יין נסך

מיימוני,
לצורך הדיון אין כל טעם וענין בשאלה אם אכן דרשת חז"ל היא פירוש המילה 'התרשתא', (יש בכלל ספק בתשובה?...). חקירות מסוג זה אתה יכול להעלות בכל ספרות חז"ל.
השאלה החשובה, שאותה העמיד פותח האשכול, היא מה דרשה זו אומרת על תפיסתם של חז"ל עצמם והאופן שבו הם ניסחו את היקפו וגבולותיו של איסור יין נסך, שהוא כמובן איסור חז"לי. (לכאורה מדובר כאן על 'סתם יינם'). כמו בהרבה מקומות אחרים, חז"ל ניסחו את השקפתם ומחשבתם באמצעות השלכה על דמויות מקראיות, והשאלה היא לא האם זה 'היה באמת', אלא איך אנחנו מבינים את דעת חז"ל גופם, כפי שמשתקפת בדרשה זו.

בבא קמא פג ע"א
וחכמת יונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג  (איכה ג, נא) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות מהם למדו תורה חמש מאות למדו חכמת יונית ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא אמרי שאני בית רבן גמליאל שהיו קרובים למלכות וכדתניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות:

הרבנים הח' בראון דרייבר ובריגס זצוק"ל מביאים במילונם שני פירושים על דרך הפשט: "הוד מעלתו" או "הנערץ", אך ברור להם שמדובר בתואר פרסי, וכן פשוט. כמובן שפירוש חז"ל הוא דרש (ואין לו גם יומרה להיות פשט, אך אין בכך חיסרון)


לעצם העניין, מעניין שהדיון החז"לי בנושא מתמקד דווקא באיסורים שכל מטרתם היא מניעת התקרבות לנכרים: יין נסך, חכמה יוונית, סיפור קומי (מדרכי האמורי). יתכן שהסיבה היא שמכיוון שכל מטרתם בבית המלך היא התקרבות, אין סיבה לאסור על דברים שמביאים לידי קרבה (אך לכאורה יש צד להחמיר דווקא, כדי למנוע הטמעות יתר על המידה). עוד אעיר על סיפור דניאל ושלושת רעיו, שביקשו לאכול זרעונים ומים כדי שלא להתגאל בפתבג המלך וביינו. ומנגד על סיפור אסתר, שבראשיתה בבית המלך היתה (על פי המדרש, שכנראה מתבסס על דניאל) אוכלת זרעונים, אך לבסוף, כדי להציל את עמה, הלכה אל המשתה עם המן ואחשוורוש.

האם הרמב"ם הגיע למצרים כדי לשמש רופא למלך?

_________________