האם ראש כולל חייב משכורות לאברכים

והנה נושאים שהסיפור מעורר לדעתי:

א. האם ראש כולל חייב כסף לאברכים? מה טיב החיוב שיש כלפי הלומדים בכולל?

ב. אם ראש הכולל חייב כסף, ואינו משלם, ויש לו, מה מותר לעשות כדי לקבל את הכסף ממנו?

ג. מי שמנהל כולל ואחראי לשלם כסף ללומדים, עד כמה הוא מחוייב להתאמץ כדי לשלם להם? אם מגיע אליו כסף, מתי זה ייחשב לכספו שלו ומתי לכסף שמגיע לאחרים?

בירור המציאות. לפני כל דבר אחר, יש לברר על איזה מצב ועל איזו תופעה אנו מדברים. ובכן, מזה עשרות שנים קיימת בארץ ישראל תופעה שנקראת "כולל". ראש הכולל מקבל אליו תלמידים, "אברכים", שלומדים לפי סדרי הכולל בשעות הכולל, ומקבלים תמיכה כספית. יש הסדרים שונים בכוללים שונים.

האם יש איזה שהוא חוזה משפטי בין ראש הכולל והכולל לבין האברכים? מסתבר שכן. אנו, בני האדם, עושים חוזים משפטיים כל הזמן בלי שנהיה בהכרח מודעים לכך. ותפקידם של בעלי ההלכה והמשפט הוא לבאר מה תוכנם של חוזים אלו.

נראה שבאופן עקרוני ראש הכולל, המקבל את האברכים, מתחייב לספק להם במידת האפשר את המשכורת הקבועה ואם יש תשלומים נוספים, גם אותם.

עם זאת, ברור שהיכולת שלו לתת כסף מוגבלת. היא תלויה במקורות האספקה שלו, החל בסיוע הממשלתי הזעום וכלה בתרומות של נדיבים.

יש הבדל אם ראש הכולל אמר לאברכים כי הוא מתחייב לשלם כשיהיה כסף, וניתן היה להבין שהוא יטרח במידה כזו או אחרת להשגתו, לבין אם התנה מראש שאם יהיה כסף יהיה, ואם לא, יישארו בלא כלום ואין להם תביעה עליו.

על אחת כמה וכמה אם נקבע סתם שמתנאי הכולל לקבל משכורת כזו ואולי עם עוד הטבות.

נכון הוא שרוב הכוללים (לא בדקתי סטטיסטיקה...) מתקשים לגייס את התקציבים הדרושים להם. וזו בעיה לא רק של כוללים, אלא של כל המוסדות שחיים מתרומות, גם בציבור החרדי וגם במקומות אחרים.

מסתבר שראש הכולל ייחשב כמעסיק של האברכים. ונראה לי שלמרות ששוררים ביניהם גם יחסים של רב ותלמידים, מערך ההתחייבויות ההדדיות שלהם אינו מתמצה ביחס רב-תלמידים. ואין כוונתי למה שהרב ירצה לעשות מרצונו הטוב ויראת השמים שלו, אלא מה שהוא מחוייב לעשות מכוח התחייבותו הממונית. כלומר, לספק משכורות קבועות במידת האפשר.

והיה אם אין מספיק כסף...

יש להבדיל בין שני מצבים משפטיים. מצבים שקיימים באירגונים שונים בחברה המודרנית. האם הבעלים/המעסיק נושא באחריות אישית לממן חובות, או שהחובות הם של החברה, ומחויבותו היא רק בהיותו עובד החברה, ועובד בכיר.

הנפקא מינה היא כמובן האם קופתו האישית, או חשבון הבנק שלו, משועבדים לתשלום החובות.

חלוקה יסודית זו חלה כמדומה גם על מוסד כגון כולל. וזאת גם אם הכולל רחוק בהשקפותיו מהזדקקות למדינה ולחוקיה. זה מנהג העולם.

יש לשער כי ראש כולל לא ירצה להשתעבד באחריות אישית, וכל התחייבותו היא לתת ממה שיש. אם יש.

זו סברה שלי, וכמובן היא טעונה בדיקה גם מצד העובדות בשטח וגם מצד ההגדרות המשפטיות וההלכתיות.

האם לשונו של ראש הכולל בשעה שהוא מקבל אברך לכולל או בשעה שהאברך שואל אותו לגבי תנאי התשלום, אינה קובעת? מסתבר שכן. אבל מסתבר גם שעל ראש הכולל להתבטא באופן מאד חריג על מנת שהמחוייבות שלו תשתנה מן הכלל שכתבתי לעיל. (יתכן שגם אם ראש הכולל מסר מודעה שכל מי שנשאר בכולל זה על דעת שאם לא יהיה כסף, שלא תהיה לו תביעה לקבל, עדיין יוכלו האברכים לטעון שחשבו שזו אמירה בעלמא, שהרי איך מצפים מהם להישאר ללמוד בלי לקבל כסף כלשהו).

אם כל זה נכון, אז יש לי השגות מסויימות על מה שנכתב בידיעה על הפסק של בית הדין. שם היה כתוב שהאברכים לא נהגו כהוגן כאשר ביקשו לעקל את חשבון הבנק של ראש הכולל. זה אכן כך, אם מדובר בחשבונו הפרטי ולא בחשבון של הכולל.

אבל אין זה נכון שראש הכולל אינו חייב להם מאומה. הוא חייב להם בהיותו מעסיק. לדוגמא, יש לבדוק כמה אחריות יש לו לטרוח ולחזר על פתחי נדיבים כדי לארגן להם את המשכורות שלא הגיעו לידיהם.

מה שכתבתי עד כאן טעון שתי תוספות חשובות.

האם החשבון שעוקל היה חשבון פרטי או חשבון של הכולל? ומה אם זה חשבון פרטי, אבל גם חשבון שאליו נכנסים כספי התרומות והאחזקה?

וזה מוביל לשאלה נוספת: איך מחלקים את הכספים?

ביתר חדות, האם מאז מסר ראש הכולל לאברכים ש"בינתים אין כסף" (אני משער שכך פחות או יותר נאמרו הדברים), האם מאז לא נכנס שום כסף?

ועוד יותר בחדות, ויש להיזהר בכבוד תלמידי חכמים, אבל השאלה צריכה להישאל ולו רק משום "והייתם נקיים", האם ראש הכולל עצמו קיבל משכורות כל אותה תקופה של העדר משכורות?

אם נניח שהגיע כסף חלקי, שלא הספיק לכולם, איך הוא התחלק? איך נהג ראש הכולל ולפי מה הוא קבע מי מקבל מה?

האם בשעה שהאברכים פנו להטיל עיקול על חשבון הבנק של ראש הכולל, האם זה בגלל שסברו שיש שם כסף שהגיע לכולל אבל לא חולק להם? או שנפשם מרה עליהם והם החליטו ללחוץ על ראש הכולל ולהכריחו לשלם גם ממה שלא משועבד להם?

כאן אנו מגיעים לנושא נוסף. האם מותר לאברך לבוא בתביעות לראש כולל שלא שילם לו? הרי יש ביניהם יחס של רב ותלמיד. האם כך נוהג תלמיד כלפי רבו? ואולי זה משתנה בכולל לפי טיב האברכים וראש הכולל? הרי יש תלמידים שזקוקים לרבם ויש שבאים ללמוד בכולל בגלל שזה הסדר כספי ולא בגלל שראש הכולל הוא באמת תלמיד חכם ועל כל פנים לא תלמיד חכם גדול מתלמידיו...

אני משער כי הביקורת של אב בית הדין על מעשה האברכים נבעה בעיקר מנקודה זו. האם כך היא דרכה של תורה לתבוע וללחוץ ולעקל מכספו של תלמיד חכם?

ומה באמת עושים כאשר תלמיד חכם חייב כסף ואינו משלם? האם הוא נחשב לעושק שאינו משלם את מה שהוא חייב, ואם כן, האם נוהגים בו כמו שנוהגים בכל מי שאינו משלם חובות?

ומה קורה כאשר אין לכולל מקורות הכנסה, ומוצע לראש הכולל לנהל כולל אחר, שבו יש מקור הכנסה לפחות לפי שעה? האם מותר לו להפסיק לתור אחרי כספים לתשלום המשכורות שחייבים לאברכים ולהתחיל לשאת במשרה חדשה? ומה אם ניסה לדבר על לב התורמים החדשים אבל הם אינם מעוניינים לשלם לקודמים אלא רק לממן את הכולל החדש?

ובין כך ובין כך, עד כמה מחוייב ראש הכולל להתאמץ כדי להשיג כספים לתשלום? למשל, אם היו לו תורמים בארץ שחדלו מתרומתם, האם עליו לצאת לחו"ל, אם הורגל או אפילו לא הורגל בזה? האם עליו לקחת חובות על עצמו כדי לשלם לאברכים ולקוות שהכסף לפרעון יגיע אי פעם? כאן ייראה לי שראש הכולל, כיון שאינו חייב אישית, אינו צריך לעשות אלא לפי הרגל ראשי כוללים ולפי הרגליו שלו. כלומר, אם רגילים ראשי כוללים לחזר על פתחי נדיבים גם בחוץ לארץ, עליו להתאמץ לעשות כן. אבל אם ידוע היה שהוא אינו עושה כן, פטור. ועל כל פנים נראה שודאי ראוי לו שיתאמץ ככל יכולתו להשיג כסף לפרעון המשכורות.

כפי שעולה ממה שכתבתי, יש לי כאן רק שאלות, והצבעתי על כיוונים ואפשרויות של תשובות. ולפי הנסיבות יתפלגו המסקנות. ואלו הן, אם גם לא דנתי בדברים בפרוטרוט ולא הבאתי מקורות לכל דבר ודבר. והסתמכתי על השיקולים הבאים בקביעת החיובים: שיש חוזה גם אם לא מודע בין ראש הכולל לאברכים, שאין לו חיוב אישי אלא אם כן נתן לכך מקום, שהולכים אחרי מנהג כוללים במקום שאין ביטוי של קבלת מחוייבות אחרת, שודאי עליו לנהוג ביושר בחלוקת הכספים שמתקבלים כתרומות. וכל אלו הן סברות פשוטות. (וכמובן הפרטים עלולים לעורר שאלות ומחלוקת כפי שבאמת קורה).

א. ראש כולל נחשב כמעסיק אבל אין הוא אחראי אישית לגיוס כספים לתשלום, כלומר אין אלו חובות אישיים שלו, אלא שמכספי הכולל מחלקים לאברכים.

ב. ראוי לראש כולל כפי יכולתו להשיג כסף לתשלום משכורות לאברכים.

ג.  אין לאברכים לפגוע בראש הכולל אלא עליהם לכבדו ולכן פניה לבית דין נגדו נראית בעייתית. (כמובן ייתכנו מקרים יוצאי דופן).

בדיווח של בח"ח על הפרשה ניתן היה למצוא שמינית של רמז של ביקורת על תופעת הכוללים שעל סף פשיטת רגל בכך שנאמר שהמחסור הגדול קיים לא רק בכולל ההוא ו"הלך הרוח" של האברכים קיים לא רק שם.

האם אכן אין ראוי להחזיק כולל? זו שאלה גדולה היא, וניתן לשאול שאלה שכנגד. האם צריך לסגור מוסדות דומים שקיימים בחברות אחרות, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר? מסתבר, אם ניתן לענות תשובה גורפת שתמיד תהיה לא מדוייקת, שזה תלוי. תלוי במקורות ההכנסה האפשריים.

ראוי לכל מנהל מוסד להתרות בתלמידים שלא ברור שיוכל, למשל עקב המשבר הכלכלי בעולם ובמיוחד במה שאמריקה הגדולה כבר לא עשירה, להמשיך להשיג אותם כספים ולספק אותן משכורות. כיון שהמשבר הגיע באונס, אין כאן פשיעה או רשלנות אם יודיע הודעה כזו ואפילו אם יסגור בלית ברירה את הכולל.

מה המסקנה שצריכים אנו להסיק לגבי מקורות פרנסה לציבור שלנו? זה נושא לפעם אחרת...