הנושא המוזכר בכותרת האשכול מעסיק את חוקרי משנתו של הרמב"ם מחד, ואת הנתלים בו ורואים בו דמות לחיקוי מאידך.
אף שראיתי כי ישנם כמה אשכולות שנגעו בנקודה זו בדרך עקיפה, לא מצאתי אשכול שעוסק באופן ישיר בנושא זה, אם טעיתי יעמידו אותי הבקיאים על טעותי.
ועכשיו לגופו של עניין, הרמב"ם שרואה בתבונה ובשכל את מטרת האדם, ולדעתו הדרך היחידה להגיע לנבואה היא בשימוש עם השכל, מסיים את ספרו הענק במשל הארמון המפורסם, שם הוא כותב, כי הנבואה היא למעשה התאחדות עם השכל הפועל.
יש לציין, שמקובלים רבים השתמשו בדברים אלו של הרמב"ם לביסוס תורות נבואה מיסטיות לחלוטין, דוגמת ר' אברהם אבולעפיה ועוד.
האפשרויות הנפוצות במחקר, הן, האחת, הרמב"ם בסופו של דבר עובר לחלוטין למיסטיקה, כלומר, כל ה'פרגון' של הרמב"ם לשכל, זה כ'גשר' כשלב ביניים, עד שיבוא האדם להשגה אמיתית, שם אין דריסת רגל לתבונה. גישה זו מיוחסת בעיקר לפרופ' דוד בלומנטל שכתב ספר שלם בנושא [כעת הוא כבר תורגם,שמו של הספר הוא כמדומני, מיסטיקה פילוסופית, עיונים בדת רציונלית]
האפשרות השניה, הנפוצה גם היא, 'מיסטיקה בגבולות התבונה בלבד', כלומר, הרמב"ם נשאר רציונליסט עד הסוף, רק באופן רציונלי הוא מעניק מקום למיסטיקה, [מזכיר לי קצת את הגישה האינטואטיבית של מיכי...]
לדעתי, לפני שנקבע הלכה כמי, או שנציע אפשרות אחרת, יש לעסוק בהגדרות הבסיסיות יותר, מהי מיסטיקה? ומהי רציונליסטיות?
יש לי תחושה שהיום בשיח הציבורי והפרטי, משמשת המילה 'מיסטיקה' כביטוי לכל תיאוריה שנראית לנו מוזרה, אנו מבחינתנו היינו מגדירים את התיאוריות הפיזיקליות של אריסטו כנוגעות במיסטיקה.
נשמע מה אתם אומרים, ונקווה שתהיה לי הזדמנות לחזור בקרוב.
וע"ע על ספרו הנזכר של בלומנטל במאמריהם של חנה כשר ושאול רגב ב"הרמב"ם בנבכי הסוד"
נשלח ב-6/1/2010 17:37
"ועכשיו לגופו של עניין, הרמב"ם שרואה בתבונה ובשכל את מטרת האדם "
השכל איננו מטרה אלא אמצעי.
(...האדם להשגה אמיתית, שם אין דריסת רגל לתבונה )
כשאין דריסת רגל לתבונה האדם איננו שפוי.
ו(הרי מיסטיקה אין פרושה חוסר שפיות.)
נשלח ב-6/1/2010 19:53
ציטוט אהוב עלי במיוחד:
דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה (אעתקאד) אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת שהוא כך כפי שהצטייר. אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות - הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל ( א', נ').
אם הרמב"ם הוא מיסטיקן אז זה רק אם הוא אמנם חווה חוויה מיסטית - אחרת הוא נכנס חלילה לקטיגורית הטפשים.
כיאה לאשכול מכובד מסוג זה, מן הראוי שתבהיר הייטב את ב' הצדדים: הרציונל אל מול המיסטיקן.
בטוחני שעצם העמדת הצדדים אינו עניין של מה בכך, והוא הכרחי כהקדמה לדיון שבו פתחת.
בהצלחה.
אפשר שמלאכה זו תעשה בידי אחרים מלבד אפשרי.
תוקן על ידי אישבדרך ב- 06/01/2010 22:04:36
נשלח ב-7/1/2010 02:34
שמעתי שהאר"י אמר על הרמבם שהוא משורש הפאה הימנית מאדם הראשון, בעוד הקבלה מפאת שמאל לכן הרמב"ם היה רציונליסט. אם זה נכון כנראה האר"י הבין שהרמב"ם לא חתר למיסיטקה.
מעניין מהיכן הסיק הפרופ' דלעיל שהרמב"ם ראה בשכל "גשר" למיסטיקה.
נשלח ב-7/1/2010 07:00
המטרה לרמב"ם היא השגת האל, והאל נמצא מעבר למציאות, ומה שמעבר למציאות, הוא גם מעבר לגבולות התבונה משום שהתבונה יכולה לעסוק רק במה שישנו ולא במה שאיננו במציאות - ה"גשר" הוא הביטוי לכך שכדי להשיג את האל השכל לבדו אינו מספיק, והוא נזקק ל"כוח המדמה" אבל רק בתנאי של השתלטות השכל עליו.
אתן לך טיפ קטן שאולי יעזור לך להתגבר על היצר לקנטר אותי ולהפגין את בורותך ברבים. ותלך תשאל את הרבי שלך מה הרמב"ם כותב במורה נבוכים חלק ב' פרקים לח לט ?
_________________
נשלח ב-7/1/2010 14:55
"דע שהנביאים האמיתיים משׂיגים בלי ספק השׂגות עיוניות, שאין אדם יכול להשׂיג בעיון בלבד את הסיבות אשר מהן מתחייב אותו ידע8. דומה לכך שהם מודיעים דברים, שאין אדם יכול להודיע עליהם באינטואיציה4 ובמשער3 הכללי בלבד. כי אותו שפע עצמו השופע על הכוח המדמה עד שהוא מביאו לידי שלמות עד כדי שפעולתו תגיע להודיע על העתיד-להיות, ולהשׂיג זאת כאילו אלה דברים שהחושים חשו בהם ומן החושים הם הגיעו אל הכוח המדמה - הוא גם המביא את הכוח המדבר לידי שלמות עד שפעולתו תגיע לדעת דברים הנמצאים באמת. השׂגה זאת תהיה לו כאילו הוא השׂיג את הדברים על סמך הנחות עיוניות9. זאת היא האמת שבה מאמין מי שבוחר להיות ישר עם עצמו10, כי כל הדברים מעידים זה על זה ומשמשים ראיה זה לזה. ראוי עוד יותר שדבר זה יקרה בכוח המדבר, כי באמת השפע של השׂכל הפועל שופע עליו דווקא, ומוציא אותו אל הפֹּעַל. מהכוח המדבר מגיע השפע אל הכוח המדמה11. כיצד אפוא תגיע שלמות הכוח המדמה למידה כזאת, בעוד שאין זאת השׂגה אשר הגיעה אליו מן החושים, וכמוה אינה מגיעה אל הכוח המדבר, והיא השׂגה שאין הוא משׂיגה על סמך הנחות, הסקת מסקנות וחשיבה?
אני לא מכיר את המקור בכתבי האר"י, אך ישנו עיבוד ופיתוח של הרעיון הזה בכתבי הרב קוק (אורות האמונה, אמונה ומדע, עמוד נח').
"שני פרנסים טובים עמדו לישראל. שניהם מלאים ברכת ד' בתורה חכמה, גדולה קדושה, צדק ומשרים, וחמושים ברוח אדיר לעבוד עבודת הקודש, לישר דרכים במסילת התורה והאמונה, הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושי, ולפי הערכים האפשריים להתגלות ברוח היותר זך ויותר נאור, אמנם משני הצדדים אשר להקשבת הרוח, מהצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית, אמת רוחנית עליונה, אשר ברוח רזי אמונים היא נקלטת, ותוצאותיה חכמות נעלמות בחוג ההשויה של הצורה ליוצרה בכחן הגדול של נביאים שאינו פוסק מבני נביאים מדור לדור. ומהצד השמאל, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון השופט את כל ערך בהגדרותיו ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית המדויקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי. הפאה השמאלית נפלה למנה, האחרונה לבן מיימון, והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי, האומר לעולמו די, ומתוה גבולים לכל חדרי מדי ולכל כחות חיים, ומגלה את החלטתה המשוכללה של כל יצירה חשובה האיר בנשמת שני האורים הגדולים. ומוכרחת היתה המסתורית להיות עלומה בגאון ההכרה המנתחת ואותה ההכרה בעצמה להיות דחויה בזרע מגאון הקשב הפנימי אדיר האמונה, ויחד הם בונים את בית ישראל מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה."]
נשלח ב-8/1/2010 08:22
הרמב"ם מיסטיקן או ראציונליסט?
המממ...
אין דן דינו סופה לה קטינו אליק בליק בום:
מיסטיקן !
( כל תשובה תהיה נכונה, אז תרגישו חופשי )
אני רוצה להוסיף עוד כמה אופציות.
לא מיסטיקן ולא ראציונליסט.
גם מיסטיקן וגם ראציונליסט.
לא "לא מיסטיקן " וראציונילסט
לא "לא מיסטיקן" ולא "לא ראציונליסט"
מיסטיקן ולא "לא ראציונליסט".
ועוד כהנה וכהנה כיד הפילוסופיה ההודית ( לא היהודית) הטובה עליכם.
*
כשאף אחד לא יודע מהי דעתו האמיתית של הרמב"ם ברמת הוכחה , מיותר לעסוק באיפיון אישיותו.
נשלח ב-8/1/2010 16:27
קוסם עמק,
זה פשוט לא יאומן, כל אשכול חדש נמצא בקבוצת סיכון, אולי הקוסם איכשהו יצליח בקסמיו לכשף ולהפוך את האשכול לקרפדה מכוערת ובלתי עניינית.
לצורך ניהול הדיון בצורה סבירה, נתמקד עם המקורות הבעייתים, ה'לא מתאימים' לכאורה לרמב"ם, המקור הראשון והבולט ביותר, הוא סיומו של ספר מורה נבוכים, חלק ג' פרק נא'
כאשר תשׂיג את האל ואת מעשׂיו לפי מה שהשׂכל מצריך, אחרי זאת תתחיל להתייחד עמו30 ותשתדל להתקרב אליו וּתְעַבֶּה את הקשר31 אשר בינך ובינו שהוא השׂכל. הוא אמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת כי ה' [הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)32. ואמר: וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)33. ואמר: דעו כי ה' הוא אלהים (תהלים ק', 3).
כאן הרמב"ם כבר מתחיל לדבר איכשהו על קשר בכלל עם הא-ל, דבר שלכאו' זר לכל רוחו, לכל שלילת תארים, ניזכר לרגע בדברי הרמב"ם חלק א' פרק ס' שקרבת ה' היא שלילתו.
קטע נוסף בהמשך הפרק,
הזירוז הוא לעולם להשׂגות השׂכליות, לא לדמיונות, מפני שהמחשבה על הדמיונות אינה קרויה דעה. היא קרויה רק העֹלָה על רוחכם (יחזקאל כ', 32). התברר אפוא שלאחר ההשׂגה הכוונה היא להתייחד עִמו [יתעלה] ולהפעיל את המחשבה השׂכלית לחשוק39בו תמיד. זה קורה לרוב ביחידות ובהתבודדות. לכן מרבה כל אדם מעולה להתבודד ולא נועד עם אף אחד אלא לצורך40.
כאן כבר הרמב"ם עורך זהות בין השכל לבין הקרבה והקשר להקב"ה, בהערה הוא כותב זאת במפורש ראו שם.
לבד מן הסתירה הקונקרטית שיש לכאו' בין שלילת התארים לסוף דברי הרמב"ם, [זו לא ממש סתירה כי הרמב"ם בפרק נא עוסק בשכל הפועל ולא באל].
יש לשים לב לרוחם של דברי הרמב"ם, האם דברים אלה היו יכולים להאמר על ידי כל פילוסוף ביקורתי אחר? הרמב"ם הוא פילוסוף ביקורתי? הוא מתיימר להיות כזה?
לבינתיים איני נוגע באופן ישיר בהגדרות למיסטיקה ורציונליות, אני ממקד את הדיון ומנסה ראשית להבין , למה אנחנו לא רואים את דברים אלו כ'מתאימים' לרמב"ם? כמובן, כל זה בהנחה שאכן אנו רואים את זה באמת כ'לא מתאים לו'.
אין כבר זמן, שבת בפתח ממש....
נשלח ב-9/1/2010 18:08
אפשרי,
אני לא רואה שום בעייתיות בקטעים שהבאת מהמו"נ - בכל אופן, ברמה העקרונית, אין שום רעיון שמופיע במו"נ שאין לו שורשים ב"משנה תורה" או ב"פירוש למשנה" ובהקדמותיה - וכדברי ה"משך חכמה " המו"נ והמשנה תורה רוח אחת בהם, והיא רוח ההלכה" -
את דברי ההסבר על הקטע הראשון שהבאת תוכל למצוא בפרק א' הלכה א' מתוך הלכות עבודה זרה, במשנה תורה מפי הרמב"ם עצמו, כלומר: בהלכה זו אפשר לראות מקבילה המתארת את אותו הקשר של תיאור תהליכי חשיבה שנעשים בחלק העיוני ברמת האמת והשקר, שעבר אברהם אבינו עד שהשיג את בוראו, ועד מי שמוחזק ככזה שהשיג את בוראו -
ט [ג] כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. י ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. יא וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו. יב כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו. יג כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם" (בראשית כא,לג). יד וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו.
================
וכך גם בקטע השני - את שיר השירים לא מפרש הרמב"ם כסיפור אהבה בין כנסת ישראל לשכינה. מבחינתו הקולקטיב הקבלי המיסטי הוא לא פונקציה המשחקת תפקיד במטרת התורה - שיר השירים מפורש אצלו כסיפור אהבה של האינדיוידואל לבין עצמו בין השכלי למדמה - "צריך האדם להפעיל את המחשבה השכלית לחשוק בו" - פירושו, שעל האדם מוטלת האחריות להפעיל את המחשבה השכלית העיונית להביא את עצמו לחשוק בו שכן אין השכל העיוני פועל באדם מעצמו (בניגוד למדמה שפועל באדם באופן אוטומטי ואין לאדם שליטה עליו) והדרך להגיע לאהבת ה' היא ולהכרתו היא לחשוב ברמת האמת והשקר במחשבות עיוניות. וזאת כדי שהשכלי יגיע להתייחד עם המדמה. כלומר, כשהאדם עוסק רק בעיוני, אלה גם הזכרונות שממלאות אותו, והמדמה שפועל באדם בלי יכולת שליטה עליו, מגיע למצב בו הוא ( המדמה) מרוקן מזכרונות הדמיוניות שבאים לו מהחושים באופן הטבעי - וזה מה שנקרא השתלטות השכלי על המדמה, או בלשון הרמב"ם כאן: "התייחדות עם המדמה" שמביאה לידי כך שאדם רואה מראות אלוהיים אמיתיים.
ועוד שלוש הערות:
שורש הדברים על ה"זירוז הוא לעולם להשגות השכליות ולא לדמיונות מפני שהמחשבה על הדמיונות אינה קרויה דעה, היא קרויה רק העולה על רוחכם " הוא במובן הדברים הנמצאים ברמב"ם במו"נ חלק א פרק ב' -
"זה קורה לרב ביחידות ובהתבודדות, ולא נועד אם אף אחד אלא לצורך " הוא במובן של הקונפילקט בו האדם שרוי באשר הוא יצור חברתי שעל כורחו עליו להתערבב בין בני אדם, שהרי מצד אחד התורה אומרת לנו, שאדם אינו שלם אם הוא שרוי ללא אשה. ומצד שני, אם יש לו אשה יש את כל המחוייבות המשתמעת ממנה משפחה אחריות וכו' ובהכרח הוא נידון לקשר "לצורך" עם החברה הסובבת אותו. וחוץ ממשה שלא חזר לאוהלו - כל הנביאים אחר שהתנבאו חזרו לאוהלם = לצורכיהם = לביתם ולחיי משפחתם כמקודם (רמב"ם הלכות יסודי תורה פ"ז הלכה ו)
כשהוא אומר "ותעבה את הקשר" הוא במובן של השמירה על ההתמדה לשפוט את הדברים ברמת האמת והשקר (בשכלי עיוני) ולא בין הטוב והרע ברמת הנאה והמגונה ( בדמיונות, בשכלי מעשי) ואין לראות בדברים איזה רמז ואפילו למראית עין של הגשמה.(ראה שמונה פרקים פרק א "על השכלי")
נשלח ב-9/1/2010 18:32
קרדיולוג, הנה הציטוט והמקור: הרמב"ם ז"ל שחבר ספר היד הנקרא משנה תורה, והרמב"ן ז"ל, שרשם הוא בשתי פאות ז"א בדיקנא דיליה בתקון האחד הנקרא א"ל. וכבר נתבאר אצלנו כי הפאה נקרא א"ל והוא סוד אל שדי שהוא בגימטריא משה, ולכן ב' הפוסקים האלה נקראו משה. אמנם הרמב"ם הוא מן הפאה השמאלית ולכן לא זכה לידע חכמת הזהר, אבל הרמב"ן ז"ל הוא מן הפאה הימנית ולכן זכה אליה כנודע.
- חיים ויטאל, שער הגלגולים הקדמה לו
(ראיתיו בספר "מסיני ללשכת הגזית" של שלמה קסירר ושלמה גליקסברג)
