| נשלח ב-26/1/2010 23:07 |
 |
| |
מה זה להיות בוגר? (הדף היומי: ב"ב קנה ב)
הדף היומי (בבא בתרא קנה ב) מביא לפנינו סיפור שהיה. סיפור שמציג לפנינו רמות שונות של שפיות ובגרות, אך כדרך התלמוד מעורר שאלות רבות, גם בתחומים יחסית נדירים, כמו יוקר המחיה, העלות שרשאים לגבות סופרי שטרות וצורת ההתנהגות המבדילה בין אדם מתורבת ומנומס לבין אדם גס וחצוף. נראה כיצד ניתן להשפיע על החלטת הדיינים בעצה רעה ובערמומיות, וכיצד המבקש לעשות רעה פותח נתיב שסופו להזיקנו. החלק הראשון והחלק האחרון של הדיון יהיו - לטעמי – המעניינים ביותר. החלק הראשון ידון בהגדרת הבגרות, ויש לו ערך רב מבחינה מוסרית לבני דורנו. החלק האחרון ידון בטכסיסי שני הצדדים הניצים בבית הדין, וכיצד התברר שהבאים להערים קיבלו מה שמגיע להם. בעצם, כשאני כותב אני מגלה שאמור להיות חלק נוסף רב חשיבות. כיצד ניתן ללמוד על חכמתו של אדם מתוך מעשיו. ונקבל מבט לתוך הרמות השונות והמגוונות של בינה שיש באדם. וזו תהיה דרכנו. נביא את המעשה, תחילה בלשון התלמוד עם תרגום וביאור קצרצר. אחר כך נעמוד על הנקודות המוארות מתוכו, תוך השוואה למקורות נוספים. ואלו יהיו הנושאים שלנו: מעשה בצעיר תמים שנוצל בידי קרוביו ובידי מי שקרוביו רצו להונות. מושג הבגרות בהלכה ובפסיכולוגיה. סיכום הלכה מצגת של בריונות וגסות רוח על ידי גלעיני תמרים וקליפות גרעינים עצה רעה, טכסיסי עורכי הדיינים, וכיצד התבררה האמת יוקר המחיה ועלות שטר ראיה בבית דין מידה כנגד מידה ונצחון הצדק
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:08 |
|
| |
מעשה בצעיר תמים וקרובים ערמומיים
ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי – מעשה בצעיר שטרם מלאו לו 20 שהלך ומכר קרקעות משלו.
אתא לקמיה דרבא - בא הנידון לפני רבא. (כפי שיתבאר, חכמים ביטלו את זכות היורש עד גיל 20 למכור קרקעות ירושה מחשש שינוצל בידי מוכרים כיון שאינו בקיא עדיין והטילו מיגבלות על מכירה של קרקעות בכלל בגיל כזה). יש גם לפרש שבא אותו יורש לפני רבא כדי לבקש לבטל את המכירה. ועדיין לא מלאו לו 20, כפי שיתבאר, אבל יש מקום לשאול אם בא מחמת עצמו אם מחמת קרוביו שרצו את השדה שמכר בחזרה למשפחה.
אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא – יעצו לו קרוביו שיעשה מעשה שטות. במקרה שלנו: אכילת תמרים וזריקת הגרעינים לפני רבא, או לפחות בבית הדין שלו. או אז ידון אותו רבא כמי שאינו חכם די הצורך לבצע מכירת קרקעות בגילו.
עבד הכי – כך עשה.
אמר להו: זביניה לאו זביני – אכן הסכים רבא שאין הצעיר חכם מספיק למכור קרקעות והמכר בטל. ולא חשד רבא שמעשה השטות של הצעיר נובע מעצה רעה שהשיאוהו.
כי קא כתבו ליה שטרא, אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא? – עד שמכינים את שטר הביטול, פיתו הלקוחות שהתרעמו על ביטול המכר את הצעיר שיעלה שאלה חכמה (או "חכמה"). לאמור: מדוע הכנת השטר לביטול המכר כה יקרה. וכי מגילת אסתר ושטר ביטול צריכים לעלות אותו מחיר?
אזל א"ל (אמר ליה לרבא) – הלך הצעיר התמים ועשה כפי העצה החדשה.
אמר להו: זביניה זביני - חזר רבא והורה שאם הוא יודע לשאול כאלו שאלות, הריהו פיקח, והרי המכר קיים.
אמרו ליה קרוביה: לקוחות אגמרוהו – אמרו קרובי הצעיר לרבא שהלקוחות הם שלימדו את הצעיר לטעון כך. וממילא אין הוא חכם מספיק מעצמו.
אבל רבא נשאר בדעתו האחרונה שהמכר קיים. והציע נימוק.
אמר להו: מסברי ליה סבר. כיון דמסברי ליה וסבר, מידע ידע – אמר רבא: לא שדיקלם את הדברים, אלא הציע אותם מהבנתו. וכיון שבשעה שמסבירים לו הוא מבין, יש לומר שידע מה הוא מוכר (ולקמן יתבאר יותר) ולכן המכר קיים.
והאי דעבד הכי, חוצפא יתירא הוא דהוה ביה – ומה שזרק תמרים, הרי זה מפני החוצפה היתרה שיש בו.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:09 |
|
| |
רמות של בגרות
בוא וראה: ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי...
מה מבדיל בין ילד לבוגר? ניתן להצביע על הבדלים רבים, אולם בתחום הממונות ניתן למצוא את אחד הגורמים החשובים ביותר. נקודה שמחייבת הבנה, בגרות רגשית ויכולת החלטה גם יחד.
ההכרה שיש דברים בלתי הפיכים. וההבנה שמכר הוא צעד בלתי הפיך.
מכרת, בין אם קיבלת מה שרצית ובין אם לאו, כיון שעשית מעשה קנין המסמל את סיום המכר, אין התוצאות ניתנות להיפוך.
הילד מוכן למכור ולהחליף, אבל אם יתחרט, הוא יבקש להשיב את הדברים כפי שהיו קודם לכן. יש לו דעת להבין את ערך הדברים שהוא מבקש להחליף (אבן וזורקו, אגוז ונוטלו, לפי המבחן המוצע בתלמוד). אבל הוא אינו תופס או אינו רוצה לתפוס שמה שעבר לא יחזור, שמה שמכר שוב אינו בבעלותו. וכיון שכן, אין לו מה שמכנים "גמירות דעת".
האם גמירות הדעת מגיעה בדיוק בגיל מצוות, 12 לבת, 13 לבן? או אולי היא תלויה בבגרות פיזית וסימניה? כאן יש לענות שהחוק זקוק לגבול ברור, וחכמים קבעו אותו (או שכך נמסר במסורת התורה) שגיל זה יהיה כמקובל אצלנו, 12 לבת ו13 לבן. (ועיין במאמרו החשוב של גילת שמנסה לזהות התפתחות היסטורית בקביעות אלו).
זה למעשה המסר העיקרי שאני למד מן המעשה שלנו ומדיני בגרות בהלכה. ניתן להציע קריטריונים רבים לבגרות. חלקם עוסקים באינטליגנציה, בנפש וברגש, וחלקם בהתפתחות פיזיקלית. אולם הקריטריון המשמעותי ביותר הוא היכולת של האדם להכיר בכך שיש דברים בלתי הפיכים. להכיר ולחיות מתוך התובנה הכואבת הזו. יש דברים שאנו עושים ואותם לא ניתן להחזיר. יש דברים שאותם איננו עושים וגם אותם לא ניתן להחזיר. זה נכון בתחום הכלכלה וזה נכון בכל תחומי חיינו, גם החשובים בהרבה מכסף.
הזמן זורם ומה שעבר לא יחזור. האם אנו עצמנו זוכרים תמיד ליישם את עיקרון הבגרות הזה? – עד כאן דברי מוסר.
ובחזרה להקדמה לסיפור והרחבת תנאי הבגרות המשפטית במכר קרקעות.
במרוצת ההיסטוריה היו שמתו בגיל צעיר, והותירו יתומים. היו מקרים שבהם ירש יתום את נכסי אביו בלי שהיה בגיל מתאים לנהלם. עבור ילדים, היה קיים מוסד האפוטרופוס, ממונה מטעם בית דין או המשפחה שטיפל בנכסים. אבל לאחר גיל 13 (ובניגוד לזמננו ולהבנתנו את הראוי), הבן היתום כבר נחשב בוגר לנהל את עניניו.
בכל זאת, ראו חכמים כי בתחום של עסקאות "גדולות", ובמיוחד בתחום המקרקעין, אין ראוי להפקיד החלטה סופית בידי מי שלא מזמן היה עדיין ילד. מה בדיוק גורמי הסיכון? יש להצביע על מספר סיבות. חוסר הנסיון של הצעיר, העובדה שקרקעות הן הנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם (ובמיוחד בחברה חקלאית ביסודה), השאיפה כמסתבר (וכפי שניתן לדייק מעצם התקנה) של כל אדם להשיג קרקעות ובמיוחד טובות. כל אלו תרמו ליצירת התקנה שמבטלת מכר קרקעות שעשה צעיר לפני גיל 20. ההנחה היא שגיל 20 הוא בוגר יותר ומספיק להחלטות כאלו. (יש כאן בהחלט מקום לדון מדוע נקבע גיל זה, ועל הגילים השונים לבגרות שאנו מוצאים במסורת התורה, אבל זה כבר יוליך אותנו רחוק מכפי שקבעתי לעצמי לדון, ומראה מקום אני לכם).
עם זאת, מן הסוגיה שלנו אנו רואים שהתקנה אינה נוקשה. במקרים שבהם יתברר שהבן אכן חריף ופיקח, המכר יחול גם אם מלאו לו 20.
(כפי שיתבאר לקמן יש מקום להסתפק במקור הקרקעות שהצעיר של הסיפור שלנו רצה למכור. בשוטנשטיין פירשו שמדובר בירושת אביו. אך מן המאירי נראה שאלו היו קרקעות שקנה לעצמו או שקנה לו האפוטרופוס שלו, כי קרקעות שירש מאביו לא היו ניתנות למכירה כלל ורק בקרקעות משלו המכירה חלה אם היה חכם מספיק. אך לצורך שאר הדיון שלנו אין נקודה זו כה משמעותית. מה שחשוב הוא שיש קרקעות שחילוט מכירתן תלוי רק ביכולתו של הצעיר המוכר בטיב משא ומתן ועליה לומדים באופן כללי מחכמתו והתנהגותו).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:10 |
|
| |
סיכום ההלכה אליבא דהמאירי (בסוגייתנו)
מילון - פרק: הגיל הקובע. מקח: קניה. ממכר: מכירה.
הגיע הקטן לפרקו והוא שלש עשרה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה ויום אחד לתינוקת והביא שתי שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה וכל משאו ומתנו קיים במטלטלין.
דברים אלו שכתבנו כלם במטלטלין הם אמורים ואין בהם חלוק בין נכסי עצמו לנכסים שבאו לו מירושת אביו אבל הקרקעות אינן בדין זה.
וכיצד הוא הדין בהם? כל שלא הגיע לפרקו אין מעשיו בקרקע כלום אפילו היה חריף ביותר
הגיע לפרקו והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח אבל ממכרו אם בנכסי עצמו קיים... ואם בנכסי אביו אינו קיים עד שיהא בן עשרים
...
הגיע לפרקו והביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר עד שידע בטיב משא ומתן לפי ראות עיני בית דינו או שיגיע לעשרים.
עד כאן דברי רבנו המאירי. נראה מכאן שבנכסי הירושה של האב אין מכירה מועלת לעולם עד שיהיה המוכר הבן בגיל 20. ואילו בנכסי עצמו שמכר הכל תלוי בבקיאותו במשא ומתן. ולפיכך, בדרך זו הלכתי בפירוש הסיפור. אבל כפי שנראה זהותם המדוייקת של הנכסים היא פחות חשובה לשאר הענינים שיעלו כאן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:11 |
|
| |
סימן של גסות רוח: מה עושים עם גלעיני תמרים?
כל תקופה וכל תרבות ותופעת החוצפה שלה. האם אטעה אם אראה בתופעה של פיצוח גרעינים והיחס לקליפותיהם בדורנו סמל של גסות רוח וחוסר חינוך? האין מי שמעיף קליפות גרעינים לצדדים באכילתו מי שייראה לנו כחסר התחשבות, וכנראה גם חסר חינוך הולם?
נראה לי שאפשר לדמות את היחס לאכילת תמרים והטיפול בגלעיניהם מקבילה תרבותית והיסטורית.
מעניין שיש לנו סוגיה נוספת שעוסקת במה שאפשר ואי אפשר לעשות בגלעינים, והיא במסכת שבת. גלעיני תמרים הם מוקצה לאחר שנפרדו מבשר הפרי. זה יוצר בעיה: מה עושים עם הגלעינים שיישארו לאחר אכילת הפרי?
זו היתה שאלה משמעותית ביותר, שיש לדעת שתמרים היו (גם במאה שעברה ואפשר שגם היום) מקור מזון חשוב, אולי ראשון במעלה, בבבל, היא עירק של היום.
בשבת קמג א למדנו על הבעיה, מה עושים בגרעיני תמרים. יש גרעינים שהם מוקצה, ואז יש שאלה הלכתית כיצד להתפטר מהם. יש מי שהיה מטלטלם אגב לחם, יש מי שטלטל אותם עם קנקן של מים, יש מי שהניח אותם בערימה ואז פינה אותם על סמך ההיתר של "גרף של רעי", ויש מי שהיה משליך אותם למקום שבו לא יהוו מטרד בולט לעין עד מוצאי שבת. וכשיטה אחרונה זו נהגו רב פפא, רב ששת וכן רבי זכריה בן אבקולס, שהיה מחזיר פניו לאחורי המיטה וזורקן שם.
הצד השווה בכולם שהיו משליכים את הגרעינים במקום שאינו בולט לרבים.
האם אין זה מזכיר את הבעיה שיוצרות קליפות הגרעינים בזמננו?
בסיפור שלנו, ביקשו קרובי הצעיר לשכנע את רבא שאינו בר דעת, ולכן הורו לו להשליך את גרעיני התמרים שאכל בתוך ביתו או בית דינו של רבא.
לפי דרכנו למדנו שעצם אכילת תמרים בבית הדין לא היתה מעשה מגונה כל כך. ורק זריקת הגרעינים בצורה בולטת העידה על מי שעושה כן שהוא אינו בר דעת.
יש לשים לב שאיש לא בא לטעון שאדם כזה אינו שפוי. למעשה, כפי שיתברר להן, יש שתי אפשרויות להבין את ההתנהגות הזו. אפשר שהאדם הוא ילדותי במידה כזו שאינו חושב על הנזק הנגרם לאחרים מהשלכת הגרעינים שלו, ואפשר שהוא מבין זאת יפה אלא שלא אכפת לו.
רבא לא שאל את הצעיר מדוע הוא משליך גרעיני תמרים. הוא שיער שמדובר בצעיר שאינו בר דעת מספיק כדי לחשוב על התוצאות של מעשיו. ורמה כזו של התנהגות מעידה שהאדם בוודאי אינו יכול לשאת באחריות למכירת קרקעות.
על כן הורה רבא שהמכר בטל. אבל חכו רגע, הסיפור לא נגמר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:12 |
|
| |
העצה הרעה ואמנות הניתוח הפסיכולוגי
ראו הקונים כי הצעיר מצליח לבטל את המכר, וירדו לסוף דעתם של קרוביו שלימדו אותו כיצד להתחפש למי שאינו בר דעת.
החליטו לנצל אותו.
העלו בפניו תמיהה: מדוע השטר שמכינים לו כראיה לביטול המכר עולה זוז? הרי זה מחיר של מגילת אסתר?
נשים לב למה שקורה כאן. מה אנו לומדים על מידת הבנתו של הצעיר?
הוא היה מוכן למכור קרקעות. וזה היה כנראה צעד לא שקול. אם כי לא ברור אם זה היה לרעתו או רק לרעת קרוביו שרצו את הקרקעות במשפחה.
הוא היה מוכן להגיש ערעור על המכירה למרות שבשעתו ביצע אותה. כלומר, הוא רצה לנצל את הזכות שהחוק מעניק לו. עד כדי כך בינה היתה בו, בין להבין שהמכר היה גרוע עבורו, בין להבין שקרוביו חכמים ממנו ועליו להעזר בעצתם. לפחות עלינו להניח שהיה חלש אופי במידה כזו שהיה נעתר להצעות שהועלו בפניו.
הוא היה מוכן להשליך גרעינים בפני רבא. וכנראה ידע שאין זה מנהג דרך ארץ. ומן הסיפור נראה שהבין שזה יעזור לו לזכות בדין. מכאן שהיה ערמומי - כשלמד כיצד להיות ערמומי.
אך הוא היה נבון מספיק להבין שאולי מנצלים אותו מבחינה כספית. כאשר ראה דרך כיצד לחסוך זוז, לטעון שדורשים יותר מדי על כתיבת שטר, העלה את הטענה. ואם לשון הסיפור שלנו היא מדוייקת, ואינה מתמצתת שיחה ארוכה יותר, הרי שגם הצגת השאלה על ידו לא היתה מנומסת.
מה למד רבא מן השאלה? שהצעיר שלפניו אוהב כסף ובודק כמה הוא מוציא. השאלה המעניינת: מדוע זה מוכיח שהוא מבין בטיב משא ומתן, כך שזה מספיק גם למכירת קרקעות? נזכור נא כי התלמוד עצמו מחלק בין מכירת מטלטלין, שחלה גם לפני גיל 20 (ולאחר גיל בגרות הוא 13), לבין קרקעות. השאלה מוכיחה כי יש לו בינה, לצעיר, בעניני מטלטלין. מדוע זה מועיל לענין הקרקע?
השאלה הזו פותחת כמה אפשרויות. יתכן שהתשובה היא שלצורך מכר די בגמירות דעת (לדעת שהמכר אינו חוזר עוד לעולם) ואילו למכירת קרקע צריך הערכה נכונה של שווי, או לפחות יכולת לברר את השיווי.
יתכן גם שרבא הבין שלפניו צעיר המקבל השפעה מכל אחד. מקבל וגם לומד. הוא למד מקרוביו שכדאי לו להראות חצוף וגס כדי לזכות בדין, והוא למד מיריביו בדין לחפש היכן לחסוך זוז. אדם כזה כבר מסוגל להגן על עצמו מפני עסקאות לא כדאיות. ואם מכר קרקע, יש לומר שזה השתלם לו (בית הדין אינו בודק אם העסקה השתלמה, אלא אם המוכר היה כשיר לבדוק את כדאיות העסקה), או שבחר מידיעתו והבנתו לא לבדוק די הצורך. ולמעשה, זה היה השיקול שלו שאותו אמר לאחר מכן לשואלים על חזרתו מהחלטתו הראשונה.
ומה שהוא גס מספיק כדי לנהוג בגסות למרות שהוא יודע שזה פסול, והכל כדי להרויח כסף? זה הופך אותו לגס, ערמומי, ואולי בעל מידות רעות נוספות. אבל למרות שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, אין בכך כדי לקלקל את הקנין הראשון...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:12 |
|
| |
שאלות כלכליות ושאלות של הנהגת בית דין
מה שוויו של זוז? מי שיש לו 200 זוז אינו זכאי ליטול מן הצדקה. אבל זה לא מלמד אותנו הרבה על כוח הקניה של זוז.
לפי הנאמר כאן, מגילת אסתר נמכרה בזוז. האם מחיר של מגילת אסתר אינו נראה יקר מדי עבור שטר?
לפי מושגינו היום, ודאי שכן. אבל היום אנו מודדים את המחיר של המגילה יותר לפי כמות התוים שבה ולפי הידע שנצרך לסופר כדי לכתוב אותה בכתב מדוייק לפי ההלכה ורצוי גם נאה. עבור סופר, כמדומה שזו עבודה של ימים או שבועות.
הכנת שטר היא ענין של שעה לכל היותר.
אבל בזמנם? אני משער שההוצאות על החומרים היו יקרות יותר משכר העבודה. הקלף, הדיו, הקולמוס. אם כי גם כאן יש מקום לשאול: הרי כמות הקלף, הדיו ואולי גם מספר הקולמוסים שנדרשים להכנת מגילת אסתר גדולים משל שטר ראיה.
אז למה באמת נטלו הסופרים זוז על השטר?
ואם זה היה מופרז, מדוע לא מחה רבא בידם?
איני יודע. אבל השאלה ראויה לדעתי להישאל.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2010 23:12 |
|
| |
יש לנו תחושה טובה של צדק כאשר מתקיים הכלל של "מידה כנגד מידה".
קרוביו של הצעיר רצו להביא לביטול הדין על ידי שלימדו אותו לרמות. כלומר, מטבעו לא היה יורק גרעיני תמרים בפני הדיין, והם שלימדו אותו הנהגה פסולה זו, והוא ידע שהיא פסולה אבל נקט בה כדי לנצח.
האם משמע מכאן שאילולא הטכסיס הזה היה מפסיד בדין והיתה הקרקע נשארת בידי הקונים? אילו הייתי יודע דבר זה, הייתי אומר שהסיפור נגמר בכי טוב.
כיון שראו הקונים שהצעיר מנצח ברמאות בדין, ואפשר שניחשו כיצד למד לירוק גלעיני תמרים, לימדו אותו הנהגה נוספת של חסכון...
ערמומיות נגד ערמומיות.
והדין נפסק לחובת מי שהיה צריך. דין אמת, אם גם הדיין תחילה טעה.
מה שהופך את הסיפור שלנו ליותר מאשר דיווח תלמודי שנועד ללימוד דינים. יש כאן סיפור מוסרי שבו הצדק מנצח לאחר שהרשע מכשיל את עצמו, גם אם הצדיק נזקק לעשות כמנהג הרשע, "עם נבל תתנבל". (וכמובן "צדיק" ו"רשע" כאן אינם מוחלטים אלא כלפי הדין הזה בלבד. יותר מזה לא ידוע לנו, ואין אנו רשאים להכריע בדבר ששמור רק לאלקי המשפט).
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 05:38 |
|
| |
הסיפור מהתחלה משונה, קודם כל נתאר לעצמנו בחור פחות מגיל עשרים בישיבה גדולה או בצבא וכדומה (וודאי שבימים ההם האדם כבר היה באמצע החיים בשלב זה) וכך למרות שהוא די נראה לנו מבוגר מכל הבחינות ואף יכול להתחתן הוא איננו יכול למכור קרקעות.ההסבר לזה הוא שמכירת קרקעות כמו היום כנראה שגם אז,מהווה נכס יקר ביותר וההוצאה המשמעותית במהלך החיים .גורם נוסף יש במכירת קרקעות הוא אי יציבות מחירים כולם מכירים את זה שיש נכסים שהתייקרו מאוד במהלך השנים ויש כאלה שלא ולא ניתן לנבא את זה ,( לעומת זאת מטלטלין פחות או יותר יש עלות קבועה עם שינויים קבועים שתלויים באורך חיי המדף של המוצר).לכן קבעו חכמים על מנת למכור קרקע צריך להיות כבר ביזנס מן באמצע החיים ולהבין מה קורה מסביב.אולם בסיפור שלנו מהתחלה ההוכחה שמישהו לא מספיק פקח לסחור בקרקע כמישהו בגיל עשרים, זה על ידי התנהגות שטותית שאף ילד בגיל עשר לא יעז להתנהג כך.חוץ מזה רבא לא היה אמור לחשוד שיש פה אינטרס לבחור לשחק את עצמו ,והאם לא מוטל על רבא לבדוק בצורה יותר רצינית לפני ביטול המכר.נמשיך הלאה סוף הסיפור הוא שהקונים משכנעים את הבחור להתנהג בצורה מבוגרת וכך הוא בעצם יסגיר את עצמו,מבחינתי זה ההוכחה הגדולה ביותר שהבחור לא בעל דעה מספיק ,אם הוא לא תופס את מה שהם עושים לו.שהרי ברור לנו שבחור מעל גיל שלוש עשרה יכול לשאול כזאת שאלה (כי אם לא איך הוא יכול להתחתן כבר בכזה גיל) גם מבלי להיות בעל דעת מספיק על מנת לסחור בקרקעות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 08:37 |
|
| |
. מימוני:   ורק הערה: הצעיר אינו בן עשרים, אבל אם זכרוני אינו מטעני, לשיטת רבא - כבר מגיל 18 הוא יכול למכור ולקנות מקרקעין. _________________
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 13:19 |
|
| |
מואדיב
(חן חן על האיקונים הרוקדים המזריחים שמש).
לגבי גילו, יש מחלוקת בפירוש הסוגיה. ראה שוטנשטיין שם. אכן יש המפרשים כדבריך שרבא כאן לפי השיטה של בן 18. וטוב שהערת כדי שלא יסיקו שמה שכתבתי לענין הגיל הוא הפשט הבלעדי.
נפקא מינה גם למעשה, אך לא לשאר הענינים שכתבתי כאן (מלבד שאלת הגילאים וכיצד בחרו חז"ל לקבוע אותם).
***
המסתפק
ברוך הבא אל הפורום.
מה שכתבת הפריע גם לי. כלומר, מדוע רבא הסתפק במעט שראה או שמע מן הצעיר כדי לחרוץ את דינו. השתדלתי לענות על כך במה שכתבתי לעיל. כלומר, שאם אדם מסוגל להבין שהחלטותיו יחייבו אותו ויפסידו לו אם לא ישקיע בבירור נוסף, אז מניחים אותו לטעות ולהפסיד.
אני מסכם כי זה חשוב:
אם הצעיר מתגלה כבר דעת העומד בשני תנאים:
א. מסוגל להבין אם מסבירים לו.
ב. מבין שעליו להתייעץ לפני שהוא מחליט. כלומר עליו לשמוע הסברים כי אחרת יפסיד.
אז אם שני התנאים האלו מתקיימים, אין מבטלים את עסקאותיו במקרקעין.
אך איך הרשה לעצמו רבא להסיק מסקנה שאכן התגלתה כמוטעית? מדוע לא בירר יותר? זו שאלה חשובה ומתבקשת, והיה עלי לעסוק בה. וטוב שהשלמת.
כפי שתוכל לראות, תחילה סברתי שרבא צדק בהחלטתו גם אם אחר כך התברר שהיא שגויה. השתדלתי את מה שנראה לי כשיקוליו של רבא על פי מה שראה ושמע בבית הדין וכיצד מעשים קטנים מלמדים על התוכן הפנימי של האדם.
אולם, כפי שציינת, הסיפור מוליך למסקנה אחרת. עלינו לשאול: מתי הדיין רשאי לומר: שמעתי וראיתי די. שמא אם יעיין יותר, ישאל יותר, יברר יותר את האמת. הרי מי שמתעלם מהיכולת והצורך לברר נכשל בחריצת דין מרומה. (למי שטרם נתקל במונח, הכוונה לדין שייפסק לא נכון אם יסתמכו על הנתונים והעדויות שהם שקר שהובאו בפני הדיין, והדיין מסוגל לזהות את האמת, ועל זה נאמר שלא יאמר הדיין שהוא יסתמך על העדים ושיהיה הקולר לעוון תלוי בצווארם).
אכן, כיון שרבא מקובל עלינו כאחד מגדולי האמוראים, אני מניח שעיין כפי שהבין שזה מספיק ואדרבה, ניתן ללמוד מכאן גדרי העיון הדרוש לדיין. וזו היתה הנחת היסוד שלי בפירושי לעיל.
אבל יתכן שאתה צודק ורבא טעה. הוא הוטעה וטעה, ורק משמים סיבבו שהלקוחות יעשו מעשה ערמומיוות שכנגד ויביאו לפסיקת דין אמת.
אז למסקנה, האם רבא לא השתדל די צורכו? האם במקרים דומים על דיינים להתאמץ יותר ולשאול יותר? יש כאן שני צדדים.
לפי צד אחד, ייראה לי שאין לדבר סוף. נכון שהדיין צריך לעשות כל השתדלות הנצרכת כדי לברר את האמת ושלא יצא תחת ידיו דין מרומה. אבל הזמן הוא משאב מצומצם.
כמו כן, יש לזכור כי הסיפור שלפנינו מתומצת, ומסקנתו של רבא מהזמן שהיה לו ולצעיר ולבעלי הדין יחד היתה כפי שפסק, וכך ראוי היה לו לעשות.
מצד שני, יתכן באמת שלקח נוסף של הסיפור הוא שעל הדיין לנהוג ביתר זהירות מרבא שטעה, ואם הדיין רואה מעשה מוזר אצל בעל הדין, כגון הצעיר לפנינו, עליו לבדוק יותר בדיקות לפני שיחליט לכיוון זה או אחר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 16:41 |
|
| |
מיימוני לא התייחסת גם לטענותיי בדבר ההוכחה האם הוא פקח או לא .הסוגיא עוסקת במי שמעל גיל שלוש עשרה ומתחת לגיל עשרים ,כעת נזכור שאז גם היו מתחתנים בגילאים כאלה.ההוכחה שהוא לא פקח היה התנהגות שלא מתאימה למישהו מעל גיל שלוש עשרה היום (אתה מסוגל לראות ילד מעל גיל בר מצווה בנוכחות ראש ישיבה ומנהיג גדול זורק גרעינים)וודאי שבימים שעברו .גם ההוכחה הנגדית שהוא מספיק פקח כי הוא מסוגל לחזור על טענה על גובה התשלום משונה ,שהרי חכמים קבעו שעד גיל עשרים אין מכרו מכר כי הוא לא פקח מספיק, וזה כאמור מוכיח שהוא כמו בגיל עשרים אתמהה.אלא אם כן נחדש חידוש גדול בכל הסוגיא (אני לא למדתי אותה וכעת יכול להיות שאני עושה טעות). כאשר חכמים קבעו שצריך גיל עשרים הרעיון היה שיש אנשים שמעל גיל שלוש עשרה שאין להם דעת של גיל שלוש עשרה ,ולמרות שהתורה קבעה כלל אחיד של בגרות ודעת, חששו חכמים בעניין קרקעות בגלל ההפסד הכרוך בעניין וקבעו שמכיוון שיש כאלה שעדיין מתנהגים וחושבים בצורה ילדותית כמתחת לגיל שלוש עשרה נגביל את המכירה רק לכאלה שמעל גיל עשרים שאז וודאי שיש להם דעת שמעל גיל שלוש עשרה.לפי תירוץ זה ייושב לפחות הקושיות האלה אך אמנם זה נשמע דחוק
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2010 16:46 |
|
| |
וכעת שאלה כללית מדוע באמת בגרות פיזית של שתי שערות קשור לנושא של דעת ,האם באמת נמצא שיש איזה קשר בין מחסור בהורמוני גדילה לבין פקחות וקבלת החלטות.מה יהיה היום במישהו עם בעיה כזאת שעל ידי לקיחת כדורים מסוימים נניח,אכן יגדלו לו שתי שערות האם דינו אכן ייחשב כגדול לפחות לעניינים הקשורים לדעת?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2010 04:02 |
|
| |
בתנ"ך מצאנו במספר מקומות את גיל עשרים שנה כגיל הבגרות המלאה:בתרומת מחצית השקל: שמות פרק ל פסוק יד, וכן בפרק לח פסוק כו. בערכים: ויקרא פרק כז פסוקים ג, ה. במפקדים: במדבר א, פסוקים ג-מה, פרק כו, ב, ד, דברי הימים א כז,כג, ב כה, ה. בחטא המרגלים: במדבר פרק יד, כט, פרק לב, יא. בגיל הלויים לעבודת המקדש: עזרא ג, ח, דברי הימים א כ, כד-כז, ב לא, יז, אך ראו במדבר ח פסוק כד: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד", חולין דף כד עמוד א, ורמב"ם כלי המקדש פרק ג הלכה ז. ביוצאי מצרים: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף". (שמות פרק יב פסוק לז). מה היה גילם של הגברים, ומה היה גילם של הטף? בעוד שהאבן עזרא (בפירושיו הארוך והקצר) מתייחס לגילם של הטף: "לבד מטף שהוא פחות מכ' שנה". הרי רש"י בפירושו מתייחס לגילם של הגברים: "הגברים - מבן עשרים שנה ומעלה". לדעת הרב מנחם כשר (תורה שלמה חלק יב, הערה תקפ"ב), מקורם הוא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק (לז) ויסעו: "מטף מלמד שעשו עמהן פחות מבן עשרים שנה". ובשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ד ורבנן פתרי: "ששים גבורים, אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ולמעלה. מגבורי ישראל, אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ולמטה". ואילו הרמב"ן (שמות פרק ל פסוק יב) כתב: "והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף". בספרות החיצונית מצאנו שבהקרבת קרבן הפסח חייבים רק בני עשרים שנה ומעלה. במגילת המקדש (יז, ח), נאמר: "מבן עשרים שנה ומעלה יעשו אותו ואכלוהו בלילה". בספר היובלים (מט, א, יז) נאמר: "בדבר הפסח לעשותו בעתו בארבעה עשר לחודש הראשון... כל איש אשר בא ביומו יאכלוהו בבית המקדש אלהיכם לפני ה' מבן עשרים שנה ומעלה". בתלמוד מצאנו במספר מקומות איסור למלא תפקיד ציבורי על מי שאינו "בן עשרים": בעבודה במקדש: "מאימתי כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, רבי אומר, אומר אני עד שיהיה בן עשרים ... ת"ר: מאימתי כשר לעבודה, משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחים לו לעבוד עד שיהא בן עשרים". (ספרא אמור פרשה ג, חולין דף כד עמוד ב), וראו רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ה הט"ו. כשליח-ציבור ועלייה לדוכן: "… אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו, ואינו עומד על הדוכן עד שימלא זקנו. רבי אומר: וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה''..(ירושלמי סוכה פ"ג הי"ב, וראו תוספתא כפשוטה (ליברמן), חגיגה פרק א הלכה ג, חולין דף כד ע''ב, מסכת סופרים פרק יד הלכה יג). לדון דיני נפשות: לדברי רבי אבהו בשם ר' יוחנן, אדם מי שהוא פחות מגיל עשרים פסול לדון דיני נפשות (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז), וראו שו"ת הרשב"א חלק ו סימן קע"ט: '' … לפי שעדיין אינו בשלימות דעתו ...''. אף אדם וחוה "כבן עשרים שנה נבראו". (ב"ר פרשה יד ד''ה ז, שהש"ר פרשה ג), אלא שמצאנו שאף שמשה היה בהגדרת "גדול" באותה עת, הוא לא היה "איש". על הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו" (שמות ב, יא), נאמר במדרש: "ויגדל... בן עשרים שנה היה". (שמו"ר א, ד"ה כז). את הפסוק (שמות פרק ב פסוק יד): "ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ...", מפרש רש"י: "מי שמך לאיש - והרי עודך נער". במדרש תנחומא, (ורשא) שמות סימן ח: " ... א"ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש מלמד שהיה פחות מבן עשרים". במדרש שכל טוב, (שמות פ"ד): "ומסורת בידינו שבן עשרים שנה היה משה כשהרג את הנפש ... שדתן הרשע אמר לו מי שמך לאיש ... כלומר עדיין לא הגעת להיות איש ...". לדברי המדרש שמות רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ל, היה אז או בן עשרים ואיש הוא במשמעות מבוגר, או בן ארבעים, ואיש משמעותו שליט: "ויאמר מי שמך לאיש שר וגו', ר' יהודה אומר בן כ' שנה היה משה באותה שעה אמרו לו עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו לפי שבן ארבעים שנה לבינה, ור' נחמיה אמר בן ארבעים שנה היה, אמרו לו ודאי שאתה איש אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו". בילקוט שמעוני (שמות רמז קסז, מקורו מדרש אבכיר) שגיל הבגרות להקרא איש הוא 25: "... שבאותה שעה לא היה כי אם בן עשרים שנה ... ואמרו מי שמך לאיש, שאין אדם נקרא איש עד כ"ה שנים, כלומר עדיין לא הגעת לאיש ...". הרב מנחם כשר מביא בתורה שלמה (שמות פ"ב סוף הערה פ"א) 9 שיטות לגילו של משה באותה עת: בן 12, 18, 20, 21, 29, 32, 40, 50. 60. ר"י אבן שועיב כותב בדרשותיו, (פרשת ויחי בד"ה בישישים חכמה), שגיל הבגרות הוא עשרים: "... והילדות הוא מעט משנולד אדם עד עשרים שנה, ובזה הזמן יש בו גידול תמיד". לדבריו, גיל הבגרות הוא בגיל עשרים, מפני שבו מפסיק האדם להתפתח (פיזילוגית). את גיל 20 שנה כגיל בגרות, אנו מוצאים בדברי רבי יהודה החסיד שבפירושו לתורה (ראו על פירוש זה בשו"ת אגרות משה יו"ד ג סימן קי"ד), הוא מסביר את הקשר שבין "יענו אותו" ל"וכן ירבה וכן יפרוץ" שבפסוק ''וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' (שמות פרק א, פסוק יב), שממנו משמע שהעינוי גרם ש"יפרוץ'', בעוד שהיה צריך להביא לתוצאה הפוכה, והסברו לתופעה זו הוא, שמטרת העבודה הקשה שהמצרים העבידו את בני ישראל היתה להשחית הזרע שתוצאתו תהיה הבאת כלייה על עם ישראל, וכי שעבוד מצרים היה רק על בני עשרים ומעלה, וכדי להתגבר על מטרת הגזרות היו בני ישראל "משיאין בניהם מבן י"ג שנה ומעלה (ראו להלן בקטע העוסק בגיל נישואי קטינים) ועד שיהיו בני עשרים כבר ילדו בנים הרבה", והוא גם טוען שהסיבה שהגזירה היתה רק מגיל עשרים, כי הוא זמן הבגרות, וכראיה הוא מביא את מה שב"ד של מעלה אינם מענישים עד שיהיה בן עשרים, ואת ציוויו של משה על הבאת מחצית השקל רק לבני עשרים, ולדבריו, מאחר והמצרים עקבו אחרי גילם של בני ישראל כדי לדעת מתי לשעבדם, ידעו בני ישראל אם הם בני עשרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2010 08:52 |
|
| |
ברוב המובאות שלעיל יש משמעות שגיל עשרים הוא בעיקר משמעותי על מנת להכנס בין הגדולים ,בבחינת תעשה מה שאתה רוצה מגיל שלוש עשרה (ואף לשחק באבא ואמא) אבל על מנת שהגדולים יתייחסו אליך בשווה יש להגיע לגיל עשרים.זה נותן לי פתח חשיבה נוסף מדוע בקרקעות קבעו גיל עשרים ,כידוע פעם קרקע היה חלק מהגדרה המשפחה והשבט (ולכן קרקעות חוזרים בתים חוזרים ביובל בדומה לעבד מכיוון שכמו שאדם לא יכול להיות באמת עבד אז גם קרקע לא יכולה לצאת מהטריטוריה המשפחתית לעולם היא קשורה אליהם הדוק).ולכן על מנת שאדם יקבל החלטה על דבר שנוגע בעצם לכלל המשפחה והשבט יש להגיע לגיל עשרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2010 09:50 |
|
| |
מסתפק
לא בהכרח יש קשר בין גדלות גופנית לשכלית אך היות ובדר"כ יש קשר והיות ואי אפשר לבדוק באמת בגרות שכלית קבעו גבול שהוא בדר"כ נכון. יש לכל המון דוגמאות שקבעו גבול תחום אף שהגבול האמיתי גמיש.
|
|
|
|
|
