- לשכנים שלנו, זוג צעיר, היה תינוק כבן 5 חודשים הוא נפטר כתוצאה מחנק - כאשר באנו לנחם היה מי שדבר שם על כך שיש נשמות שבאו להשלים את תיקונם בעולם וכאשר הסתיים ה"תיקון " שלו, הוא הלך לעולמו.
- בתו של אברך נפטרה ילדה כבת ארבע שנים באופן טרגי בתוך בריכת מים. המספיד דבר על כך שכיוון שהיא מתה בתוך ארבע שנים של חייה, אין ספק שמדובר בנשמה גדולה שירדה לעולם ובאה על תיקונה בזמן קצר.
זה שאחריו בקש מהילדה להליץ טוב על על ישראל.
- מיד לאחר מכן, בהפרש של שבועיים, באותה שכונה, בן של משפחה שמוגדרת ע"י עצמם וע"י אחרים כבעלי תודעה רוחנית גבוהה [- מה זה ?!! ] נהרג גם הוא בנסיבות טרגייות.
המרא דאתרא הגיע לנחם, ואז שאל אותו אבי המשפחה האבל: האם כבוד הרב יכול להסביר לנו, האם יש משהו מיוחד בתקופה הזאת שגורם לאסונות הללו? ומדוע, כבוד הרב, זה קורה דווקא למשפחות תורנייות.. [ - רומז למקרה הקודם של משפחת האברך ] ?
[-כנראה שהייתי בהלם משאלות האב האבל, כי לצערי, לא זכיתי לשמוע תשובת הרב, אך במעורפל זכורני שצטט משהו מהזוה"ק ]
- בנם של משפחת ב' נדרס למוות ע"י מכונית – בניחום חולקו דפים עם פרק מהזוהר שבו מוסבר שכאשר ילדים קטנים מתים ועדיין הם בחיק אימותם, זהו הצער הגדול ביותר שיש לאם, אך בעצם מדובר בגלגול של נשמות שנוצרו מקליפות של חטא אדם הראשון שלא באו לידי מימוש[- בתרגום חופשי לא מדוייק ].
- בתו של ידידנו נפטרה לאחר מחלה ארוכה בגיל 5 שנים- בניחום, ספר אחד הרבנים על הבעש"ט שהלך לנחם משפחה שבנם הקטן מת, [-פחות או יותר זה נשמע כך בשינויים קלים] -
שאלו התלמידים את הבעש"ט: מדוע מת הילד? אמר להם : אינני יכול למסור לכם סודות "מאחורי הפרגוד". לחצו עליו מעט ואז ניאות לגלות להם. וכך סיפר הבעש"ט
מעשה שהיה כך היה. לפני שנים היה באיזור קיסר [= או שמא פריץ ?!!] שהיה חשוך ילדים. אמר לו ראש הכומרים, אם רצונך בילד, עליך לאיים על היהודים שיתפללו לא-לוהיהם שיתן לך בן, ואם לא, כל היהודים יגורשו מן הארץ.
וכך היה, התפללו היהודים ולאחר זמן אכן נולד לקיסר בן.
גדל הבן, והקיסר מסרו לראש הכומרים לחנכו. הילד שם לב ששעתיים ביום, הפדגוג לא מלמדו. שאל הילד: מדוע? ענה לו הפדגוג : כי בשעתיים אלו אני מתבודד בחדרי, ונמצא בעולמות העליונים !
הילד מאד רצה לדעת כיצד ואיך עולה רבו לעולמות העליונים. הוא השיג מפתח לחדרו של הפדגוג והתחבא שם.
לתדהמתו ראה הילד שהפדגוג מוציא טלית ותפילין [- ואולי] גם תהילים, ומתפלל במשך שעתיים כיהודי.
הנסיך התגלה לפדגוג, והפדגוג גילה לו את כל ליבו [- אולי היה יהודי] והילד רצה גם הוא להיות כמוהו וכו'
לאחר שנים כאשר מת הנסיך, נגזר עליו לבוא בגלגול ולמות, והבן של הזוג שנפטר כאן למעשה גלגולו של אותו נסיך.
- לפני שנדון בעניין, אלאה אתכם רק בעוד סיפור אחד אחרון גם הוא מהבעש"ט .
- הלך הבעש"ט לנחם משפחה שאבי המשפחה נרצח ע"י גויים בדרך. הבעש"ט הסביר זאת כך :
לפני שנים רבות פגש ראש הסנהדרין את זכריהו הנביא בדרך ונתן לו סטירה לעיני כל, משום שהוא מתנבא רע על עם ישראל. וזה גרם לכך שכל המון העם התנפלו על הנביא והרגוהו.
כאשר מת ראש הסנהדרין נגזר עליו לבוא כל פעם בגלגול ולמות כל פעם ע"י שיירצח ! והנרצח שלפנינו הוא בעצם גלגולו של אותו ראש הסנהדרין.
----------------
מכל הנ"ל למדנו -
א- כנראה כמעט כל מת / נפטר / נהרג / נרצח טרם זמנו, הוא בעצם בחזקת נשמה [-חוטאת] מדורות קודמים.
ב- כל אם ששיכלה את ילדיה היא בעצם רק בחזקת אם פונדקאית של נשמה מגולגלת.
ג- בסיפורים הנ"ל יש כדי להסביר מדוע היום, כאשר אנו נכנסים בפנים קודרות לנחם, אנו מוצאים לא פעם שאין צורך להיות קודר, היות שהאוירה בבית האבלים קלילה ועליזה, ואפילו קולות של צהלה ועליצות נשמעים שם [- סוף סוף נפגשים, לא ??] אך הכי חשוב כנראה, הוא הגילוי הגדול של המשפחה, שהמת הוא בעצם לא באמת "שלנו" !! .
[- אומנם יש להקשות ממשפחות שעדיין נוהגים לבכות על המת, אך יש לתרץ שמדובר במשפחה שלא שמעו על הנ"ל וסבורים שהמת שלהם].
מ"מ, מכל מה שהבאנו עד כאן ראוי לשאול כמה שאלות, אך נתחיל אולי בשאלה המתבקשת, והיא –
היות וכפי שראינו, כל אם שכולה, היא רק בחזקת פונדקאית של נשמה מדורות קודמים שחזרה בגלגול בגלל חטא וכיו"ב-אז מדוע צריך לשבת עליה שבעה [-אולי צריך לעשות מסיבה שנפטרנו מאותה נשמה שאולי היתה פושעת כאותו ראש סנהדרין ? ]
מה דעתכם ?
אשמח לשמוע מאנשים שיש להם ידע והבנה בגלגול נשמות, דיני אבלות פונדקאות וכיו"ב
תוקן על ידי יושל ב- 22/06/2009 17:37:20
נשלח ב-22/6/2009 21:25
איך מנחמים פונדקאים איני יודע, אבל מדבריך למדתי שאחת הדרכים לנחם משפחה שכולה זה לשכנע אותה שהיא פונדקאת.
נשלח ב-23/6/2009 11:50
יושל, עליך לשאול שאלה מקדימה: מהם תנחומין?!
אדם שמת לו קרובו, מה יביא אותו להתנחם. האבידה קשה, הפרידה מעיקה. ואלמלא שנגזר על העבר להשתכח מהלב, לא היתה אפשרות להתנחם כלל.
ומה בכל אופן יביא אדם להתנחם?!
מהותו של ניחום הוא חזרה ושיבה למחשבה קודמת, לא זו הקודרת. מצאנו לשון נחמה בכמה סוגי חזרה למחשבה קודמת:
נחמה מעצב על מעשה לא רצוי שנעשה ( וינחם יהוה כי עשה את האדם | בראשית ו, ו)
נחמה מעצב על מקרה לא רצוי שקרה ( וינחם יצחק אחרי אמו | בראשית כד, סז)
נחמה ממחשבה לעשות מעשה (וינחם יהוה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו | שמות לב, יד)
ועוד ועוד...
כאשר מגיעים לבית האבל ומנסים לנחם אותו ולהחזירו למצב רוחו הקודם, עלינו למצוא את הדרך והמסילה אל ליבו האבל על הרע שנעשה לו והקלת סבלו.
כאשר מדובר באדם שהשלים את חייו, הפרידה פחות מעיקה, שכן בהתקרב אדם לגילו המאוחר - במקרה הטוב - קרוביו נפרדים ממנו נפשית משום שהם יודעים שהוא הולך למות, ומקרה השכיח יותר הוא הופך לטרחה מסויימת לקרוביו, המכינים עצמם עוד יותר לפרידה.
ניחום אבל מסוג זה הוא קל יותר משום שבדרך כלל ניתן להשתתף עמו על ידי העלאת זכרונות וכדומה, והעיסוק המרובה בזכרונות הטובים -מביא לרגיעה נפשית.
אף ניחום אבלים המתאבלים על יקיר שנהרג בפתאומיות קל יותר כאשר ניתן להזכיר שבחו של המת ומעשיו הטובים, וכן להצדיק דין שמים.
אך ילד שחלה ומת, אין במה לנחמו ולהסיר את סבלו מלבד הצדקת דין שמים. אך במקרים אלו פעמים שהאבל מתקשה בקבלת הדין, והוא קרוב להתנהגותו של איוב. ומשום כך התפתחו תאוריות להבנת דין שמים.
נשים לב, שאחר סיפורים כמו המצוטט לעיל מהבעש"ט, האדם קרוב הרבה יותר להצדקת דין שמים, ולקבלת הנעשה, ולנחמה על העצב.
על כן, אפשר והדבר מותר אף שאינו נכון. בסופו של דבר אמונת הגלגול אינה סותרת או מאמתת את אמונת היהדות. ואם אגדות אלו מטיבות על ליבו של אדם, מדוע לא להשתמש בהם?! וכי יש לך דרך אחרת לפרוט על מיתרי ליבו של אבל ולהגיע לידי נגינה יפה?!
נשלח ב-23/6/2009 12:36
כל מי ששם לב לנוסח המקובל של ניחומי אבלים מבין שסיפורים על "תיקונים" אינם מנחמים את מי שאיבד אדם שהיה יקר לו. ___________
כשנוחמתי ע"י כותבי הפורום על פטיר אחי, עניתי להם:
למנחמי תודה, ולמנחמים שהם בעצמם אבלים, ניחומים:
"המקום ינחם אתכם ואותי עם שארי אבילי ציון וירושלים".
על ניחום אבלים ע"י אבלים מצאנו במסכת שמחות פרק ו הלכה ד:
"מת באותה העיר, ביום הראשון וביום השני אינו יוצא עמהן, בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם, אבל לא לנחם אחרים. במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא עמהן אפילו ביום הראשון".
על נוסח ניחומין "כזה", של אבלים לאבלים אחרים, (אתכם ואותנו), מצאתי בשו"ת "שבות יעקב", (רבי יעקב רישר נולד בערך בשנת 1670 בפראג, נפטר בשנת 1733), חלק ג סימן צח:
"גם באתי להודיע חידוש בדין , דאם אותן המתאבלין עמהם, מנחמין את אבילים יאמרו בזה"ל: המקום ינחם אתכם ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים".
כשהאדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, התייחס באגרת, (אג"ק ג אגרת עמוד רחצ), לניחום אבלים ע"י אבלים הוא כתב:
"איתא ברבנו יונה /נדפס מסביב לרי"ף/ פ"ג דברכות, דניחום אבלים מן התורה, אפילו אבלים בעצמם ינחמו זה את זה.
והנה בהשקפה ראשונה אינו מובן, דבמה ינחם אבל את אבל חברו,והוא בעצמו שרוי באבל כמותו?
אבל זה עצמו שמראה להאבל שאינו בודד בצערו, ואשר יש שני ושלישי וכו' הרוצה לנחמו, אלא שמפני גודל הכאב אינו מוצא במה לנחם, זה עצמו נחמה היא".
אף שמדברי האדמו"ד משמע שההתייחסות לניחום אבל ע"י אבל, היא מדברי רבנו יונה, הרי המעיין בדברי רבנו יונה, (עמוד 22 מדפי הרי"ף בד"ה מתני' קברו את המת), ימצא בדבריו רק שמצוות נחום אבלים היא מדאורייתא, ללא ההמשך: "אפילו אבלים בעצמם ינחמו זה את זה", וא"כ נראה שהיא מסקנתו האישית של האדמו"ר, שהרי יתכן שאף אם מצוות ניחום אבלים היא מדאורייתא, האבל אינו חייב בה.
כאשרהאדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, דן בניחום אבלים במכתב, (לקו"ש כ עמוד 569), הוא כותב:
"...ויש לחזק זה ע"פ ההמשך שם, (הלכות אבלפי"ד ה"ו), שזהו גמ"ח עם החיים ועם המתים, והרי למתים אין נפק"מ בין דיבור למכתב...".
אולם מאז מצאתי בספר "פני ברוך" על אבלות, (עמוד קכח), שהביא בשם שו"ת מנחת דוד, (? דוד הכהן רוזנברג, ברוקלין תש"מ), שאין לנחםאת האבל דרך הטלפון, כיוון שניחום האבל הוא גם גמ"ח למתים, שהנשמה אוננת שם.
ודבריו תמוהים, וכי מה ביןהנשמה אוננת "שם", לנחום אבלים דרך הטלפון, האם הוא חושש שהנשמה לא תשמע את הניחומים, מפני שהאפרקסת צמודה לאוזני האבל?
כנראה שישנם שדואגים למתים יותר מאשר לחיים.
בימים אלה, היה לי, לצערי, הרבה זמן לחשוב, ואחד הדברים עליו חשבתי היה, האם לא ייתכן שניחום אבלים דרך האינטרנט עדיף על נחום אבלים פא"פ.
ולמה חשבתי כן?
מפני ש"נשבר" לי לשמוע עשרות פעמים את השאלות הבאות:
איך נודע לך?
איך זה קרה?
היכן הוא היה גר?
בן כמה הוא היה?
האם הוא היה יותר מבוגר ממך או צעיר ממך?
ובעיקר את הסיום:
איי איי איי, המקום ינחם אותך...
בעוד שהניחומים הם באינטרנט, הם ישר ולענין, וללא שאלות:
"המקום ינחם אותך (אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", עם או בלי הסיום: "ולא תוסיפו לדאבה עוד", ע"פ הפסוק בירמיהו פרק לא:
אף שהנוסח הוא סטנדרטי, מ"מ כשהוא בא מאנשים שאינך מכיר אישית, ואולי אף לעולם לא תפגוש אותם, יש לזה משמעות אחרת.
גם חשבתי: האין ניחום בנוסח קבוע הופך את האמירה, למעין "יקום פורקן"?
עד שנתקלתיבדברי השו"ת שבט הלוי חלק ב סימן ריג:
"בזוה"ק פ' קרח ע' קע"ו משמע דקודם שנכנס לנחם צריך לסדר עצמו דברים איך ובמה לנחם".
וחשבתי, אולי מטרת חיבור הנוסח הקבוע היתה כדי לענות על צרכיהם של אלו שאינם יודעים לסדר בעצמם דברים, ואיך ובמה לנחם.
חיפשתי מקור ללשון ניחום זה, ומצאתי רק התייחסויות כמו "ומה שנוהגין לומר המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", או "מביעים להם הברכה המסורתית, המקום ינחם...", (גשר החיים פרק כ' אות ח).
אף שלא מצאתי מקור, הבנתי מדברי השו"ת "שבות יעקב" (1670-1733), שאותם הבאתי לעיל, שהנוסח: המקום ינחם אתכם ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים, כבר היה ידוע בימיו.
אין ספק שנוסח ניחום זהמורכב משני חלקים:
א.על משקל התפילה על החולה,שבמסכת שבת דף יב עמוד ב: "הנכנס לבקר את החולה אומר: ... רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל".
ב.והסיום: "אבילי ציון וירושלים" מקורו בתפילת "נחם", של תפילת מנחה של תשעה באב:
"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים...".
יש לי להוסיף, שגם ישנם האומרים צפילת "נחם" בבית האבל, בברכה השלישית שבברכת המזון, שהיא ברכת רחם נא וכו': "נחם ד' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת האבלים המתאבלים באבל הזה, נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו",.(הלכות קצובות עמוד 146, שבה"ל השלם הל' שמחות סוף סימן כג, סדר רב עמרם השלם דף רז, מחזור ויטרי עמ' 248, טוש"ע יו"ד סי' שעט).
במכתב ניחומים ששלח הגר"ח מבריסק, לבני משפחתושל הרב יהוסף זכריה שטרן מחבר הספר שו"ת "זכר יהוסף" ועוד רבים אחרים, (נדפס ב"צפונות", ניסן תשמ"ט), הוא כתב: "... יבואו דברי תנחומין, באשר כן היאהמצווה לקבל תנחומין, ולבטח כי ינוחמו בבנין ציון וירושלים ובישועת ישראל".
מלבד נוסח הניחומין המקורי, המבטיח להם ניחומין, ישנו בדבריו גם חידוש במצוות ניחומי אבלים, אשר מלבדם חיוב לנחמם ישנו חיוב להתנחם.
בקובץ אגרות החזון איש (ח"ב אגרת קלא), מופיעה אגרת ניחומין של החזון איש, בזה"ל:
"... במה אנחמך יקירי! המקום ב"ה ינחם אתכםבתוך אצו"י /אבלי ציון וירושלים/ ונראה בנחמה במהרה".
הנוסח "המקום ינחם אותך (אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", לניחום אבלים אינו ה"מקורי", קדם לו הנוסח המופיע במסכת שמחות, (ברייתות מאבל רבתי פרק ד הלכה יג):
"האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ואחר כך הולך האבל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו".
נוסח ניחום זה מופיע גם ברמב"ם הלכות אבל פי"ז הלכה ב, בעוד שבפירוש המשנה (סנהדרין פרק ב, הוא משמיט את ה"מן השמים", וכותב:
"מה שאומר הוא לבני אדם כשהוא מנחמם תנוחמו".
וכן כתב בהלכות כלי המקדש פרק ה הלכה ד, כאשר הוא עוסק באבלותו של הכה"ג הוא כותב:
".., אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד, והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשוח שעבר מימינו, וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו, ואומר לאבלים תנוחמו, והן מכבדין אותו כפי כחן".
וכן כאשר הוא עוסק בכה"ג מנחם, הוא כותב (הלכות אבל פרק ז הלכה ו):
"וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים, ואם רצה לנחם אחרים הממונה ממצעו בתוך העם ואומר להם תנוחמו".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 23/06/2009 12:50:13
נשלח ב-23/6/2009 13:00
נישטאיך כתב:
כל מי ששם לב לנוסח המקובל של ניחומי אבלים מבין שסיפורים על "תיקונים" אינם מנחמים את מי שאיבד אדם שהיה יקר לו.
זה תלוי באדם ובאמונותיו.
נשלח ב-23/6/2009 14:35
<"זה תלוי באדם ובאמונותיו">
ראה ברכות דף ה ראש עמוד ב.
כנראה שאז עוד לא ידעו מהתיקונים.
נשלח ב-23/6/2009 18:58
ליהודים,
לא מקובל עליך מה שהבין סנשו ?
דלגת על האפשרות לשכנע את המשפחה שנשמת המת היא לא שלהם..
מה אתה אומר על כך שזו בעצם המשמעות של כל הניחומים שהבאתי לעיל ?
אשמח לשמוע גם את שאר חכמי הפורום
נשלח ב-24/6/2009 10:53
<"דלגת על האפשרות לשכנע את המשפחה שנשמת המת היא לא שלהם">
גם גוף המת אינו שלהם.
הם בוכים על אהוב ששוב לא יראו אותו, מה תאמר אם יהיה מי שיסביר להם שהמת לא היה כדאי שהם יאהבו אותו?
נשלח ב-25/6/2009 08:50
יושל
(ברוך הבא אל הפורום)
כמדומה שיש כמה נושאים שמתקשרים יחד בשאלתך החשובה.
א. מדוע מתים ילדים קטנים?
ב. האם התיאוריה על גלגולים היא אמיתית? האם הטענות לגבי "תיקון" הן אמיתיות? האם היישום של התיאוריה על גלגולים ועל "תיקון" הוא אמיתי לגבי מקרה מסויים, לא עלינו, ואיך אפשר לדעת זאת?
ג. מהו ניחום אבלים? מה הראוי ומה קובעת ההלכה, ומדוע?
ד. מדוע בני אדם מרבים בשאלות אינפורמטיביות על המת בשעה שהם באים לנחם?
אנסה להצביע על קוים לתשובה.
א. מדוע מתים ילדים קטנים? זו שאלה כואבת מאד. אם אין מיתה בלא עוון, מה יכול להיות העוון של ילד קטן? ואם נאמר שהילד נענש ומת בגלל הוריו, תחושתנו, אולי המודרנית, לגבי צדק ויושר נפגעת. נכון שבמקורות כתוב כי ילדים נענשים בעוון חטאי הוריהם, אבל האם צריך אדם להענש בשל חבירו?
למעשה, שאלה זו היא פרט, פרט קשה מאד, מתוך השאלה הגדולה הפילוסופית והקיומית שנקראת "בעית הרע". לא ברור אם יש תשובה פילוסופית לשאלה זו. לא ברור אם יש תשובה מניחה את הדעת לשאלה זו, אבל כיון שזה כבר נידון בפורום, אסתפק בהערה זו.
האם על המנחם לספק תשובה לבעית הרע? לשאלה מדוע מתים ילדים? האם לא מוטב לומר שאין לנו הסבר? ועלינו לקבל דין שמים בהכנעה ובאהבה? אולי, למשל, לצטט את מקרה אהרן הכהן ולומר כי כל מה שאפשר לעשות הוא לידום?
לפיכך, השאלה הפילוסופית הופכת לשאלה מסוג אחר, כלומר שאלה ג כאן. ועוד: הכל תלוי בנסיבות.
ב. תיאורית הגלגולים אף היא עלתה בעבר בפורום. ההנחה היסודית שלה היא שיש לבני אדם נשמות והן עוברות מגוף לגוף לפי כללי גמול מורכבים.
יש מחלוקת יסודית לגבי אמיתות תיאוריה זו. הרס"ג שולל את האמונה הזו ורואה בה נחלת גויים. הרמב"ן רואה בה קודש קודשים וסוד גדול ביהדות. מבחינה היסטורית ייראה שצדק הרס"ג. לפי המקובל מזה דורות, ובוודאי מאז הזוהר והאר"י, צודקים בעלי אמונת הגלגול. המעז לומר שתיאורית הגלגולים היא שקר מסכן את עצמו בכינוי "אפיקורוס".
לגבי "תיקונים", אף זו תיאוריה שלפיה החוטא פוגם בנפשו (ואולי במציאות בכלל) ולכן כפי שיש "קלקול" מטפיזי יש גם צורך בתיקון מקביל. ובדרך כלל התיקון אינו מתבצע רק על ידי תשובה, אלא נדרשות פעולות מורכבות יותר.
שתי הנחות אלו, על הגלגולים ועל התיקונים, הן מקובלות היום כחלק אותנטי ומרכזי ביהדות ומצד שני יש הרבה מקום לפקפק בהן למי שבוחן את הדברים מבחינה היסטורית ופילוסופית.
כמובן, לתיאורית הגלגולים יש ערך רב מאד בפתרון בעית הרע. אם מניחים שהילד שנפטר היה מגולגל, אז יתכן שהוא נולד בעל מום או מת בגיל צעיר בגלל ש"סיים את תיקונו". ואכן, כבר כתבו כי המניע התיאולוגי הראשוני והגדול ביותר לאימוץ תיאוריה זו היה בגלל שהיא עונה על בעית הרע (אמנם נשאר קושי לגבי מקור החטאים הראשונים, אבל יתכן שאלו היו בתקופה היסטורית שלגביה אין נתונים מעוררי שאלה).
ג. לגבי ניחום, כבר כתב נישטאיך תשובה ארוכה ומפורטת. אני נאלץ להזדקק לה מפני שאין לי עצמי תשובה ברורה מה בדיוק כלול במצות ניחום.
כמובן, אינטואיטיבית, כולנו מבינים שהראוי הוא לבוא אל האבל ולגלות איתו הזדהות, תמיכה, אהבה, ברגע קשה מאד בחייו, שאיש מאיתנו אינו יכול להימלט ממנו.
כאשר אדם ניצב בפני מותו של אדם קרוב, במיוחד בנסיבות שמעוררות תמיהה על הצדק האלוקי בבריאה, האם אין מצוה לנסות לפייס בין האדם האבל לבין אלקיו? האם אין זה כלול במצות ניחום?
כמובן, הפיוס יכול שיהא פסיכולוגי ויכול שיהא תיאולוגי.
כאן אני מפנה, כהרגלי, לספר החשוב מאד, "קץ החיים" של ניסן רובין (ספרית הלל בן חיים). זה אחד משלושה ספרים על תקופות מעבר וטכסי מעבר במה שניתן לראות כמיזוג של מחקר אנתרופולוגי לצד מחקר ההלכה והמנהג.
בניחום אבלים מונה רובין מספר תפקידים סוציולוגיים. השתתפות בצער, מתן סטטוס חברתי לאבלים, ביטוי של תמיכה פיזית ורגשית וליכוד חברתי. הוא אינו מזכיר את החובה או המצוה בסיוע לאבל למצוא פתרון תיאולוגי לקשיי האמונה העלולים להתעורר אצלו (עמ' 213-214).
שאלתו של יושל המתבססת על האירועים שפגש ניתנת לתירגום כזה: האם מותר או ראוי להציע צידוקים תיאולוגיים המתבססים על תיאוריות שעלולות להיות שקריות, כלומר אמונת הגלגול ואמונת התיקון. האם יש בזה מצוה או להפך ומדוע.
כמדומה שברור שאלו שעונים תשובות המתבססות על תיאוריות אלו מאמינים בנכונותן. לפיכך הם אומרים את האמת לפי דעתם. יש רק שאלה אם זו התגובה המתאימה בשבעת ימי האבלות. ומסתבר שאם גם האבלים מאמינים בתיאוריות אלו, הן מועילות להם. (בוגי היה מכנה אותן "שקרים קדושים").
ד. אבלות, מבחינה סוציולוגית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית, כמבואר בספרו של רובין, היא מצב מעבר. מצב "לימיניאלי". אדם יוצא ממצב של בעל משפחה למצב של מי שאיבד קרוב.
דווקא שאלות אלו, שיכולות להראות חטטניות, בעצם משקפות, כמו במראה סוציולוגית, לאבל את מצבו. החזרה על אותו מתן מידע מרגילה את האבל למציאות הקשה והנוראה. ייראה כי החזרה הזו מועילה למעשה מבחינה פסיכולוגית. כמובן, יש לנהל את השיחה עם האבל ברגישות ויש כללים בהלכה כיצד לעשות זאת (למשל, אין לפתוח בשיחה עד שהאבל מתחיל לדבר מתוך השתתפות ברגשותיו, האם הוא בכלל חפץ לדבר). מסתבר שהשואלים אינם בהכרח בקיאים בהלכה, או רגישים מאד לצורכי הזולת. אפשר גם שהם מחקים את מה שראו בעבר בביקורי ניחום אצל הוריהם וחבריהם. אבל אין להתכחש לכך ששאלות אלו אכן משרתות תפקיד ומסתבר לי שהשואלים נענים בכך לתחושה הפנימית האינטואיטיבית המלמדת אותנו במצבים חברתיים כיצד לנהוג ומה הם צרכי השעה. ויהא זה ללימוד זכות על צורת התנהגות זו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-25/6/2009 09:35
מיימוני,
יש הרבה מקרים שבאבל מתעוררות שאלות תיאולוגיות, ותמיד ישנה האפשרות להציע לו שה' נותן וה' לוקח פשוטו כמשמעו. כפי שמסופר על ברוריא שמתו שני בניה ביום אחד וכדי להשיב לרבי מאיר 'בשפתו' שלו , כלומר במישור התיאולוגי , אמרה לו: "רבי, וכי לא כך אמרת לי, שצריכים להחזיר את הפיקדון לבעליו? ה' נתן והי לקח יהי שם ה' מבורך"- הבעיה היא שהתשובה הזו לא תספק את מי שמאמין שהקבלה ואמונת הגיגלול היא חלק אינטרגרלי מהתורה וחנכו משחר ילדותם לאמונה שהביטוי שלה הוא במישור השכר והעונש.
_________________
נשלח ב-25/6/2009 09:53
נאחז בקש
הדוגמא שלך היא נפלאה. בדיוק מעשה אהרן.
לגבי מה שטענת כי המאמין בגלגולים לא יסתפק בכך. ובכן, זה מאד טבעי שאדם ששמע שיש פתרונות תיאולוגיים, ודווקא על דרך הסוד, נפשו תכמה אליהם.
כמה זה מוסיף לאדם לחשוב שהתינוק שהיה לו ואבד הוא בעצם צדיק ותלמיד חכם עצום בשמים. נכון שזה לא מחליף את האבידה, אבל זה מקל.
נראה לי שאחת הבעיות שמתעוררת באבל היא שאנו חשים שהחיים בני חלוף ולכן לא בעלי משמעות אמיתית. אם האדם הוא צל עובר של ענן, מה כבר חשוב בנו? מה כבר חשוב באבידה שלנו? מה נותר אחרינו? למי אכפת?
קבלת עול מלכות שמים באהבה והצדקת הדין הם דבר גדול, אבל קשה מאד. לעומת זאת, אימוץ נראטיב (סיפור עלילתי שמשקף את אמונותינו) כמו סיפור על גלגול ועל צדיק שהגיע לתיקון קצר מחזיר את התחושה של החשיבות ולא עוד אלא מעצים אותה.
לדעתי כל זה שקרי, אבל האם אני יכול לתת לכך הוכחה? הוכחה שתעמוד בפני הביקורת?
והאם מותר וראוי לקחת אמונה מנחמת כזו מאדם ברגע כה קשה בחייו? אני לא הייתי חלילה מציע הסבר כזה לאבל. אבל מסופקני אם ראוי למתוח ביקורת על מי שמציע סיפורי הבל כאלו לאבלים. בוודאי לא באותו מעמד. לכל היותר, ומתוך הסתכלות לעבר העתיד, ראוי להוסיף אחרי דברי "מנחם" כזה כי גם אם ההסבר הזה אינו נכון, עדיין וכו' וכו'.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
נשלח ב-25/6/2009 10:16
מיימוני,
דבריי לא נאמרו ברמה השיפוטית -( ואפילו לא הזכרתי את מאמרם שכל שעושה שלא לשמה נעשית לו סם המוות.) דבריי נאמרו בהקשר לדבריו של ניסן רובין בספרו:
"הוא אינו מזכיר את החובה או המצוה בסיוע לאבל למצוא פתרון תיאולוגי לקשיי האמונה העלולים להתעורר אצלו ... היות והוא מתייחס רק להיבט הפסיכולוגי מצאתי לנכון להזכיר את ההיבט התאולוגי שאינו נגוע בשאינה לשמה.
_________________
נשלח ב-25/6/2009 10:53
מיימוני כיצד הגלגול פותר את בעיית העונש? מה טעם בעונש כאשר מי שנענש אינו יודע על מה ולמה ואינו יודע מה עליו לתקן.
נשלח ב-25/6/2009 17:31
יושל
<"לשכנים שלנו, זוג צעיר, היה תינוק כבן 5 חודשים הוא נפטר כתוצאה מחנק - כאשר באנו לנחם היה מי שדבר שם על כך שיש נשמות שבאו להשלים את תיקונם בעולם וכאשר הסתיים ה"תיקון " שלו, הוא הלך לעולמו'':>
דברי הרב ה"מנחם" הזכירו לי את סיפורי הרבנים על "נשמתם הגבוהה" של הילדים האוטיסטיים, האם אתה מכיר רב שהיה רוצה שילדיו יהיו אוטיסטים?
<"בתו של אברך נפטרה ילדה כבת ארבע שנים באופן טרגי בתוך בריכת מים. המספיד דבר על כך שכיוון שהיא מתה בתוך ארבע שנים של חייה, אין ספק שמדובר בנשמה גדולה שירדה לעולם ובאה על תיקונה בזמן קצר">
האם אותו "רב" רוצה שילדיו יגמרו את "תיקונם" בעת לידתם?
<"זה שאחריו בקש מהילדה להליץ טוב על על ישראל">
את זה יכול לעשות גם מי שמת בזקנותו.
<"בסיפורים הנ"ל יש כדי להסביר מדוע היום, כאשר אנו נכנסים בפנים קודרות לנחם, אנו מוצאים לא פעם שאין צורך להיות קודר, היות שהאוירה בבית האבלים קלילה ועליזה, ואפילו קולות של צהלה ועליצות נשמעים שם">
אולי הם נוהגין כתקנת רבן גמליאל של עשר כוסות בבית האבל, ולא שמעו על ביטולה, (ברייתא כתובות דף ח ע"ב, וראה רש"י שם).
<"[- אומנם יש להקשות ממשפחות שעדיין נוהגים לבכות על המת, אך יש לתרץ שמדובר במשפחה שלא שמעו על הנ"ל וסבורים שהמת שלהם]">
אולי הם יודעים מהגמרא במוע"ק דף כ"ז עמוד ב: "... אל תבכו למת יותר מדי ... הא כיצד? שלושה ימים לבכי ושבעה להספד".
<"מה דעתכם ?">
מכל הנ"ל למדינו שכל אותם הרבנים שידעו על גלגולים ותיקונים לא ידעו מדברי הפסוק ( (איוב פרק יג פסוק ה):
<"לגבי ניחום, כבר כתב נישטאיך תשובה ארוכה ומפורטת. אני נאלץ להזדקק לה מפני שאין לי עצמי תשובה ברורה מה בדיוק כלול במצות ניחום">
למצוות ניחום אין נוסחאות, ולה מטרה אחת בלבד: לסייע לאבל לעבור את השעות הקשות, בתקווה שעם הזמן הוא ילמד לחיות עם אובדנו, כך הבנתי מהאנציקלופדיה התלמודית כרך כד, ערך יין (טורים רכד- רכה):
"יין משכח את הצער, כמו שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו123, [טור רכה] ומטעם זה תקנו חכמים עשר כוסות בבית האבל124, להרבות לו בשתיה125, וכן אמרו: לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים וכו'126, ומצוה להשקות את האבל יין כדי לנחמו לשכח צערו127''.
_____________
123. משלי לא ו - ז. ועי' ב"ב י א: פחד קשה יין מפיגו, וב"מ סו ב ורש"י ד"ה לפכוחי. על היוצא ליהרג, שמשקים אותו יין כדי שתטרף דעתו, ע"ע מיתת בית דין. ועי' ברכות נז א: יש שותהו (בחלום) וטוב לו כו', ויש שותהו ורע לו שנאמר "תנו שכר כו'".
מוזר לי שכמה תגובות כאן -אינן מכירות בכך שישנם אנשים עם אמונות שונות משלהם, ועם תגובות שונות משלהם למקרה מוות או כל אסון אחר.
נושא הלגיטימיות והאמת באמונת האבל אינה רלוונטית כאשר באים להרגיע אדם.
לכל אדם יש לפנות בדרכו שלו. איני סבור שניתן לבוא אל אבֵל מתרבות/אמונה שונה - ובשעתו הקשה להסביר לו שאין שום "תיקונים" ו"גלגולים" בעולם, בה בשעה שזה מה שהוא מצפה לשמוע, ובזאת הוא יתנחם.
נשלח ב-26/6/2009 00:40
נישטאיך
אעיין לכשירוח. אבל ההגדרה שלך היא מה שכנראה הבנתי גם קודם -אבל זה לא סיפק אותי ברגע שעלתה אצלי השאלה. כפי שהעתקתי גם בשם ניסן רובין, נראה לי שניחום כולל כמה וכמה דברים אם גם הכותרת הכללית יכולה להיות כדבריך.
אציין דוגמא בולטת. חברי איוב באו לנחמו. חלק מהניחום היה לעסוק בשאלה התיאולוגית על הגמול. הם לא הצליחו בנחמה, אבל זה מה שהם ניסו לעשות. כלומר, גם אם הנסיון כשל, עצם המטרה היתה ראויה, הלא כן.
לפיכך יש למיין ולומר כי ניחום כולל את הפן הרגשי והפסיכולוגי אבל גם הסוציולוגי ואם צריך גם התיאולוגי. אדם זקוק שיסייעו לו להתפייס עם אלקיו.
יהודים
מה שהבאתי דוגמא מרעי איוב הוא גם דוגמא שמצדיקה מה שכתבת. אכן אני לא הייתי מנסה לשכנע אבלים להסתכל על העולם באופן מיימוניסטי, כלומר כמו שאני משתדל לראות את החיים והעולם והיהדות. אמנם, אם עלי להציע דברי ניחומים אני משתדל להתרכז במה שנראה לי אמיתי ומועיל באותו הזמן.
ומתוך דבריך עולה שאלה גדולה. מה ראוי לעשות למען אדם בשעה קשה שמוצא נחמה בדברי שקר ושטות, או אפילו בדברי איסור. אין לי תשובה, אבל אני יכול להבין בנקל שזו שאלה.
בעל בעמיו
אני משער שההנחה היא שאדם אינו חייב להיות מודע לעונש ולטעם של העונש כדי לצאת ידי חובה. זה כנראה מתוך התפיסה של עונש ככפרה. הגע בעצמך: האם צריך לדעת כיצד אנטיביוטיקה מועילה כדי להתרפא מדלקת? האם בכלל צריך להיות מודע לכך שמקבלים זריקה או גלולות? מספיק שזה עובד.
***
באחד האשכולות הובא על ניחום שניחם רב חרדי אב שבנו נהרג בצבא ואמר לו כי בנו שלו נהרג בשואה כילד, ואילו בנו של האבל, החייל, נהרג כשהוא נלחם ומגן על עצמו ועל עם ישראל, והרי זה עדיף וגדול יותר. אני חושש שאיני מצטט במדוייק. אולי מישהו זוכר את המראה מקום. יש לשים לב כי הרב לא דיבר על תיקונים ולא על גלגולים...
