מואדיב ,
העלת נושא ממש מענין וחשוב בעיני.
דומני שדבריך הראו באופן ברור את ההפרש בין תשובה של ת"ח שראוי להוראה לתשובה של ... (בלי לפגוע באיש מהכותבים אני בטוח שכוונתם טובה) נראה לי שהסיבה להתעלמות מפסק השש"כ ברורה זה ספר שהרבים סומכים עליו ולכן אין ענין להראות בו טעויות , ולערער על סמכותו כל עוד אין חלופה טובה יותר (שתתאים לציבור הרחב) מה גם שהמידה לחפש חסרונות אצל אחרים היא ביסודה מגונה להבנתי, כך שהצנעת ראויה לברכה.
           אמנם ראוי לדקדק יותר האם בסופו של דבר מדיניות ההצנעה נכונה באשר בסוף הדברים מתגלים ובאופן לא מבוקר מה שעלול לגרום לנזק חמור יותר, לעומת חשיפה זהירה ומבוקרת לענין שתיעשה ע"י פוסק המקובל על הציבור שיכולה למנוע חורבן מיותר.
 
גילוי נאות : איני פוסק ולא בן פוסק, ואף איני בקי כל צרכי בסוגיה הנידונה בשבת עליסודותיה  ראשוניה ואחרוניה,השתמשתי בדברי בהנחה שדברי הרב ליאור והרב אברהם יוסף נכונים על בסיס נאמנות שיש בעיני לאנשים האלו כפוסקים (בפרט לרב ליאור) וכן לחוות הדעת שהוצגו כאן. 
יתכן שאני טועה בעקבות כל הנ"ל , בכל מקרה  כלשונו הזהב של המואדיב לא הטחינה היא הנושא כאן אלא אופן פסיקת ההלכה והצגת לציבור, ובענין זה אני חושב שדיברתי לענין (ותאאא"ט לדעתכם) . 
                                                                                                   לעיונכם.

פורסם במקור ראשון


מי אמר שלרבנים אין חוש הומור

מואדיב - אנא להעביר את ה"תכלית" להתחלת דבריך. 

[דונט שו"ת - תשובה הלכתית יכולה גם לסכן
פרסום שאלות ותשובות הלכתיות בעלונים דתיים הפך להיות בדיחה במקרה הטוב, וסכנה במקרה הרע. כך למשל, במקום להפנות לגורם מקצועי, הרב אליקים לבנון הציע לאישה לשוחח עם בעלה שמכה את ילדיהם - ולתת לו כמה חודשים להשתנות

[ת"ט,

???]