| נשלח ב-16/4/2010 03:40 |
 |
| |
ההלכה הפסוקה והסיבות להקל
בדברי פוסקים מהדורות הקודמים, מצאנו לא אחת, שהם חרגו בפסקיהם מהלכות שנקבעו, בהסתמכם על דעת יחיד, שדעתו מתנגדת להלכה הפסוקה, בנמקם אותם ב"שעת הדחק", "שעת הסכנה'', "הפסד מרובה", "צורך הרבים", "צורך גדול", "עת לעשות לה'" וכדו'. בימנו, מי שמיקל בגלל אותן הסיבות, הוא קל, כויפר ואפיקוירס. האם הסיבה היא, שמכיוון שלכל אותן סיבות, אין הגדרות מדוייקות, ומי מסוגל להחליט שהן קיימות, הוחלט שאין בימנו "שעת הדחק", "שעת הסכנה", "הפסד מרובה", "צורך הרבים", "צורך גדול", "עת לעשות לה'", וכדו', ואין להקל מכל סיבה שהיא. שאילתי: האם בזמנים שהקלו מאותן הסיבות, היתה ההלכה הפסוקה, רק הלכה רק למצב אידיאלי?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 03:53 |
|
| |
האמת, שאתה נוגע בסוגיא הרבה יותר גדולה, והיא, מהותה של הלכה, אם בימינו מתיחסים להלכה לדבר שפשוט צריך לעשות ולצאת יד"ח כי כך כתוב, אני די בטוח שלא לזה התכוון המשורר. ההלכה במקורה נועדה לחכמים כדי לקבוע אורח חיים ראוי וטוב, כמובן, שאת זה הם עושים, כשזה טוב כשיש צורך, או דבר שיקשה בצורה מיוחדת,אם זה לא עניין קריטי, אזי מקיימים לחיים נתנו ולא לצער.
הבעיה היא,
1 שקשה לנו, ובעיקר למערכת הממסר הרבני לקבוע מה חשוב ומה פחות. אם מקפידים על בורר כמו על המזמורים שאומרים לפני ברכת החמה,למשל, אז כללי המשחק מצטמצמים מאד
2 בכלל הרבנים לא רואים את עצמם כסמכות הלכתית, או יותר נכון להגדיר את זה כ"חכמים".הם בבחינתם, רק מקריאים לנו את ההלכה הפסוקה מקדמת דנא.ובנושאים שאין בהם פסיקה מוקדמת פשוט מחמירים!!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 04:52 |
|
| |
אישדעה
כך היה צריך להיות, האמת היא שחושבים אותם כיודעי דעת עליון.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 05:30 |
|
| |
הפרדוקס
מצד אחד מוחשבים כיודעי דעת עליון כפי שלא הוחשבו מעולם ומאידך יתמי דיתמי חסרי יכולת החלטה והכרעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 14:51 |
|
| |
בעל,
יותר מאשר הם חסרי יכולת והחלטה, אין בהם האומץ לקבל על עצמם את התוצאה המעשית של שיקול דעת (המצדיק התנהגות בניגוד למה שעולה מסעיף של אותו קובץ דינים מחייב ) כזה ולשאת בכובד התגובות הצפויות על ההכרעה המעשית הנועזת.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 14:56 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | הפרדוקס
מצד אחד מוחשבים כיודעי דעת עליון כפי שלא הוחשבו מעולם ומאידך יתמי דיתמי חסרי יכולת החלטה והכרעה. |
|
צדיק: אולי סוף סוף תאמר לנו איפה ועל מה הוא אמר יתמי דיתמי,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 15:03 |
|
| |
נישט,
ההצגה דיכוטומית מדיי. גם פוסקים היום משתמשים לא מעט בשעת הדחק וצורך גדול. אמנם נכון שבד"כ הם עושים זאת כשיש תקדימים שעושים זאת, ולא מיישמים קטגוריות קולא כאלה במקומות חדשים. אבל זה כבר שייך לשמרנות והאיבון של ההלכה בימינו, בלי קשר ספציפי לשאלה שלך.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 15:19 |
|
| |
בעיני זה קשור לאשכול על יין נסך http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2769633&forum_id=1364[בינתיים מצאתי עוד דוגמה כריתות ד: שרי למצמד זיבורא ועקרבא אם הם רודפים אחריו, ונפסק שו"ע, וע' ט"ז ועצי לבונה שם] הרב זלמן נחמיה רגיל לומר שכאשר פוסק אומר על משהו שהוא מותר בשעה"ד או לצרכי רבים/שבת הכוונה בעצם שזה מותר לגמרי ומומלץ להחמיר, כי לא יכול להיות שיתירו את האסור לצורך הנ"ל. אני מניח שזה תורף הויכוח. _________________
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 16:24 |
|
| |
נדב, כדברי הגרז"נ הללו היה נראה לי תמיד פשוט, שהרי מה שאסור אסור, ומאי שייטא לשעת הדחק או לא. אח"כ מצאתי כן בהקדמת הרמ"א לתורת חטאת, שם הוא כותב שכל מקום שבו הוא כותב שניתן להקל זה רק במקום שהדבר מותר מן הדין.
אמנם יש לדון בזה, מפני שיש פוסקים שדרכם להקל או הלחמיר לפי דעות פוסקים ומקורות ולא לפי דעתם, וממילא כשיש דעות אחרות ניתן לדבר על האפשרות לסמוך עליהן בשעת הדחק. אבל אנוכי הק' לשיטתי אין דבר כזה, וכל פוסק אמור לפעול על פי דעתו, ולכן כשיש לו דעה שההלכה היא להחמיר אין לו אפשרות להקל. אולי במקום שהוא עצמו מסופק.
וכבר תהיתי כאן פעם האם במקום ספק שקול מותר ללכת לקולא בגלל שעת הדחק, ול"צ ללכת לחומרא בגלל ספק דאורייתא לחומרא. נטייתי לחשוב שכן, שהרי הכלל שבספק יש לילך לחומרא הוא כלל של ברירת מחדל: כשאין לך דרך אחרת להכריע, השתמש בכלל זה. אבל אם יש לי דרך להכריע (ללכת לקולא בשעת הדחק), לא חל העיקרון של ספק לחומרא. אמנם אין לי ראייה לזה, פרט לכך שבאמת פוסקים מקילים בשעת הדחק, וזהו ההסבר שאני מוצא לכך (שאל"כ מדוע לעבור על איסור ספק, שגם הוא לרוב הדעות איסור דאורייתא, מאפשר להקל בשעת הדחק?)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 16:47 |
|
| |
להעיר שבניגוד לדיכוטומיה שהוצגה אם אסור אסור אם מותר מותר, הרי שההלכה מכילה בתוכה דירוגים (דאורייתא דרבנן וכו'), שבהם נקבע מראש כי ניתן להקל בשעת הצורך.
ולהעיר עוד ממש"כ חוקרים, כי כל עצמן של דירוגים אלו שניתן להראות באי אלו מקומות איחורם ומלאכותיותם ההיסטורית, לא באו אלא בכדי ליצור קטגוריות של קולא.
אכן, הדברים מורכבים יותר, ואינם פועלים כנוסחאות מתמטיות.
תוקן על ידי במ ב- 16/04/2010 16:49:42
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2010 17:27 |
|
| |
כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, האם הכוונה שבעקרון הלכה כמותו אלא שבדרך כלל חכמים ראו לנכון להחמיר או להיפך.
ואולי זה קשור לדברי הריטב"א בעירובין יג
<יכול לטהר את השרץ מן התורה. כתבתי קצת שיטת התוספות בזה במסכת סנהדרין בס"ד.
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.
>
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2011 04:10 |
|
| |
כבר העיר ר' מ. אברהם נ"י ובצדק לענ"ד שהשאלה דיכוטומית מידי. כדי למקד את הדיון כדי לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ולהזכיר את המחלוקת של הט"ז (יו"ד רצג ס"ק ד - לגבי חדש בחו"ל) והש"ך (בהוראות או"ה שסוס"י רמב, ועוד) אם אפשר בשעת הדחק להקל באיסור תורה בקטן נגד גדולים. והרב קוק זצ"ל כתב כ"פ באיגרותיו שלכו"ע בשמיטה בזה"ז מדרבנן אפשר לסמוך על גדולים להקל (אולי אפילו שלא בצירוף למכירה), והחזו"א השיג ע"ז [ואיני זוכר טעמו]. האם גם בזמנינו רבנים מקלים לסמוך על דעת יחיד בשעה"ד באיסור דרבנן?
<><><>
לר' מיכי,
האם לא הכרחי שבעולם המקבל ע"ע סמכות של דמויות קדומות (התלמוד, הראשונים, הפוסקים האחרונים, חכמי זמנינו, וכן הלאה - כאו"א כמאי דאית ליה ואכ"מ), תשאר בהכרח חוסר הגדרה נטולת ספק של 'אסור' ו'מותר', ואת מקומה ימלא - 'לדעת ... מותר/אסור'?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2011 12:15 |
|
| |
הרמב"ם קבע כלל חשוב שתמיד היה קיים:
ט משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל: זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר. [ה] שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר: אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2011 13:00 |
|
| |
רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב
דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.
וראיתי נוהגים כך ורק כך
|
|
|
|
|
