שאלות בדעת הרמב"ם אודות ההשגחה

שלום ובוקר טוב

אין זה מדוייק שהרמב"ם אינו חולק על דברי התלמוד, שכן קבלו ישראל את התלמוד כפוסק אחרון, ואילו בעניני השקפות אין קבלה כזו בעלת סמכות של בית דין. אע"פ שבאמת אין הרמב"ם חולק על התלמוד בדרך כלל, משום שאינו רוצה לחשוב הפוך מכל חכמי ישראל, בכמה הזדמנויות הוא מזהה מאמרים שונים כדעת יחיד ולכן אינו מחשיב אותן לעיקר, וכך הוא כותב באגרתו לחכמי מרשיליא:

"ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מחכמי האמת רבותינו ע"ה בתלמוד ובמשנה ובמדרשות שדבריהם מראים.. אל יקשה זה בעיניכם שאין דרך שנניח הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשנויי וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהם וינעור כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים עליהם השלום שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה או שיש באותם הדברים רמז או אמרם לפי שעה כו' ולעולם אל ישליך האדם דעתו אחריו, עכ"ל.

הרמב"ם אינו מכריע מפני מה אין לקבל את המאמרים היחידים אליהם הוא מציין (העוסקים באסטרולוגיה), או שנתעלם ממנו, או שיש רמז, או שנאמר לפי שעה, דהיינו שהוא בעצמו לא טורח לבדוק מפני מה אין לקבל את המאמר. ההגיון וההשקפה הכללית ביהדות יותר חזקים בשבילו מן המאמר גם מבלי לברר מה אפשר "לעשות" עם המאמר הזה.

דוגמא נוספת: במו"נ ח"ב פכ"ז כתב: ראיתי לר"א הגדול בפרקיו הנקובים בשם פדר"א ולא ראיתי מעולם דבר מופלא מהם בדברי איש ממאמיני תורת מרע"ה כו' הוא דבר המשבש דעת המאמין בתורה וישחית לאיש החכם אמונתו מאד מאד עכ"ל. אנו יודעים כיום כי בפדר"א יש הרבה הוספות מימי הגאונים (יש האומרים כי כולו מאוחר, אבל גם הרד"ל שמגן על קדמותו מודה שיש הרבה הוספות). אך לא נראה שהרמב"ם התכוין לזה, הוא העביר ביקורת ישירות על רבי אליעזר בן הורקנוס! הוא לא טען במפורש שר"א טעה אלא רק כתב שדבריו מטעים ומשבשים אחרים.

לגופם של דברים, הדעה הזו שאין השגחה על כל בהמה ובהמה אינה רק נחלת הרמב"ם אלא הסכמת כל קדמוננו, ראשית נציין שהרמב"ם מסתייע בדברי הנביא: "מאמר חבקוק הנביא.. כאלו נעזבו בני האדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים, והוא אמרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו", (מו"נ ח"ג יז')

ואחריו המאירי: " כבר אמר [הנביא] כמתרעם ותעשה אדם כדגי הים הורה שאין השגחה פרטית בבעלי חיים רק על האדם לבד", (מגילה כה: וכן תענית טז.). וכן כותב הרמב"ן: "דגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר", (שמות יג טז). ראה גם לשון הספורנו המצוטטת לעיל, ובספר החינוך מצוה קסט: "יש כתות יחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול.. וזה דעת רחוק הרבה מן השכל", כך כתוב גם בשו"ת רדב"ז (ח"ו ב' אלפים קטז) ובשו"ת מהר"ם אלשקאר (קיז), ובאבני נזר (או"ח תנד'), והרמ"ק (שיעור קומה נז).

בספרי חסידות כתוב לעומת זאת: "והנה באמת רחוק לבם מרשעים ויפג לבם להאמין בהשגחה פרטית כזו שאין אדם נוקף אצבעו ואין שום עשב יבש ונעקר כי אם בזמן ומקום הראוי לו", (פרי הארץ, רבי מנדל מויטבעסק, פרשת בא).  "מעשה אצל ר"צ מזידיטשוב שראה עגלה טעונה קש ונפל בכל הדרך קש ותבן, ואמר דעו כי התבן והקש ג"כ בהשגחה עליונה איזה יפול לארץ.. וכן אילן שנופלים ממנו העלים הוא בהשגחה עליונה איזה עלה תפול מקודם.. ודע כי גם בשאר ענינים שאין שייכים לבנ"א הגם כי מובא מאיזה קמאי שהמה מושגחים רק בדרך כלל אין הכונה שה' מסיר השגחתו ח"ו רק הכונה שאין מתנהגים בדרך נסי", (שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית פט"ז). וגם כאשר הרגישו האדמורי"ם שדברים מנוגדים לקדמונים כתבו: "אך בס' שומר אמונים (הכוונה ל'שומר אמונים' מאת ר' יוסף אירגאש) בענין ההשגחות יש לדלג עליו ואסור לקרות בו.. שהוא נגד אמונתינו", (שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נ').  "הנה הדברים האלו לא מלבי כתבתי ע"כ לא יפלא בעיניך אם תמצא כדבריו ז"ל בענין ההשגחות גם בספרים שקדמוהו כי כן מקובלני מצדיקים וחסידים שמקובל מרבותינו ואבותינו זי"ע שעליהם יש לדלג", (שם סוף ח"ב בקונטרס שיירי מנחה עו.).

לפיכך, בבקשה לכל החסידים: נא לדלג מכאן והלאה.

נחזור לסתירות שהבאת לדעת הרמב"ם מדברי חז"ל:

את דברי ר' יוחנן "משפטיך תהום רבה" אינני רואה כלל כמתערבים בשאלה זו של ההשגחה, גם אם לדעתך ניתן לדקדק כן ברש"י (אני לא חושב כך), ר' יוחנן הצביע על הגורל האכזרי שבטבע כיצד לכל יצור ויצור יש אוייב משלו ומקורות מחיה משלו. הנושא הזה הוא בהשגחה לדעת הרמב"ם, וידוע שהאיזון בין המינים הוא מיסודות קיום העולם. בודאי שמעת על "אפקט הפרפר". כך כאשר הגיעו המתישבים האנגלים לאוסטרליה הביאו עמם מספר שפנים, השפנים לא היו מצויים באוסטרליה, ולכן לא היה שום מין שהתרגל להיות ניזון מהם, לפיכך התרבו השפנים בכמויות בלתי נתפסות, סיכנו מינים אחרים בכך שנטלו את מזונם, וכשסיכנו את המינים האלו, סיכנו גם את המינים שניזונים מהם.. מעגל קסמים זה יכול להשחית את כל היבול והפירות (בהיעדר יצורים אוכלי מזיקים) ועוד סכנות רבות. אין פלא שהרמב"ם מדבר על השגחת המין.

על הדוגמא השניה, ראה בפירוש הרד"ל שם על המדרש, שההכרזה על הציפור היא השגחה לאדם, השגחה שישיג את פרנסתו ומזונו. אמנם אין זה פשוטו, וממקומות אחרים ניתן להוכיח כי גם מה שמסופר בחז"ל בתור "הכרזה" מתכוין לידיעת ה' ולא לכך שהמעשה נעשה בכוונת שכר ועונש, ברור שכל פעולה נעשית בידיעת ה' גם במעמקי הים, והרמב"ן מחדש שלא נעשית בכוונה להעניש את החיות. אפשרות נוספת קיימת  שהמעשה הזה היה חזיון מיוחד לרשב"י לרמוז לו שיכול לצאת מן המערה (כמו שמשמע בירושלמי שביעית ט א).

_________________

תשובתך אודות רשב"י:

1.      תשובת רד"ל אינה מובנת לי, כיוון ש: א): אם כן מדוע ההכרזה הייתה על ציפור מסוימת שתמות וציפור אחרת שתינצל, ההכרזה אמורה הייתה להיות האם האדם יצליח בצייד. ב) א"כ לא היה על רשב"י לעשות ק"ו מצפור לבן אדם, אלא מהרווחת פרנסה, להחלטות הגוזרות נפש בן אדם).

2.      פירושך במונח 'הכרזה' א) אשמח למקורות. ב) אף אם אין זה שכר ועונש אלא סתם כוונת עליון ללא קשר לשכר ועונש, עדיין לא מתורץ הרמב"ם שסובר שכל עניני בעלי חיים הם בדרך מקרה. ג) הרי כאן זו לא הכרזה סתמית, אלא הכרזה עם פירוש ותוצאות: חיה או מתה, ולא מובנת לי תשובתך.

3.      לגבי החיזיון: קצת קשה לי עם תירוץ זה כי הרי ידוע שגם לאחר חיזיון זה חזר רשב"י למערה. וזאת כי הבין שאין סומכין על הנס ויש להתנהג בדרכי הטבע. אז מה א"כ מטרת החיזיון באם לא התנהג לפיו.

אבל בכל זאת יש מקום לתשובותיך ואי אפשר לדחותם בקש ותבן.

תשובתך אודות הירושלמי:

·         דבריך אכן הגיוניים, אך הם אינם מתיישבים עם המילה (של ר' יוחנן) "משפטיך" שמשמעם שקיים משפט על דג מסוים.

וכדברי רש"י "לשפוט ולעשות נקמתך"  כלומר שיש כוונה על דג מסוים. שהרי גם לדבריך, הרי ההשגחה על קיום כללות המין ושרשרת המזון אינה מחייבת שכל הדגים ייאכלו ע"י השלך, אלא דגים מסוימים. ואילו כאן הדגש בדברי ר' יוחנן ובפירוש רש"י: שיש משפט על דגים ספציפיים המזומנים ושיש נקמה שאמורה להתבצע בדגים ספציפיים.

תוקן על ידי בני1515 ב- 01/06/2009 15:02:28

וכל הבע"ח וכ"ש הצו"ד לא יושגחו על פרטי ענינים כאלו, ולכן כל ענין אישיהם הוא במקרה גמור ולא בגזירת השי"ת...ולא שגזר השי"ת על אלו הדגים שימותו או שיחיו"

 
פעם אחת כותב שאישיהם של הבעלי חיים הוא במקרה גמור. ופעם אחרת כותב ששום פעולה אינה במקרה חס ושלום, והרי לכם סתירה.

תוקן על ידי בני1515 ב- 01/06/2009 15:17:27

רד"ל חושב כי ההצלחה בצייד נמדדת פר יחידה ולא באופן כללי.

 ב) א"כ לא היה על רשב"י לעשות ק"ו מצפור לבן אדם, אלא מהרווחת פרנסה, להחלטות הגוזרות נפש בן אדם).

לפעמים הדברים אינם מעוררים את האדם בצורה לוגית אלא בצורה אסוציאטיבית המעוררת תובנה בנפש.

   פירושך במונח 'הכרזה' א) אשמח למקורות. – בהודעה הבאה נדבר בזה

ב) אף אם אין זה שכר ועונש אלא סתם כוונת עליון ללא קשר לשכר ועונש, עדיין לא מתורץ הרמב"ם שסובר שכל עניני בעלי חיים הם בדרך מקרה.

- לא דיברתי על כוונת עליון אלא על ידיעת עליון, אמנם נכון הדבר ששום פעולה אינה יכולה להיעשות מבלעדי ה', ולכן זו פעולה שלו עצמו ובידיעתו ובכוונתו, לזה מודה גם הרמב"ם, אבל לא יותר מכך, דהיינו כוונה בקונוטאציה של כוונה מיוחדת ומותאמת אישית. תתאר לעצמך קוסם שמשחק 'תל אביבי' עם מליון כדורים, הוא צריך לדאוג שאף אחד מהם לא יפול על הרצפה ולכן הוא נותן בכוונה גמורה לכל אחד ואחד מהם דחיפה כלפי מעלה פעם בכמה שניות, הוא חייב לכוין בדיוק על המילימטר והמיקרו שניה, אבל הוא לא מתכוין לשום דבר מלבד שכל הכדורים יהיו באויר. כך גם כשאנו מדברים על השגחה על המין, אי אפשר לעשות זאת מבלי להשגיח על כל אחד ואחד שיציית לכללים שישמרו את המין, בכל אופן המין מורכב מפרטים.

ג) הרי כאן זו לא הכרזה סתמית, אלא הכרזה עם פירוש ותוצאות: חיה או מתה, ולא מובנת לי תשובתך.

הוסבר בקטע הקודם, השגחה על המין כוללת שלא ימותו כולן בחצי ציידים, תמיד תהיינה אלו המוכשרות לברוח מן החצים.

 לגבי החיזיון: קצת קשה לי עם תירוץ זה כי הרי ידוע שגם לאחר חיזיון זה חזר רשב"י למערה. וזאת כי הבין שאין סומכין על הנס ויש להתנהג בדרכי הטבע. אז מה א"כ מטרת החיזיון באם לא התנהג לפיו.

בירושלמי שם לא מוזכר שחזר למערה, וגם קושייתך אינה מכריעה כמובן. ועוד: בכל מקרה ברור שהמדובר בחזיון, שהרי בשמים לא צריכים כרוז שיכריז ברמקולים, ואין זה אלא מחזה שנראה לבני אדם.

  דבריך אכן הגיוניים, אך הם אינם מתיישבים עם המילה (של ר' יוחנן) "משפטיך" שמשמעם שקיים משפט על דג מסוים. וכדברי רש"י "לשפוט ולעשות נקמתך"

אני אינני חושב כך, מה יש לדבר על נקמה בדג ספציפי? כלום הדג הזה חטא? האם אתה חושב שכל דג שמת מדובר כאן ב'נקמה'? בעיני המשפט הזה הוא אכזריות הגורל שהמינים נוקמים זה בזה.

_________________

"צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע^[1], וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות.. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו", (ספר החינוך, מצוה תקמו').

מכאן יש להסיק כי בראותינו אדם הנחלה במחלה, אין להניח כי תמיד זו באה עליו מאת האל בכוונה דוקא, אלא אפשר שחוקי הטבע פעלו את פעולתם כאשר נחשף למקור קור או זיהום וכדו', "חולי בידי אדם". ולא רק מחלה, אלא אף איבוד החיים, כפי שכותבים התוספות: "דהא ודאי שבידו יכול להמית עצמו", (כתובות שם), כפי דרשת חכמים "ונשמרתם לנפשותיכם", שמירת הנפש תלויה באדם.

הרמב"ן (שער הגמול קכ') כותב בשם הרמב"ם: "הוא ז"ל יבאר כי רוב הרעות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם", ומחזק את דבריו.

מאמר קיצוני נמצא במדרש:  "רבנן אמרי תשעים ותשע מתים בפשיעה^[2] ואחד בידי שמים, ור' ישמעאל אומר: תשעים ותשע בשרב ואחד בידי שמים", (ויקרא רבה טז' ח'). "חכמים מתים שלא בעתם מפני שהם בוזים בעצמם", (מזלזלים בבריאותם, אדר"נ ט).

לא זו בלבד, אלא שלאדם יש כח להתנהג כחלק מפגעי הטבע , ולגרום נזק או מוות לחברו אף שלא נגזר עליו, כפי שכותב רבינו חננאל (חגיגה ה) בביאור הכתוב "יש נספה בלא משפט", דהיינו אדם ההורג חברו במזיד יכול להיות כן בלא משפט. וכן ב'אור החיים' (פרשת וישב): "האדם בעל בחירה ורצון להרוג את מי שלא נתחייב מיתה". "אדם שהוא בעל בחירה יכול להזיקו, גם היכא שאין בעלי חיים והנזקים המזומנים לו יכולים עליו", (עולת שבת או"ח תלג').

היכן בכל אופן מוצאים את ההשגחה הפרטית?

הרמב"ן כותב:

"ידיעת ה' שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים^[3]  עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט", (בראשית יח יט). "לא יגרע מצדיק עיניו ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים.. והרחוק מן האל במחשבתו ובמעשיו ואפי' לא יתחייב מיתה בחטאו יהיה משולח ונעזב למקרים.. ומכיון שרוב העולם מן הכת הזו.. ראויים להתנהג בדרך הטבע והמקרה", (פירוש הרמב"ן לאיוב לו ז). "אמר לפניו שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי", (בראשית ד יג).

 רבינו בחיי כותב:

"ההשגחה להגין מן המקרים ואין זה בכל אדם אפי' מישראל רק לצדיקים", (בראשית יח).

בעל ספר החינוך כותב:

"שעם היות ה' משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם.. אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע", (מצוה תקמו, לשונו הובא לעיל. ראה שם בהוצ' מכון י-ם, בהגהת המו"ל כי דבריו מקבילים ל'ארחות חיים' ח"ב לג, ולחידושי הרא"ה ברכות לד, פיה"מ להר"מ ברכות פ"ד).

רבי עובדיה ספורנו כותב:

"הנשמעים אל התאוות בכל פעולותיהם או במקצתם שלא בשגגה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלקית לא באישיהם אלא במיניהם", (ספורנו ויקרא יג מז).

הרמב"ם כותב:

"בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה.. אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי.. אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה.. ולא תהיה אם כן ההשגחה האלהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה", (מורה הנבוכים ח"ג פי"ח).

וכן מבואר הענין בהרבה מקורות:

"ההשגחה בכל אישי האדם אלא שאינה שוה בכל וזה דבר מושכל", (שו"ת מהר"ם אלשקאר סי' קיז', בשם הרקאנטי והזהר, מכתב מאליהו ח"ב ע' 76). "א"ר יוחנן אין הקב"ה עושה רעה לשום אדם אלא כשאינו משגיח בו כלומר בשתיקתו של הקב"ה", (זהר, מדרש הנעלם וירא קטו). "כי אין זאת ההשגחה בכל האנשים רק בקצתם הראויים לה", (פירוש רלב"ג לאיוב יא', רלב"ג ליהושע ו'). "יש שתסתלק מאדם ההשגחה וישאר מעותד אל מקרי הזמן", (שו"ת הלכות קטנות ח"א רכה ) "הם נהגו ברפואות והניחם ה' למקרה", (צידה לדרך כלל ג פ"ד),  "שלש סבות הרעות לאדם, הא' הטבע שיחייב חסרונות, הב' אחרים שהחליטו להרע  והג' "מה שימצא אדם גורם לנפשו והוא הרוב", (צידה לדרך כלל ה א ג). "וגם בדין יוהכ"פ קובעים לפעמים להניחו אחר טבע העולם", (חזו"א ב"ב כא:). "ולפעמים יגזר על האדם להנהיגו ע"ד הטבע", (בית אלקים למבי"ט שער תפלה טז). "האדם שקיבל על עצמו עול תורה לשמה הוא מושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות.. אבל העוסק שלא לשמה עדיין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים", (נפש החיים ד יח).

מכל המקורות האלו עולה, כי אין ההשגחה נוהגת בכל אדם, ההנהגה הכללית היא חוקי הטבע. אלא שככל שאדם מגיע לדרגות רוחניות גבוהות, ההשגחה הולכת ומתחזקת עליו.

לעומת זאת כותב הרמב"ן:

"מימי אנוש החלו הדעות להשתבש ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם ענש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלו כולם.. הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר", (רמב"ן שמות יג טז).

ממשמעות לשונו נראה כי אין טבע בעולם כלל, וכל פרט ופרט נעשה בהשגחה וכוונה. אמנם אין אפשרות לומר כן, כפי שהבאנו לעיל מאמרי חז"ל המפורשים, וכן דברי הרמב"ן עצמו בכמה מקומות (שהוא מציין אליהם בכתבו "כאשר הזכרתי כבר"). וכנראה כוונתו כנגד הדעה הזו המיוחסת לדור אנוש, כי "עזב ה' את הארץ". ולכן עצם המציאות של השגחה, בכל מדה שהיא, מוכיחה שעקרון הסיבתיות אינו סותר את השגחת ה', ואין טבע, אלא כל הטבע כולו מותנה בצורך להשגחה. ולכן "כאשר יעשה האלהים מופת בשינוי מנהגו של עולם יתבאר לכל בטול הדעות האלו כולם", נס אחד מוכיח שעקרון הסיבתיות הדטרמיניסטי אינו נכון (כפי שהסביר הרמב"ן עקרון זה במקומות דלעיל בראשית יז א, שמות ו ב, וכן ויקרא כו יא). ראה גם בשל"ה (דף יב.) שהתקשה בלשון הקיצונית שנוקט הרמב"ן כאן, וכותב: "אולי כוונת הרב ליתן תשובה כפי הנגלה לצורך המון החכמים ואולי סמך על מה שכבר רמז בסודותיו".

עד כאן ענין ההשגחה באדם, והנה חכמים אומרים כנגד כל זה: "אמר רבי חנינא אין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", (חולין ו:). מצד אחד מדובר על נקיפת אצבע (פציעה באצבע, אמנם לשון נקיפה פירושו כריתה, ראה רש"י ישעיה יז ו ומצודות שם), משמע מכאן שפעולה שאינה כרוכה בפציעה אינה מושגחת. אך לכאורה דעת חכמים כאן שכל צער המגיע לאדם הוא מכוון. בניגוד להלכה של "צנים ופחים" לפיה נזק וצער שאדם גורם לעצמו (כגון שהכה עם הפטיש על ידו בטעות) אינו מן השמים אלא בידי אדם?

אפשר לפרש מתוך הענין בסוגיא שם, כאשר הובאו דברי רבי חנינא שאין הכשפים יכולים להזיק לאדם, "אין עוד מלבדו כתיב". ועל זה מוסיף ואומר רבי חנינא, כי כל פציעה שבאה לאדם, אין לפרשה מכח כשפים ומזלות וכדו' אלא רק מכח הכרזה מלמעלה. ואינו עוסק כלל בדברים שאדם גורם לעצמו, אלא רק בא לתקוף את הדעה המייחסת דבר שנגזר, לגזירת כשפים.

בעל ספר החינוך אינו מתקשה בדבר כלל, וכותב: אע"פ שאמרו אין אדם נוקף אצבעו וכו' אעפ"כ צריך אדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם (מצוה תקמו'). לכאורה יש כאן סתירה פנימית, אין אדם נוקף ללא הכרזה, אך אדם שאינו שומר עצמו ניזוק מחמת מעשה עצמו (כמוזכר גם בהמשך הדברים, שציטטנו לעיל). ובהכרח שהוא לא ראה בדברים כלל סתירה. ומכאן למדתי כי הלשון "מכריזין" מתכוונת לידיעתו של הקב"ה, ולכך שסבל בעולם הזה מכפר על עברות, כפי שאפשר ללמוד מדברי הרמב"ן:

"עוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו (ערכין ט"ז ב') תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההווים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים.. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין.. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים", (רמב"ן, שער הגמול).

_________________

ביד החזקה (תענית א')  כותב הרמב"ם:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ... על כל צרה שתבוא על הציבור... ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות ... ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".

ובאגרת תימן: כותב הרמב"ם:

"כשתמרו, ואביא עליכם מכות... אם תאמינו שביאת המכות הוא עניין שאירע במקרה... אוסיף אליכם מן הקרי ההוא, ואכפלהו ואחזקהו,

לכאורה זו סתירה בדברי הרמב"ם:

במורה נבוכים כותב: "והרחוקים מה' מסורים למקרים"

ואילו ביד החזקה ובאגרת תימן כותב: שאם לא יזעקו אלא יאמרו שהוא קרי, "אוסיף לכם חמת אותו קרי". אם תאמינו שהמכות הינם 'במקרה' או אז 'אכפיל ואחזק את הקרי'. כלומר הקב"ה אוסר לייחס את המכות ליד המקרה.

גם לא מובן. באם עזבם ליד המקרה. איך יכפיל ויחזק אותו הרי עזב אותם?

·         אני גם מציע שלצורך ה'פוקוס' בדיון אנא "פרה פרה" אנא אל תיתן את כל התחמושת שלך בהודעה אחת גם כי קשה לאכול ארוחה כה מלאה בבת אחת J . נסה נא בבקשה לפרק את דבריך לגורמים.

כפי שאני אשיב כאן רק על דבריך בעניין צינים ופכים.

·         האמירה של ר' חנינא [ברכות לג:] "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים", אינה שוללת את השגחת ה', אלא רק אומרת, שהקב"ה החליט להנהיג את עולמו (חוץ מהיוצא מהכלל) ב דרכי הטבע. ומהו טבע: הרי ציינת את שו"ת החכם צבי. אך חבל שלא המשכת עד סוף דבריו וזה לשונו :

"שהאלוקים והטבע...הכול אחד...ואשר לא יאמינו בה, הם קראים ואפיקורסים... שהוא המשגיח ועושה כל...שהקב"ה זן ומפרנס עולמו, ולא כאותם הנותנים כבודו לאחר ומייחסים פעולות אלו לטבע כולל חוץ ממנו"

ביד החזקה (תענית א')  כותב הרמב"ם:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ... על כל צרה שתבוא על הציבור... ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות ... ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".

ובאגרת תימן: כותב הרמב"ם:

"כשתמרו, ואביא עליכם מכות... אם תאמינו שביאת המכות הוא עניין שאירע במקרה... אוסיף אליכם מן הקרי ההוא, ואכפלהו ואחזקהו,

לכאורה זו סתירה בדברי הרמב"ם:

במורה נבוכים כותב: "והרחוקים מה' מסורים למקרים"

ואילו ביד החזקה ובאגרת תימן כותב: שאם לא יזעקו אלא יאמרו שהוא קרי, "אוסיף לכם חמת אותו קרי". אם תאמינו שהמכות הינם 'במקרה' או אז 'אכפיל ואחזק את הקרי'. כלומר הקב"ה אוסר לייחס את המכות ליד המקרה.

אני לא חושב שזו סתירה, הרמב"ם כותב במפורש "כשתמרו ואביא עליכם מכות", דהיינו כאשר חכמים יכולים ועשויים להבין שהמכות הם משום שהמרו. לעתים מגיפה נראית כעונש, ולעתים לא. אימתי כן: אפשר לדמיין, אני מאמין שקריטריונים ייצרו ויכוח. אימתי לא: כאשר שפעת החזירים מתפשטת לאיטה ממדינה למדינה ומגיעה (רחמנא ליצלן, טפו) גם לישראל. ולמרות שביד החזקה נאמר "על כל צרה שתבא על הציבור" – ההגדרה של צרה שתבא על הציבור היא כאמור: כשנראה שמישהו החליט להביא צרה על הציבור. ייתכן שהקריטריונים שלי לא מדוייקים, אבל זה העיקרון של התשובה לדעתי. גם אפשר להבדיל בין ציבור ליחיד, שהרי על המין יש שמירה, ובכלל זה גם המין האנושי.

גם לא מובן. באם עזבם ליד המקרה. איך יכפיל ויחזק אותו הרי עזב אותם?

ה' לא עוזב את ישראל ליד המקרה באופן מוחלט, הם לא גרועים ממיני הבהמות כאמור, במלחמת העולם השניה נמסרו ישראל ליד המקרה, ואעפ"כ למקרה היו גבולות ידועים שהשאירו אותנו כאן.

כפי שאני אשיב כאן רק על דבריך בעניין צינים ופכים.

·         האמירה של ר' חנינא [ברכות לג:] "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים", אינה שוללת את השגחת ה', אלא רק אומרת, שהקב"ה החליט להנהיג את עולמו (חוץ מהיוצא מהכלל) ב דרכי הטבע. ומהו טבע: הרי ציינת את שו"ת החכם צבי. אך חבל שלא המשכת עד סוף דבריו וזה לשונו :

"שהאלוקים והטבע...הכול אחד...ואשר לא יאמינו בה, הם קראים ואפיקורסים... שהוא המשגיח ועושה כל...שהקב"ה זן ומפרנס עולמו, ולא כאותם הנותנים כבודו לאחר ומייחסים פעולות אלו לטבע כולל חוץ ממנו"

אני לא רואה בהגדרה שנתת הסבר, "הקב"ה החליט להנהיג את עולמו בדרכי הטבע", האם כאשר אדם מן השורה מצונן, משום שהוא הלך בגשם, הדבר בא עליו כעונש, או שמא כתוצאה מפעולת השפעת? רבי חנינא בחר באפשרות השניה, ואיני רואה דרך לחבר את שני האפשרויות יחדיו (דרכים שונות הוצעו, אך הן אינן מקובלות עלי, ואתה לא הבאתן, אז למי חסר?). אם כי ברור שהקב"ה בחר בכך שחוקי הטבע פעילים.

דברי החכם צבי שחבל שלא המשכתי אליהם אינם שייכים לנושא, הם רק אומרים שחוקי הטבע מקורם באלהים, מה שכולנו יודעים.

אגב, בחוקת המקום כאן ממליצים להשתמש בפונט "אריאל" (אני לא מתכוין לציטוטים וכדו').

_________________