עוה"ז רק אמצעי או גם מטרה

ב"ה

תכלית עוה"ז

הנידון: מה היא תכלית בריאת עוה"ז ומה משמעותה לבני האדם

הגישה המקובלת והידועה בעולם החרדי הינה לכאורה דברי רמח"ל  שהעוה"ז משמש כאמצעי להשיג את המטרה היינו העוה"ב.

ולדברי רמח"ל עוה"ז נועד רק כדי להציע את רעיון הבחירה בטוב על פני הרע ובכך לזכות לחיים הנכספים בעוה"ב.

השאלה:

האם משמעות הדברים הנ"ל הינם שהקב"ה ברא עולם ומלואו שבעצם אין להם משמעות עצמית ומהות אמיתית וכל כולם נועדו רק בכדי לשמש במה ל 'משחק הבחירה'.

ביסוד שאלתי בתכלית העולם עומדת ההנחה:

שמי שחותמו אמת לא בורא דבר ללא מהות אמיתית ועצמית ורק, כצורך, כדי להגיע למטרתו האמיתית. (וכמו למשל אמן שעוסק ביציקה שבונה את השטאנץ רק כדי ליצוק לתוכו את החומר ולאחמ"כ הוא שובר את השטאנץ ומשליכו)

זאת ועוד, שאם אכן כך לשם מה נברא העולם גדול/מורכב וחכם כ"כ.

ביסוד שאלתי במשמעות האדם בעולם עומדת ההנחה:

שמשמעות החיים הינה,משמעות לכל רגע נתון מחיי האדם. והעוה"ז אמור לספק את המשמעות 'לכל זמן אשר הנשמה בקרבי'

ואם כנים הדברים, מה משמעות של כל אותם ימים שלכאורה האדם אינו בר יכולת   לקחת חלק פעיל 'במשחק הבחירה' כגון תינוק,מצב שינה, זקן, חולה וכו'.

ולכאורה צריכים אנו לומר שלעצם קיומו יש תכלית,גם ללא כל בחירה או עשיה.

אשמח לשמוע את דעתכם!

.

מקס- אין זאת הנחתי כלל עוה"ב כפשוטו.

אדרבא באתי להציע רעיון שונה, והוא:

לעוה"ז יש תכלית עצמית ואמיתית,השכר בעוה"ב הוא ההבנה מה היא התכלית הכוללת של עוה"ז,וההכרה של כאו"א איך וכמה תרם את תרומתו להפקת התכלית.

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=548236&forum_id=1364
באשכול שלמעלה העוסק במקור לעולם הבא יש בעמוד 2 חילופי דברים לא ארוכים כל כך שמתחילים בדברי הבאים שמביעים את השקפתי שיתכן שדווקא הפרוזדור הוא החשוב (והלוא עובדה היא שאף אחר אינו להוט כל כך לרוץ לטרקלין) 
העולם הזה דומה לפרוזדור

אנחנו גדלים ומחונכים כל חיינו לאור המוטו המופיע רבות בחז"ל כי אנחנו חיים בעולם שכולו הכנה לעולם שכולו טוב,פרוזדור לפני הטרקלין.  העולם הזה הוא מישני לעולם האמיתי אליו שואפים. ואני תמה במשך שנים רבות. אילו הדבר היה כך הרי שבשעת מיתתו של אדם הצער היה צריך להיות מדוד וממותן הרבה יותר שהלוא האדם חוזר לבית עולמו והנשמה לכור מחצבתה.קיימות כידוע סיבות לפחד וצער מפני המיתה האחד הוא הפחד מיום הדין שמצינו גדולי התנאים שייראו מפני משפטו של מלך המלכים והשני מתבטא בצערו של הגר"א לפני מותו על המעבר לעולם בו לא ניתן יותר לקיים מצוות (ציצית בשתי קופיקות) אולם יש בי תחושה  כי אין בכך כדי להסביר את הצער התהומי שמושרש בחיי היהודי מפני המוות. ניתן לראות זאת בכל דיני האבילות שמחייבים בכי וקינות על המת (אמנם עם סייגים) אבל אף יותר מכך. פוק חזי מה עמא דבר - נראה כי היהודי מקונן ובוכה על המת יותר מכל אומה אחרת. תחושת הפרוזדור היתה צריכה למהול בצער קצת נחמה, כפי שאנחנו מוצאים להבדיל אצל שכנינו - והרי אין הדבר כך לחלוטין.
המחשבות הללו העלו בי לאורך השנים רעיון שאולי יש כאלו הגורסים כי העולם הזה כלל וכלל אינו פרוזדור בלבד ויש בו הרבה מן הטרקלין עצמו. הביטוי הגדול ביותר לכך הוא כמובן רעיון תחיית המתים אשר שם את עולמינו זה במרכז הבמה הרעיונית כמושא חלומות בפני עצמו.