רבים בזמן הזה נוהגם שאינם נותנים את המעשר עני בפועל
מטבל ודאי, אלא מסתפקים בקריאת שם בהפרשה בלבד.
לאחרונה שמעתי טעם לדבר:
הואיל ומן הדין צריך לתת כשהעני תובע, אבל אין חיוב לחזר אחרי העני כדי לתת, מילא כיון שאנן סהדי שהעניים אינם תובעים, ע"כ אנו מפרישים בלבד.
האם יש מי שמכיר מקור כתוב ברור הכותב טעם זה?
כמה ההערות כלליות:
א. בדמאי כבר כתב הרמב"ם שאין חיוב לתת כי המוציא מחברו עליו הראיה. בסתם, פירות השוק הם בגדר דמאי.
ב. ברור שמי שרוצה להדר ולתת מטבל יש לו דרך לעשות זאת ע"י פרעון במלוה, אך פוק חזי שרבים אינם נותנים.
ג. ברור שעכ"פ אם רק הפריש ולא נתן מעשר עני מ"מ מותר לאכול מן הפירות.
ד. סריקה קלה באינטנרט מראה שככלל המשיבים מנחים לתת מעשר עני, בדרך של הלואה לגמ"ח והפירעון בפירות מעשר עני (ראה גם בחוברת תנובות השדה מס' 8 תשובה ארוכה של הרב עמאר).
בענין מעשר עני מן השדות ולחקלאים:
הואיל ומדובר בהפסד מרובה העיצה שיעץ הרב יעקב אריאל היא ע"י מתנה ע"מ להחזיר, וכך כתב:
"אין ספק שנתינת מעשר עני במתנה על מנת להחזיר היא הערמה גלויה ואסורה לכתחילה. כוונת התורה היא ללא כל ספק שהעני יקבל מעשר עני ויחיה ממנו. ובמתנה על מנת להחזיר הוא לא קיבל למעשה דבר. אך ה"ה לתרומה. ובכל זאת התורה אפשרה לצאת ידי חובה בדרך זו והדבר מסור לחכמים מתי להשתמש בדרכי הערמה כאלו שהתורה אפשרה אותם לשעת הדחק.
המצב בו אנו נתונים הוא שעת הדחק, שאולי אין ברירה אחרת אלא להשתמש בדרכי הערמה כדי לקיים בינתיים זכר למצווה, שלא תשתכח עד אשר תימצא דרך טובה יותר לקיום המצווה כרוחה והלכתה. כל הצעה אחרת שהוצעה אינה פותרת את הבעיה. אפילו אם נתסתפק במתן ½ אחוז כפי שהציע הגרשז"א עדיין אין החקלאים והמשווקים מסוגלים לעמוד בסכומים כאלה, בעיקר בגלל התחרות מצד מגדלים אשר משווקים טבלים גמורים או או מצד משווקים אשר מוכרים מעשר עני שהופרש ע"י קביעות מקום ולא ניתן לעניים, והרי זה גזל גמור. לכן הצעתי כהצעה שאין מנוס ממנה, להפריש ע"י מתנה ע"מ להחזיר והגבאי לא יחזיר אלא תמורת תשלום כל שהוא. אך תשלום זה אינו עבור מעשר העני עצמו אלא תמורת הסכמתו של הגבאי להחזיר, ואז הגבאי יסכים לסכום סביר שהמגדל או המשווק יוכלו לעמוד בו. הוא מוסמך לעשות זאת בשם העניים, שאם לא כן לא יקבלו כלום, ועדיף לעניים לקבל משהו אעפ"י שבעצם מגיע להם יותר, מאשר לא לקבל כלום. וגם זה בכלל זכין לאדם שלא בפניו".
ראה בקישור:
http://www.daat.ac.il/DAAT/kitveyet/emunat/38/03805.htm
למקורות קרובים המרמזים לטעם שציינתי לענין מעשר עני ראה:
בענין מתנות כהונה - ראה שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שמ' בסופו - שהליץ על המנהג שמעלים אותם בדמיהם והיו נותנים בפחות מכדי שווים, וכפי הנראה הדברים מעין הנידון דידן (וכן בהלכות קטנות למהר"י חגיז ח"ב קע).
כן משתמע שנהגו מן המובא במחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ט: "במה שנוהגים שמי שיש לו מתנות ליתן לכהן שאומר לכהן הילך זוז בשביל המתנות שיש לך אצלי,
ולפעמים הכהן מוחלם לישראל בלא דמים, וכל זה קודם שבאו לידי הכהן, לענ"ד נראה דלא עבדי שפיר".
דברים יפים אודות תרומות ומעשרות כתב לאחרונה בבלוג רב צעיר:
http://ravtzair.blogspot.com/
"בסופו של דבר אנו משתמשים בכל מיני "תחמונים" כדי לתת כמה שפחות ולהשאיר אצל הבעלים כמה שיותר מהפירות.
אפשר להסתכל על זה בשני אופנים:
אפשרות אחת לומר שיש כאן עוד דוגמא למקום שבו אין להלכה הכח לבטל דברים שאבד עליהם הכלח. בזמן קדום כשהכהנים והלווים לא התפרנסו והחברה היתה חברה חקלאית, היה מקום לתת תרומות ומעשרות אבל היום שהכהנים והלווים מתפרנסים בדיוק כמו כל אדם אחר, ובנוסף יש מערכות מיסים ממשלתיות שבעזרתם מפעילים שירותי רווחה וחינוך לטובת העניים היה מקום לבטל לחלוטין את החיוב של תרומות ומעשרות. אלא, שאין היום כח לאף אדם לעשות זאת. אבל אם היינו כנים, היה צריך לעדכן את החיוב למשהו יותר מודרני. לכן יש כל מיני "תחמונים" כדי להוריד מהאדם כמה שיותר, ומה שאיננו יכולים לפתור את האדם (תרומה גדולה ותרומת מעשר) אין לנו ברירה ומשאירים את הדבר באיסורו.
אפשרות שניה היא לומר שנכון שהיום אין שום עניין לפרנס כהנים ולוויים וגם העניים היום מפונקים ולא מעוניינים לרוב במעשרות שמגיעים להם, אבל בכל זאת נשאר בחיוב התרומות ומעשרות עניין חשוב גם לאדם המודרני. העניין שנשאר הוא האכילה משלחן גבוה, כלומר זה שהקב"ה נתן לך את האוכל ולא כחך ועצם ידך. עניין זה המתבטא בזה שאדם מפריש חלק ממאכלו ומשאיר בצד, מחנך את האדם לדעת את מקומו בעולם. לכן ההלכה בהתפתחותה הורידה מהאדם הרבה מהחיובים הקשורים ישירות לפרנסתם של אחרים, שהיום כבר לא שייכים כל כך, אבל השאירה מינימום מסויים כדי שהאדם יידע וילמד את החשיבות בהכרת הטוב להקב"ה. אני חושב שדרך זו נכונה יותר ומבטאת באופן נכון יותר את התפתחות ההלכה.
[ישנם גם כאלה הסוברים שעלינו לתת כמה שיותר תרומות ומעשרות, ואמנם הם מודים שהמצווה היום לא רלוונטית אך לדידם ככל שניתן יותר כך המצווה תהפוך להיות יותר רלוונטית. אני חושב שאנשים אלו הם קרובים בדעתם לקבוצה הראשונה בזה ששניהם לא מכירים בכך שההלכה מתפתחת]".
לסיכום שלוש שאלות:
1. האמנם כיום הואיל ואין עניים די לסמוך על המנהג להפריש, ומה שמציעים לתת לגמחי"ם האמנם זה שקול לרעיון מצות מעשר עני?
2. האמנם יש מקור לפסיקה שציינתי בתחילה שדי בהפרשה?
3. אם אכן אין לנו פיתרון למעשר עני מן השדות שזה בעצם ההמשך הטבעי של מצות מעשר עני כי זו הכמות שיכולה לפרנס עניים, באיזו מידה יש ענין לנסות לדבוק בנתינה בפועל כאנשים פרטיים, שהרי סוף סוף עיקר תכלית המצוה אינה רלוונטית לזמן הזה, ובקיום שיש בו רק זכר, האם יש ענין - במישור העקרוני - לחתור לעשותו באופן מלא?
