כוליות ואינסוף

Bonjour לכם, חברים יקרים.

התוודעתי לפורום שלכם בהמלצתו של רע יקר שסיפר על האתר שלכם כחממה לדיונים אינטלקוטאלים בענייני דת. הוא אמר שאמצא כאן דיונים קרובים לליבי, לב שנמשך לעסוק בקו התפר שבין היהדות ליוונות, בין ההיות יהודי לבין השיח היווני.

אני רוצה להקדים כמה דברים על הענין שלי כאן. אכן מצאתי שיח מהסוג המעניין, שזור באירוניה חביבה. אבל קשה לי להשתתף בכתיבה הרגילה כאן. גם בצרפתית וגרמנית אני רגיל בכתיבה רבת-פנים שמזמינה את הקורא לחשוב, להתעמק, ולחשוף דברים מתוך הכתב ומתוך עצמו. וזו ממש לא הכתיבה האינטרנטית, שההויה שלה היא מיידית, דחופה, שטחית וזמינה. שלא לדבר על העברית שלי. בהקשר לכך אני נזכר באנקדוטה: בערב שהתקיים ב1973 במלאת 90 שנה לשמואל הוגו ברגמן נשאתי דברים באוניברסיטה העברית ובעברית, וכשהעליתי את הדברים אחר כך הם נדחו על ידי המו"ל בשל ארכאיות השפה שלי ועמימותה. סייגים אלו מקשים על הכתיבה, ועד כה, הספר היחיד שבו נפרסה משנתי בצורה קלה להבנה בלי התעמקות יתרה, הוא ספר של ראיונות עם פיליפ נמו, שתורגם לפני 15 שנים לעברית בשם אתיקה והאינסופי. אני מנסה אם כך את דרך הראיון, את השיח הפתוח, כפתח להפריית והפצת רעיונותי.

כמובן שלפני שהתחלתי לכתוב כאן קראתי דיונים רבים. אני מזהה כאן כמה כיווני מחשבה פילוסופיים, כשחלק מהם אף מופיעים בשלים כמשנה שלמה סדורה. כמובן שקל יהיה יותר להנגיד את דעותי לשיטות אלו, וכאן עלי להצר על שהשפה של חלק מהם ארכאית ברמה הגורמת לחוסר נחת, והמושגים נכתבים בסרבול, מתוך התעלמות מתרומתם של הוגים גדולים. אני מבין את הנטיה לחשוב על כל דבר באופן עצמאי, ראשוני ואינטרוספקטיבי. אך למה, לכל הרוחות, ההיצמדות הזו היא נצחית? איפה חנוקה השאיפה לראות עולם, לקרוא מקבילות לרעיונות, שאף מפותחים ובשלים עוד יותר בזכותו של אותו מאמץ משותף ורב שנים של תולדות הפילוסופיה?

אקח לדוגמה את הפנומנולוגיה, שהפכה לאבן יסוד בפילוסופיה מאז הוסרל, וכאן היא כביכול הומצאה מחדש מאה שנים מאוחר יותר, וכמובן - באופן קטוע וחסר. הרעיון לפיו כל מושג ומונח בשפה אינו אלא מייצג של תופעה, וכשאנחנו מדברים דיבור בעל משמעות עלינו לכוין את עצמינו לאותה תופעה מיוצגת, הרי הוא אחד מאבני הפינה של הפנומנולוגיה. כאן הוא מופיע שוב ושוב, אך חסר את הפיתוחים הנוספים עליו, שהם משמעותיים למדי עבורי ועבור משנתי.

אני רואה בנטיה זו הסתגרות בתוך הכוליות, בתוך המוכר והחמים. את ההנחה הזו אמשיך ואבסס בהתבסס על תופעות ורעיונות נוספים המתגוללים כאן, ובניגוד להם אציע את משנתי על האינסוף. אך כיון שכל הווייתי כבר מצויה באותו "אחר", העולם שמעבר לעולם הזה (ראו בספרי "המוות והזמן"), יהיו ביקורי קצובים וקצרים. אני מקווה שהם יביאו בכל זאת תועלת.

_________________

La lucidité – ouverture de l’esprit sur le vrai – ne consiste-t-elle pas à entrevoir la possibilité permanente de la guerre ?

כעת, ברשותכם, אעבור ל"בשר":

יש כאן אסכולה של מיכאל אברהם, שחיבר גם מספר ספרים הפורסים את משנתו. אינני בטוח שהקפתי את מכלול המידע הדרוש כדי לרדת לכל פרטי דבריו, אך באופן כולל נראה שהוא נותן דגש ומעמד להגיון הסינתטי הקנטיאנטי, שאותו זיהה הרב הנזיר כ"הגיון השמעי", ובו הוא מוצא את המוצא מסבך הריקנות האנליטית כמו גם הכפירה שלה.

חשוב לבחון את הדברים לאור הפיתוחים של הוסרל בענין. אצל קאנט הדברים מופיעים עדיין בראשוניותם. קאנט חיפש הוכחות לקיומו של הדבר כפי שהוא לעצמו, וביסס הנחות רבות, או ליתר דיוק - דרכי חשיבה, על המוכר לנו סינתטי-אפריורי, קודם לכל מבחן ושלא באמצעות החושים, אלא מתוך מידע פנימי, סינתטי, שהוא היחיד המוסיף משהו על מה שהחושים נותנים. אבל ההקבלה הגמורה בין הפוסטריורי לבין האנליטי אינה מדוייקת. לפי הפנומנולוגיה של הוסרל, שאולי נזמין גם אותו לכאן והוא יעביר אותה בצורה מדוייקת יותר, אין בנמצא לא התודעה כפי שהיא לעצמה ולא הדברים כפי שהם לעצמם, ולכן אנחנו פטורים מלמצוא את ההצדקה להנחת קיומם של דברים כפי שהם לעצמם. התבוננות מעמיקה תגלה שמה שבנמצא הוא רק הסתכלות, עמדה והתכוונות של התודעה אל הדברים.

לפי הרחבות בפנומנולוגיה, הממשיכים את הקו הנ"ל, נמצא שגם ביחס למושגים שונים אותם רוצים קאנט והניאו-קנטיאנטים להצדיק באמצעות הנחת קיומו של ההגיון הסינתטי, האפריורי, הוסרל אינו זקוק להיפותיזה הזו. מן הרגע שבו הדברים קיימים בתודעה כעמדה ביחס לדברים, הרי שיש להם את אותה המשמעות שיש לכל הדברים האחרים. יש להיזהר מאוד שלא להיגרר להנחה כאילו הדברים קיימים מחוץ לתודעה, ולחשוב שזה נקרא "קיום באמת", שהרי אין "קיום באמת" לעולם אלא התכוונות של התודעה אל הדברים. כך כל הנחה סינתטית על המציאות נכונה כעמדה של התודעה ביחס לדברים, ובלבד שאכן יש לה משמעות מובנית והיא לא מיתוס ריק.

[מאמרו של ברגמן כונס מאוחר יותר לספרו שלו (שהוא יותר מצוי מעלי עין הנדיר) "אנשים ודרכים" עמ' 225-237]