אבלות וחתונה...שאלה

החפרפרת החשאית

ברוך בואך לפורום.

העלית נושא מעניין. יש לבדוק אותו בזהירות.
גם הלכות ומנהגי נישואין וגם הלכות ומנהגי אבילות נותנים תוקף הלכתי לצרכים חברתיים ופסיכולוגיים - כמו ההלכה בכלל.
(יש גם הסברים אחרים למצוות, אך אני משתדל להבינן במישור פסיכולוגי-חינוכי, כפי שכבר הבהרתי פעמים רבות).

לפיכך, במידה שיש הקבלה בצרכים בשני המישורים, נמצא מן הסתם הקבלה מהסוג שחיפשת.

אשר למספר שבע בפני עצמו, כפי שכבר ציין המהר"ל, שהיה רגיש מאד למעמד שהמספרים תופסים בתודעה האנושית, זה מספר שמסמל משהו מיוחד, מספר שלם, או משהו דומה לזה (הקושי בהגדרה הוא חלק מההסבר לאפשרות ריבוי הפרשנויות). לפיכך, את המספר שבע אפשר למצוא בהרבה מאד תחומים, אז לא הייתי בונה על נוכחותו לבדה טענה מהסוג שטענת.

בוודאי יבואו אחרים ויוסיפו על דברי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ישנן תקופות זמן שונות.

כל מאורע נחווה לא רק ברגע בו אירע, אלא ככל שהוא יותר חשוב [נעלה או מרשים], הוא גורר עמו תקופה גדולה יותר.

טומאה קלה, דורשת גם את מעבר יום הטומאה ["טיהר יומא"]. כן "אותו ואת בנו". טומאה חמורה יותר דורשת שבוע [מת וכו' זב וזבה גדולים + תקופת נתק]. לאו דווקא טומאה, גם נתק מהלידה [מילה, קרבן "שבעת ימים תחת אמו"]. חג המצות והסוכות, ימי משתה וכו'.
וכן הלאה שלושים יום [אבלות, נזירות - כי שבוע ללא יין, תגלחת וטומאה אינם התנזרות וכמובן שהגימטריא של "יהיה" אינה אלא סימוכין לפשוט הגיונית], שנה [אבילות ממשיכים, שימח את אשתו, מעגל זיכרון "זכור"] וכו' וכו'. ואידך ניזיל וניגמר!

וטו



והריני כמוסיף על דבריך. שהרי שכחת להסביר מדוע נבחרו דווקא מספרים אלו של שבעה ימים, חודש ימים ושנה אחת.

המועדים שנקבעו כעונות הסתגלות ומעבר, הם אורכי זמן שהינם בעלי משמעות בתודעה האנושית.
שבוע.
חודש.
שנה.
אלו יחידות משמעותיות בספירת הזמן האנושית.
אמנם, בני אדם משתמשים בהן מסיבות שונות. שתי האחרונות לקוחות מן עולם הטבע שמסביבנו. החודש נובע מספירת מחזור הירח. השנה עשויה להיות מחזור שמש, או מחזור של 12 ירחים, שמתפתח כתחליף לספירת מחזור השמש והינו קצר ממנו, או שיטה שלישית, שמנסה להשוות את הזמנים, כפי שבאמת נעשה בהלכה, באמצעות שיטת העיבור, תוספת של חודש פעם בכמה שנים.

רק שבוע הינה יחידה עצמאית, שאין לה מקור ברור בעולם שמסביב. אולם, כפי שציינתי, המספר שבע בתודעה האנושית הינו בעל משמעות. יתכן שהוא מצוי ב"חומרה" של המוח האנושי.

כיון שמנינים אלו הם משמעותיים, הם גם קיבלו משמעות בהלכה הנוגעת לדינים הזקוקים למעבר זמן וספירת זמן.

יש לשים לב כי הסבר זה יוצא מן האדם כנתון ומבאר כיצד התורה מתחשבת באדם - במבנה של תודעתו ובפסיכולוגיה - כדי לקבוע הלכות. יש, כמובן, גישות אחרות, שרואות בבחירת המספרים ביטוי של "עולמות עליונים". אני סבור שאין צורך ואין מקום להיזקק לכך, אך ראוי להזכיר שיש גם גישות כאלו בתוך עולם המחשבה היהודי לדורותיו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יישר כוחך, מיימוני

הם הם העולמות העליונים! לדאבוננו רבים המה אשר לא יכירו בעליונותם עד שלא ישתמשו במונחים של אינסטלציה, זיקוקין וכו'.

מושג השבעה מתייחס לשבעת ימי המעגל השבועי המקובל על הכל.

אם זה נובע מהתורה שלנו, או גם מבלעדיה, זה לא כל כך רלוונטי, אם כי ברור שהמושג יתחזק אם בסיסו אובייקטיבי, כמו החלוקה הטבעית של השקפת אנוש על תשתית העולם הניתנת בפרשת בראשית. יש אצלי רשימה בנושא [השייכת לאשכול אחר - אולי פרשת השבוע, או אם תרשה ואספיק, אוסיפנה לדינוזאורים שלך].

תודה רבה לשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו (ע"ע עגנון, שם, שם),
ואני חוזרת לשאלתי, מעבר להתייחסות הנפלאה והנרחבת למעגלי הזמן,
האם אתם מכירים עוד נקודות להקבלה בין מנהגי חתונה לבין מנהגי האבל? (7 הימים היתה רק נקודה אחת לדוגמה)

אושר וטוב!
החפרפרת

חפרפרת,

יש! אך מכיוונים מנוגדים, שזה גם כמין הקבלה.


בכן באבלות חגים סביב נתק חברתי עוצמתי, בנסיגה מהחיים החברתיים על ידי האבלים ובפתיחת זרועות החברה על ידי המנחמים [החל מעריכת השורה הטיפוסית מיד לאחר הקבורה].
בנישואין חגים סביב חיבור חברתי עוצמתי, בחיבורים סמליים וממשיים על ידי הנישאים ובתמיכה חברתית לצעד עוצמתי זה על ידי החברה המשתתפת.

חושבני שהיצירה העוצמתית בקשירה החברתית הוא יסוד ההקבלה שחשת ואידך ניזיל ונגמר.

יש לציין לדברי הרמב"ם הל' אבל פ"א ה"א: הכורך דיני האבלות ושבעת ימי המשתה יחד: משה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה". ומקורו מירושלמי פ"א ה"א. עיין רדב,ז על הרמב"ם שמוצא חיבור מוסרי בין השניים.

מעבר לכך, יש ספר שלם מוקדש לכך (לא ראיתי הספר לכן לא אוכל להמליץ עליו) בשם 'אור נגה עליהם': הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל מאת שמואל גליק. הוצאת בית מדרש לרבנים.

מסתברא שעזרת לי עד מאד!

המון תודה!

אושר וטוב - החפרפרת

חפרפרת שלום,

הקישור בין מנהגי אבלות למנהגי נישואין, למרות ההבדל העצום בערך הריגושי של שני האירועים, יש בו לא מעט דמיון טיפולוגי.

בעניין זה מעניין לקרוא את דבריו של האנתרופולוג ויקטור טורנר שפיתח תיאוריה על מה שהוא כינה 'טקסי מעבר' (Rites of passage). טקס הקשור בלידה (אצלנו ברית, פדיון הבן, וכיום יותר ויותר מה שמכונה בארצות העמים Baby naming), טקס הקשור בהתבגרות (בר/בת מצווה), טקס הנישואין ובסופו של דבר טקסים וריטואלים הקשורים במוות.

המשותף לכל הטקסים האלה הקשורים במעגל החיים הוא שכל אחד מהם מסמן מעבר לפאזה אחרת. בחלק מהמקרים הריטואל לא רק מסמן אלא גם יוצר מעמד אחר של האדם שעובר את הריטואל הספיציפי ואולי אף של משפחתו.

לפי טורנר לכל אחד מאלה יש שלושה שלבים:
1. לפני המעבר
2. השלב הלימינלי - המעבר עצמו
3. אחרי המעבר
נשמע קצת פשטני, אבל הגיוני.

אנתרופולוג אחר - ואן גנפ פיתח את התיאוריה הזו ועסק במיוחד בשלב השני, השלב הלימינלי. הוא טען שזה שלב מלווה בהרבה חרדות כי האדם הוא כבר לא מה שהיה, הוא מופשט מכל מה שאפיין אותו אבל עוד לא הגיע לשלב הבא. מטרתם של הריטואלים היא להעביר את האדם בשלום מפאזה אחת לבאה. במקרים שבהם אנו מדברים כאן - ממצב הרווקות למצב הנישואין או מעולם החיים לעולם המתים וכו'.
אם כך - דמיון טיפולוגי של תופעות דומות.

מעניין לקרוא בהקשר זה את מאמרו של מאיר בר-אילן על ברכת 'יוצר האדם' ותפקידה בליטורגיה. הכותב מביא דוגמאות רבות של שימוש בברכה הזו בתפילות ישראל המקובלות אבל גם בחומר מן הגניזה וכו'. ידוע לכל שהברכה מופיעה בשבע ברכות של החתונה (ואת הכפילות שם אין זה המקום להסביר), אבל בר-אילן מביא נוסח מעניין מאד של ברכת המזון לאבלים אשר בה נאמר בין היתר: "... אשר יצר את האדם בחסד ובצדקה".
טענתו של בר אילן היא שהברכה מופיעה דווקא "בהקשר של עשית צרכים פיזיולוגים ומיניים, היינו בשעה שניכר היסוד הפחות, והבלתי א-להי, כביכול, במין האדם", ודווקא אז חשוב להדגיש את העובדה שהאל הוא זה שיצר את האדם, ולדעתו יש כאן משום אמירה פולמוסית כנגד אמונות דואליות שהיו מקובלות בפי כתות שונות בתקופה הקדומה. (המאמר פורסם בHUCA 1985).

לסיום, הייתי רוצה להפנות אותך למדרש שמדגים את הקשר הזה באופן מעניין ומצמרר.
מדובר בפתיחה של רבי אבא בר כהנא על הפסוק מקהלת: "אמרתי לשחוק מהולל" (מהולל כנראה הובן כאן מלשון 'מהול'). אין לי כאן אפשרות להעתיק את המדרש, אז אם מישהו מוכן להביאו אודה לו - הוא מצוי בויקרא רבה פרשה כ' פסקה ג (יש גם מקבילה בפדר"כ).

שנשמע בשורות טובות.

ווט - זה היה "אפצ'י" לכבודך..

תודה שחרית, ירבו אפ'צים בישראל!

בדיוק נמצא אצלי תקליטור די.בי.אס. והנה המדרש שביקשת:

(1) מדרש רבה ויקרא פרשה כ פסקה ג
ג) ר' אבא בר כהנא פתח (שם ב) לשחוק אמרתי מהולל אם הדין דחוכא מעורב מה חדותא מהניא מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו וברביעי שלו זימן אצלו אורחים משאכלו ושתו והטיבו את לבם אמר לבנו עלה והביא לנו חבית אחד מן העליה כיון שעלה הכישו נחש ומת המתין לו לירד ולא ירד אמר אני עולה ורואה מה טיבו של בני עלה ומצאו שהכישו נחש ומת ומוטל בין החביות המתין עד שגמרו סעודתן אמר להם רבותי לא לברך את בני ברכת חתנים באתם אלא ברכו עליו ברכת אבלים לא להכניס את בני לחופה באתם באו והכניסוהו לקברו הפטיר עליו ר' זכאי דמן כבול לשחוק אמרתי מהולל.

תודה שחרית על ההארה, ולווטו על ההשלמה,
אני חייבת לציין, שאסוציאטיבית מייד כשקראתי את מה שכתבתם עלו לי 2 נקודות:
1. לא כ"כ לגופו של עניין אבל יש במדרש הזה מעין סיפור הפוך למדרש המרתק על בתו של רבי עקיבא ערב חתונתה(שבת קנו,ב)
2. ואני חוזרת לעניין - בהקשר למה שכתבתם -מדהים עד כמה הקשר בין עצב לשמחה אצלנו הוא הדוק , נזכרתי בתחילת הגמרא במסכת ברכות פרק חמישי , ובראשי פרקים : "במקום גילה שם תהיה רעדה.....בכל עצב יהיה מותר...אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה..."

שנשמע בשורות טובות לעם ישראל

אכן, המדרש על בתו של ר"ע מהווה תמונת ראי למדרש על בנו של אחד מגדולי כבול. לא הבאתי אותו כי לא זכרתי את הרפרנס... תודה על ההשלמה

תשובה לשחרית (בשעת ערבית),

אמנם המצב שם ממש הפוך, אבל המדרש על בתו של רבי עקיבא מעלה נקודות משמעותיות אחרות לגמרי וניתן ללמוד ממנו כמה לקחים חשובים.
לפני מה שהשכלתי להבין - ואשמח להתבדות! - ההתיחסות לאגדתות בגמרא איננה נלמדת לעומק כמו הפלפול בשקלא וטריא ההלכתי- ולדעתי חבל. אשמח לדון במשמעותן של אגדות תלמודיות (כגון זו המוזכרת)ובלימוד שלנו מהם.

שנשמע בשורות טובות לעם ישראל.