|
|
| נשלח ב-3/1/2003 13:28 |
 |
| |
רציונלי/אמוציונלי, דיכוטומיה או חצייה?
בתהליך ההבנה ישנו שלב של פירוק, למען בנייה מחדש, מסודרת ואחדותית.
בשלב הפירוק נוטים להקצין בהגזמה את הפירוק כדי לשמור על הבחנת הבדל שהושג מתוך עמל עיוני ולכן מכנים אותו כ"צוויי דינים" [ביטוי בצורת הלימוד הבריסקאית שתרגומה "שני דינים נפרדים"].
יש לשים לב שפירוק זה הוא רק ארעי בעת העבודה כמו שכאשר מבצעים ניתוח יש צורך להחזיק את שני צדדי הבשר הנחתך כדי שלא יתאחה טרם נגמר הניתוח.
אבל צריכים להבין שביסוד יש אחדות וכל החלוקות הן אך דרגות באותה האחדות.
["שני דינים" בכיבוד רבו וכיבוד תלמיד חכם, הם סך הכל דרגות והביטים בכיבוד נושאי התורה. כיבוד הורים ומורים, הם סך הכל דרגות בכיבוד מעצבי האדם. כן בכל דבר. אך זה מושג לפעמים רק אחר עמל עיוני רב.]
נשים ואנשים הם מאותה הפלניטה וצריכים ללמוד איך לחיות עם זה. אבל לצורך ניתוח, זה לגיטימי ליחס את הנשים לנוגה ואת הגברים למאדים.
כך בנושא חומר ורוח, לו הוקדש אשכול: סתירת החומר והרוח (בת_דוסא)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2002433
מדובר סך הכל בדרגות של הרכביות ומופשטיות.
כך גם בנושא כותרת האשכול, ששמו העברי הוא "שכל ורגש" והמשלי "ראש ולב".
אביא דוגמא מספר שאני קורא בתקופה הזאת. אינטליגנציה רגשית מאת ד"ר דניאל גולמן.
הוא מביא על ידידה שסיפרה על גירושיה, פרידה כואבת בכל התחומים המשותפים. וכעבור כמה חודשים היא אמרה כי עצמאותה מוצאת חן בעיניה והיא מאושרת להיות לבד. "פשוט אינני חושבת עליו - ממש לא איכפת לי", אמרה. אך כשאמרה זאת, נקוו לרגע דמעות בעיניה.
דמעות בעיניים -כותב הד"ר גולמן- משמעותן עצב, למרות המילים הטוענות להפך.
מסקנתו: האחת היא פעולה של המוח הרגשי, השנייה - של המוח הרציונלי. יש לנו שני מוחות באופן ממשי ביותר, אחד שחושב ואחד שמרגיש, מסכם המחבר.
ובכן שוב חטא ה"צוויי דינים" מפני התעלמות מיסוד משותף וכולל העמוק יותר.
מודעות [consciousness] היא אחת, אך היא פועלת בשתי דרגות עיקריות:
א. דרגת התחושה [מלשון חוש, חושה חיש-מהר], בה ידיעת המציאות עוברת חיש מהר ללא עצירה המבודדת ומדבירה את הפרטים. בקצה דרגה זו בוחר ופועל האדם אינטואיטיבית-אוטומטית ללא מלאכת השיקולים של מאמצי הבחירה. גם אם בעבר נפעלה אותה הפעולה אחר שיקולים והתלבטויות, הרגל נעשה טבע.
ב. דרגת המחשבה [חש+ב], דהיינו שלחלקי תחושה ניתנים מסגרות 'ב'הן, מבודדים החלקים במחשבה.
יש בידוד תת-מילולי ויש בידוד הנתפס באמצעות מלה המלה את חלק התחושה מעץ המחשבה ומדבירה אותו בדיבור המוציאה מהקשרה אם מעט ואם הרבה.
לסיכום: לא צריך שני מוחות ודיכוטומיה-סכיצופרניה, כדי להבחין בין מודעות מהירה הזורמת ומודעות איטית המנתחת. גם אם עושים תרגיל כזה לשם ניתוח הנושא, יש להבין שזו חצייה מלאכותית התקיפה רק למשך הניתוח.
שמע ישראל: הווה אלוקינו - הוא ראשית המודעות א-ליו מובל הכל. הווה אחד - אין פיצול ביסוד.
תוקן על ידי עצכח ב- 04/09/2008 2:14:31
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2003 18:15 |
|
| |
וטו
אני מבין היטב את 'דהירתך' לאחדות, במציאת יסודות משותפים.
אבל,
א. למה זה מועיל?
ב. כאשר בחיים מתנגשות האינטליגנציה הקוגניטיבית עם האינטליגנציה הרגשית (וכמו בסיפור הגרושה שהבאת), האין זה מוכיח לך על הדיכוטומיה אותה התאמצת לדחות?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2003 20:59 |
|
| |
קוני,
חשבתי שזה מובן מאליו.
איני הדוהר היחיד לאחדות, כולנו פועלים לשם אחדות [כפי שהגדרת היטב: "דטרמיניזם של אחדות"]. השאלה היא רק לאיזו רמת אחדות.
לעצם הענין למה זה מועיל???
הרי זה כל ענין החכמה להבחין בנקודת האמת שבכל דבר ואז היא ממילא מתאחדת עם כל הופעותיה של אותה נקודה.
אבל יתר על כן, הרי זה משחרר את הדעת מכפילויות וטעויות.
קח לדוגמא את הדיון באשכול שלך על האמונה אם היא ידיעה או הטלה, שזה עתה עניתי לך שם הודעה מסכמת. הרי בפתיחתך שם, הצגת דעה שכל אמונה היינו הטלה בלבד ורחמנא ליצלן מטילים את הדעה הזאת גם על השם כאילו כביכול "אין שום הוכחה". אני מסכים שאין הוכחה, כי אין צורך בהוכחה ולא שייך הוכחה לגבי הנוכח המוחלט. אבל הדעה הזאת לא תופסת את זה כך.
לאחר שעומלים להבין את מהותה של אמונה, אז נהיה אור במושג בכלל ודעת השם בפרט.
עכשיו תשאל, אבל טוב, נניח שישנן שתי אמונות ודי שנדע שכלפי השם יש את האמונה הממקדת [כפי שקראת לה ולא האמונה המשלימה מאחר ואין צורך בהשלמה], אבל מה הצורך בנקודה היסודית המשותפת?
התשובה פשוטה כאמור. זו האמת והצורה הנכונה לדעת הווה ולחוות את אחדות השם. חוץ מזה, אבל גם כהשלמה לזה, הרי זה מקדם את דעת האדם לאין ערוך בצורת החשיבה וראה באשכול של מבחן "מבנה הדעת" הנאמר שם על הדרכים האינדוקטיבית והדדוקטיבית,
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=242183
עכשיו להשגתך השניה, שהסתירות בגישות האדם בין זו המיוחסת לשכל וזו המיוחסת לרגש, מוכיחות כאילו את הדיכוטומיה.
הבה נבדוק את עצמנו ואת הסובבים אותנו. הרי אנו מכירים מצבים לרוב שבני אדם משקרים את עצמם ש"לא איכפת לי" אבל עם דמעות בעיניים המוכיחות להפך. האדם תמיד מפוצל בין האידיאל בו היה רוצה להיות לבין מצב החולשה בו הוא נמצא באמת. זו דיכוטומיה שהאדם יוצר בנפשו. הוא בדרך כלל מצליח רק בדרגת המחשבה והדיבור להצהיר ואץ לחשוב ש"לא איכפת לו" אבל לא בדרגת התחושה.
ישנם כאלו המצליחים ליצור אותה גם ברמת התחושה והרגש, במודע [כמו שחקני הסרטים] ושלא במודע.
בקיצור, זה לא מוכיח על שני מוחות, אלא על פיצול הנוצר על ידי האדם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 11:24 |
|
| |
ווטו,
יש לי כמה שאלות הבהרה לגבי מה שכתבת על רציו/אמוציו וכו' , (ייתכן שהשאלות נובעות מכך שחסר לי רקע על דברים שכבר נאמרו כאן)
קודם כל, מזתומרת: "האדם תמיד מפוצל בין האידיאל בו היה רוצה להיות לבין מצב החולשה בו הוא נמצא באמת"...?
קשה לי מאד עם האמרה הזאת, אולי אני פשוט אופטימית מידי, אבל אני לא חושבת שאני (כאדם אקראי...)במצב של חולשה, להפך - טוב לי בחיי עד מאד! אני אפילו אעז לומר שאני מאושרת, כן כן, ואני ממש לא בוכה שאני אומרת את זה - מקסימום מהתרגשות.
נכון, ישנן מטרות בחיי שעדיין לא מומשו - אבל הן הן הנותנות טעם לחיי, בלי שום תסכול שעדיין לא הגעתי לאידיאל.
אדרבה, אני חושבת, שאדם שיחשוב ויאמר לעצמו שלא יגיע לאידיאל והפער הזה יתקיים בו תמיד , הרי שהוא מנציח באמת את הדיכוטומיה הזו, וזו תשפיע על חייו. שהרי פעולתנו היומיומית מושפעת מהתת-מודע שלנו, וזה (התת-מודע) בנוי מדפוסי חשיבה, המנטרה הזו שאנו חושבים או אומרים תשפיע בסופו של דבר על פעולתנו וחיינו . (וכך, אדם שיגיד כל הזמן "אין לי סיכוי להפסיק לעשן" אכן לא יצליח להפסיק לעשן, הוא חוזר שוב ושוב על המשפט עד שהוא נכנס לתת-מודע והופך לדפוס פעולה המושפע מדפוס החשיבה הזה).
המחשבות משפיעות ומעצבות את חיינו.
בכוחנו ובידינו לשלוט בהם.
*נקודה נוספת: אני חושבת, שכשאדם בא להבין או להתייחס לדברים הוא בהחלט יכול לנתק בין הרציו ובין הרגש. לעיתים, קיימות סיטואציות בהן מרגישים משהו מסויים, ועם זאת ניתן לנתק את עצמנו מהרגש, ולהגיע להחלטה רציונאלית ועל-פיה לפעול. לפעמים קיימים מצבים הפוכים בהם הרגש מוביל את החלטות השכל (גם באופן לא רציונאלי), או שמחליטים באופן רציונאלי להפסיק לחשוב כ"כ הרבה, ולהחליט ע"פ האינטואיציה/הרגש.
אני בהחלט חושבת שהדיאלקטיקה הזו באדם קיימת ומבורכת ויכולה להיות נשלטת על-ידו.
יום טוב, שבוע טוב וחודש טוב!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 11:31 |
|
| |
החפ', אשרייך!
לא התכוונתי מפוצל בתיסכול, אלא מפוצל כפי שבעצמך כתבת שסך הכל השכל והרגש לא תמיד משדרים באותו גל [והעד לכך תאוותינו ורצונותינו שאין שכלנו משלים עמהם]. הסיבה לכך היא כי השכל [דרגת המחשבה] מקדים את הרגש [דרגת התחושה]. הרגש פועל לפי ההשכל החדור לגמרי והנפעל אוטומטית ללא מאמץ בחירה [תת-מודע של פרויד או כוחות כהים של ר"י סלנטר] ואילו השכל סולל דרכים חדשות הדורשות עדיין מאמץ בחירה והרגל עד שתיהפכנה לאוטומטיות.
חוץ מזה לגבי מקרה הסיפור שהבאתי, בו הייתה סתירה בין הדיבור לדמעות, שמה הגיע הפיצול לידי תיסכול שבעקבותיו מפתחים את מגנוני ההגנה השונים החרוטים במדע הפסיכולוגיה [וכפי שהסברתי למעלה לקוני].
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2003 13:35 |
|
| |
יש הרבה הוכחות מחיי היום יום על השפעות הגומלין בין שכל ורגש.
כאשר אני נתקל במאכל שבמבט ראשון לא טעים לי, ברגע שאני מודע שהוא בריא וכמה שהוא יותר בריא הוא נהיה לי טעים!
כך אמור האדם למצוא איחוד כל נטיותיו.
פתחתי אשכול השואל על האדם אם הוא מלאך+בהמה או פשוט אדם? התשובה: אדם היכול לעשות מהמלאך שבו בהמה או מהבהמה שלו מלאך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2003 09:03 |
|
| |
יהוסף
הנה שיטת ה'שני דינים' היא 'היתר' לעיוות הגיוני על מנת לתקן. כמובן רק אם ברור שזה עוול הכרחי וארעי.
זה גם מה שעשה אפלאטון לקידום הפילוסופיה כאשר עשה 'שני דינים' בין האידיאות וה'דברים', שאם היה מגדיר את זה כפי שעשה ווטו כאן 'דרגות', זה פשוט היה עף מעל הראש של כל שומע!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2003 15:42 |
|
| |
לגבי הדברים בפתיחת האשכול על הצורך בהפרדה לשם סיווג דרגות, מצאתי סימוכין בשיטת ר' יוחנן [חולין כ"ג.?] שפלגס, דהיינו כבש שעבר שנים עשרה חודש ועדיין לא הגיע לשלוש עשרה להיות איל, נחשב "בריה בפני עצמה" ולא "בין כבש לאיל".
הרי שלמרות שמציאותית אינו יוצא מ"או כבש או איל" [אלא אם כן יש לו את שאין לשניהם - אולי רועה_צאן יחכימנו?], בכל זאת סיווג את דרגת הביניים הלזו ב"חפצא" של פלגס [בדומה ל"שני דינים" למעלה].
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2003 22:11 |
|
| |
וטו
פתאום גיליתי את האשכול הזה.
והערה קטנה:
האם לא ניתן לומר אותו דבר לגבי כוי, למ"ד שבריה בפני עצמה הוא?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2003 01:04 |
|
| |
מיימוני,
כוי [לפי מיטב אי ידיעתי] לעולם לא היה ולא יהיה לא חיה ולא בהמה. ממילא אין להתיחס אליו לא כחיה גמורה ולא כבהמה גמורה. אך הפלגס היה כבש ויהיה איל והוא אותה הבהמה אלא שנמצא בדרגה בין שיעורי קטנות וגדלות כדרכו של העולם שכל התפתחות היא הדרגתית. גם לגבי בנות שקבעו חכמים נערה בין קטנה ובוגרת למשך חצי שנה, לא היו אומרים עליה "בריה בפני עצמה" וכן לגבי בן שהביא רק שערה אחת!
לכן בפלגס "הרסו" איך שהוא את הראיה האחדותית-הדרגתית לשיפור הבחנת שני הצדדים ויצרו סיווג מלאכותי של "בריה בפני עצמה". אך בכוי שטבעי יותר שיסווג כבריה בפני עצמה אין הסיווג כה מלאכותי ואדרבה מ"ד הרואה אותו כ"ספק" כנראה גברה לו הראיה האחדותית.
לא עיינתי כעת בסוגיות, אבל אם כנים דבריי יצא שלמ"ד פלגס בריה בפנ"ע כ"ש כוי ולמ"ד כוי ספק כ"ש פלגס ודו"ק.
יהוסף, הבע נא דעתך לגבי הפסקה האחרונה!
תוקן על ידי - ווטו1 - 26/12/2003 14:32:53
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2003 11:15 |
|
| |
וטו
נפלאו דבריך!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2003 14:55 |
|
| |
ווטו
שני הערות
1. נניח וכבש = ילד, ואיל = איש, האם לא נכון לומר שמגיל 13-20 אינו לא ילד ולא איש, אלא בחור?
2. ההקבלה לכוי מוכיחה את עיקרון אחדות המושגים. העניין הוא שהיות ואין לנו מידע מדוייק על הכוי, קשה לדון בכך. אך נניח ויש לו מאפיינים של בהמה החיה בקלות עם בני אדם וגם של חיה כמו נניח התאמה לחיי פרא במדברות וכו'.
אם כך נקבל את כוי, הרי שזה אכן ממש דומה לנושא הנ"ל, דהיינו הבהמה = ילד, החיה = איש, והכוי = בחור.
אם נניח שבחור זה תערובת ללא מאפיין מאחד עצמי, הרי שאכן יותר מתאים לכנותו כספק, ואם כן אכן נראה שמי שדן את הפלגס לספק ידון אף את הכוי לספק, ומי שדנו לפלגס ידון אף את הכוי כבריה בפני עצמה.
וכן, אם ננח שהמאפיין של האמצע הזה, כוי ופלגס, אין לו מאפיין עצמי, אלא תערובת של המאפיינים, אכן יש מן ההרס לכנות את מצבו בשם עצמאי, היוצר מהערפול כביכול מושג ברור. ובעצם חזרתי על דבריך.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2003 15:07 |
|
| |
יהוסף,
יש"כ!
נכון מאד שניתן לומר על כל רגע של האדם שהוא בריה חדשה תיאורטית ומכ"ש כאשר הביטים ממנו ניכרים שאינם כרגעים הקודמים ולא כעתידיים. אכן זה הסמך למ"ד "בריה", אך מ"מ שם החידוש גדול יותר ויש בו הרס. לכן הוכחתי מזה את הצורך בסיווג מלאכותי למען הבחנה טובה יותר, הדוחה לפי ר' יוחנן את חשש ההרס.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
