח שממתיקה את הביקורת הראשונה. "כריסי רחבה" – ביקורת עצמית בהומור, שברור לנו, לדעתי, גם היום, למרות המרחק של שנים ותרבות.

יתכן, וכך נראה לי, שסיים ריב"י בביקורת על עצמו כדי להמתיק את הביקורת שאמר על המארחים. אולי אף סבר שנכשל בביקורת הראשונה עליהם, שהרי גם אם הכוס קטנה היה עליו לשתות לאט. (אך אולי באמת היתה הכוס קטנה כל כך?).

אך מכאן למדנו שבאמת היה בעל בשר, ולא חש להנות מן העולם הזה, לפחות בפעם זו. וזה לא כל כך כמנהג הסגפני של אביו, דלעיל.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? - אמר ליה: פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו. - ומי הוי הפקר כי האי גוונא? והתנן, בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה. - אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה. והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! - רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד.

ר' ישמעל ברבי יוסי היה הולך בדרך.

פגע בו אותו האיש. היה נושא חבילת עצים. הניחם לעצים כדי לנוח.

אמר לו: הגבה אותם עבורי.

אמר ר"י: כמה הם עולים? ענה: חצי זוז. נתן לו חצי זוז והפקירם. חזר הלה וזכה בהם. חזר ונתן לו חצי זוז והפקירם. ראה שהוא רוצה לזכות בהם שוב. אמר לו: לכל העולם הפקרתי ולך לא.

התלמוד ממשיך לנתח את הסיפור ומעלה שתי שאלות:

האם ההפקר מועיל? הרי לדעת בית הלל צריך שההפקר יהיה לכל העולם? התשובה: אכן הפקיר ריב"י את העצים לכל העולם, אבל לא אמר לאותו האיש את האמת. "באמירה כלשהו דחהו".

ומדוע בכלל נזקק ריב"י לכל זה? הרי "זקן ואינה לפי כבודו?" והתשובה: לפנים משורת הדין הוא עשה.

הסיפור, במיוחד על רקע הניתוח, מעורר כמה תמיהות.

מדוע לא רצה ריב"י לעזור לאותו האיש העני?

האם חשש ריב"י מפני מאמץ גופני?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג עמוד ב

דבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

לפי הנחת הגמרא, רצה ריב"י להחמיר על עצמו. הרי אותו אדם התקשה להסתדר עם העול של העצים. לפיכך, קנה ממנו את העצים. מן הסתם סבר ריב"י שבכך הוא עושה חסד לאותו יהודי.

אבל כאן רק הסתבך. הלה הערים עליו. ריב"י לא באמת נזקק לעצים והפקירם. הלך אותו האיש וזכה בהם. וחזר וביקש ממנו שיסייע לו בטעינתם. שוב קנאם ריב"י ושוב הפקירם. כיון שבא אותו אדם לזכות בהם פעם שלישית, סילקו בטענה שההפקר אינו מיועד עבורו.

אבל להפקיר הפקיר, כדי שיוכלו אחרים לקחתם ויהנו בהם.

כפי שיש מעירים, יתכן שאותו אדם רצה ללמד את ריב"י לקח. וכי כסף במתנה היה צריך? הוא רצה עצים הביתה! עצים שהיו רבי חשיבות בדור ההוא, לחימום ולמאור ולבישול, עד שמחסן עצים היה חשוב מכל המחסנים.

תגובתו של ריב"י, שפטר עצמו בכסף, אולי יכלה להנות אותו מבחינה כלכלית, אבל הותירה אותו במצוקה נפשית. לפי פירוש זה, האם לא היה אותו אדם צפוי להיפגע מן היחס המזלזל: לך זה חשוב. אבל לי לא. האם כך עונים את העניים, טוען בעל גישה זו. ויתכן שהוא צודק.

אני מוסיף ושואל: אם סבר ריב"י שהוא זקן ואינה לפי כבודו, כלומר שאותו אדם שפנה אליו הטריד אותו בדבר שהוא פטור ממנו. מדוע לא אמר לו שהוא פטור? מדוע לא הבהיר לו את ההלכה? נראה שהעדיף לא לנהוג כך שזו דרך גאווה אבל, כפי שמעירים כאן, לא הרויח מאומה. יותר מכך, תחילה ביקש לא לומר את הברור מאליו, שהוא פטור, וסוף נמצא מטעה את השני בדין, שיחשוב שההפקר אינו כולל אותו וזה נגד ההלכה. יש כאן איזו אירוניה סופית בניתוח הגמרא.

אבל כפי שיש ללמד עליו, על ריב"י, חובה, כך יש ללמד עליו זכות. אפשר באמת שהטענת העצים היתה קשה עבורו. אפשר באמת שאותו אדם ניצל אותו. איך אפשר לדעת זאת ממרחק של שנים רבות כאשר כה הרבה פרטים חסרים לנו. יתכן שריב"י נקלע למצב מורכב שאין לו פתרון קל. הוא ניסה להחלץ, היה מוכן לשלם כסף תמורת ההחלצות, וכל זה עדיין לא הספיק לו. האם הוא ראוי לביקורת על חוסר רגישות? אולי זה תלוי בעינים שבהן אנו קוראים את הסיפור הזה.

מה למדנו על ריב"י? מה ניתן ללמוד עליו? שהיה חכם, בעל הבנה פסיכולוגית מעמיקה. אך גם רגיש לכבודו ולכבוד בית אבא. השתדל לקבוע את האמת בהלכה עד כמה שזה היה אפשרי, אבל ידע את המיגבלות שתמיד מלוות את השאיפה הנעלה הזו. השתדל להאיר פנים לבריות, להיזהר בממון ובקדושה, ולהקל על אחרים, במיוחד פשוטי העם, בדין ובהלכה ובמיוחד במקומות שבהם הם מסבכים את עצמם בשל כעס ופזיזות.

קרה לו שנכשל, כגון ששתה מהר מדי את יינו, ולא נמנע מלבקר את מארחיו, אבל הוא ידע גם להחמיא וגם לבקר את עצמו לא פחות.

זה מה שחכמי התלמוד הותירו לנו מדמותו. הם מן הסתם צברו את הנתונים האלו כדי שנלמד מהם. ואכן, יש הרבה מה ללמוד. גם מההצלחות וגם מהכשלונות וההתמודדות עמהם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">