| נשלח ב-29/5/2010 22:33 |
|
| |
עינוותנותו של משה מול עינוותנותם של אבות
בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה. ישנו פסוק רב משמעות. הן במחינת תוכנו, והן מבחינת האישיות הנושאת אותו. "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה" אותו משה שהיה: נביא, מלך, מנהיג בחסד, מצביא, דין ושופט, מדינאי מוכשר, מוסר-נפש למען זולתו, פרוש מתענוגי עולם, ועוד ועוד. מידות שכל אחת מהנה, גורמת לפעמים זחיחות דעת אצל בעליה. לא הצליחו להפיל את משה ביקוש ההתנשאות. והוא מוגדר בתואר ה"ענוותן" הגדול ביותר במין האדם. מפליאה עוצמת וגדלות נפשו של משה. אלא שבמדרש-הלכה "ספרי" על-אתר, דרשו חכמים מכל האדם אשר על פני האדמה- ולא מהאבות. (כלומר אברהם יצחק ויעקב, שכבר אינם חיים על-פני האדמה). ואילו במס' חולין (פט א) אמר ר' יוחנן (וי"א רבא) גדול הנאמר במשה מהנאמר באברהם, שאילו אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (כלומר דבר שיש בו ממש). ואילו משה אמר "ונחנו-מה" (כביכול כלום). נשאלת השאלה כיצד דרשו אותם אמוראים דרשה שמשמעותה שעינותנותו של משה היא המקסימלית, ומנוגדת לכאורה לדרשת תנאים שבספרי שדעתם שעינוותנות משה היתה נחותה משל אבות. בנוסף מושג הענווה עצמו טעון הסבר, מה משמעותו. הרי משה היה מודע לענינו ביחס לשאר, הוא ידע שהוא זה שנבחר להוריד את הקאנון המייצג את רצון הא-ל מהאדם, ולהסבירו ולהנחילו הלאה. הוא זה שנבחר להנהיג את העם בו בחר הא-ל מכל שאר המין האנושי. הוא היחיד מכל יצורי וברואי עולם שמדבר עם הא-ל פנים בפנים ופה אל פה, והיחיד שתמונת ה' יביט (באיזה נמשל שלא יהיה). א"כ במה יש לו להיתפש כדי שמציאות עילאית-חריגה זו תשאיר אותו עדיין כחלק מהחברה הרגילה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2010 01:25 |
|
| |
בדקתי בספרי ויש שיטת ר"י שסובר שמשה עניו אף מאבות, אבל עדיין קשה האם רבא ור"י סברו כר"י ולא כחכמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2010 01:46 |
|
| |
צענע
מה כוונתך התקרב לה' וממילא ידע פחיתות האנשים.
מה הוא הכיר בה' שהוא מאוד מאוד חכם או מוסרי או מה? ובלי להתקרב לה' הוא חשב שה' הוא משהו ככל האדם?
ואפילו לדבריך, איך הוא הצליח לשמור על מעמד זהה לשאר האנשים, כשהוא ידע בברור את מעלתו היחודית (כפי שציין אנליטיס), שקנה לכאורה בבחירתו.
אא"כ את סבורה כרבים שמשה נולד עם מעלות מורמות מעם ועם נשמה מעולם האצילות, שאז קשה א"כ מה מעלתו, הרי הוא נולד כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 00:48 |
|
| |
אין לנו דרך לדעת מה לאיש משה משום שהוא למעלה השגתנו,כל נסיון להסבירו הוא נסיון כושל משום שלהשיגו צריך איזה מינימום מהכלים שהיו לו. כל עוד לא נזכה לקצה קצהו מכך לא תיהיה לנו שום אפשרות להבין משהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 01:13 |
|
| |
כמה זה קצה מקצהו?
ואיך זוכים לזה, אם אין לנו מושג באיש משה?
איך לדעתך משה זכה להיות משה?
במה היה לו מושג?
דרך אגב, הרמב"ם ב"המדע" קובע שכש אדם יכול להיות כמשה. אז כדאי להתחיל להתאמץ בכיוון.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 09:51 |
|
| |
אני מתפלא עליכם הנה פסוק שזועק ענווה
שמות פרק ד
(יח) וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חתְנוֹ וַיּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:
משה לא מספר לחתנו כלום לא על הנבואה ולא על התפקיד הרם שקיבל וכו' וכו' רק רוצה הוא לבקר את אחיו,
אגב: זה מסוג הפסוקים שהכותב (משה) לא חשב שנעלה עליו, כלומר "משיח לפי תומו"
בעלהגדה: ר' צדוק כותב שבלאוים בוודאי אפשר להיות כמשה רבינו,
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 10:27 |
|
| |
במדבר פרק טז
(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
ומה שכתוב בהמשך-האם לכאורה. זה מעיד על ענוונותו?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 10:36 |
|
| |
ירוחם:
אם לצטט ? אז צריך לצטט מהתחלת הסיפור הנה
במדבר פרק טז
(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
(ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק:
(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:
(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
(ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:
(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:
(ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְקֹוָק וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:
(י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:
(יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְקֹוָק וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלָיו:
(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:
(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:
(יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
עכשיו אפשר לצטט את הפסוק שלך
(טו) וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאד וַיּאמֶר אֶל יְקוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלא הֲרֵעתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
ובהמשך
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:
(כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: פ
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:
(כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 11:10 |
|
| |
מקס
הוכחת לי כי לא טעיתי הבנתי כי כולם מכירים את הפסוקים, ואכן צדקתי. לגופו של ענין עדיין השאלה על ענוונותו של משה לכאורה קיימת. הוא נפגע כאן אישית, לא חמור אחד מהם וגו' ויחר אפו לכאורה אדם עניו כמו משה האומר ואנחנו מה- שזה פחות מעפר ואפר. לא היה אמור להפגע!
אגב שאלה - מדוע משה אומר לא חמור אחד מהם לקחתי! מדוע האחד?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 11:19 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | (טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:
|
|
ירוחם: אפי' הפסוק שלך מוזר, מה היה הוה אמינה של משה שאלוקים כן יפנה אל מנחתם ?? מכאן שהוא היה ענו,
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 11:54 |
|
| |
הוא בעצם נותן הוראות לה'! הוא לא פונה אל ה' בלשון בקשה ותחנונים, אלא בציווי!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2010 03:06 |
|
| |
אגב, יש משהו מאד מעניין בעינוותנותו של משה. דווקא על האיש העניו מכל אדם לכאורה, כשמוטחת בו ביקורת אישית היא על גאווה! גם אהרן ומרים מתלוננים על כך שמשה חושב הוא גדול מהם, וגם בפרשת קרח הקהל נוזף במשה"ומדוע תתנשאו על קהל ה"!!! האין זו תימא??.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2010 07:24 |
|
| |
ירוח עניו אינו חייב להיות טיפש. יכול להיות מודע למציאות. משה ידע כי האיש משה עניו מכל האדם, ושלא לקח חמורים. אלא שלא חשב שבגלל זה מגיע לו משהו. יש איגרת של הרמב"ם לתלמידו בבבל שעניין מחלוקת עם הגאון דשם. קראה וראה איך ניתן לנהל מחלוקת מתוך ענווה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2010 23:34 |
|
| |
תלמיד מה שייך כאן טפשות- אם אדם אומר על עצמו ואנחנו מה? = אנחנו כלום. פחות מעפר ואפר, שלא מבקש מה' שיעניש את עובדי העגל המתאוננים המרגלים, רק את אלו שפגעו בכבודו, התשובה חייבת להית יותר ענינית.
ובלי שאלה זה לא הולך- מדוע משה משתמש -חמור אחד לא לקחתי- מה הדגש על אחד?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2010 00:25 |
|
| |
בעיקבות עינוונות משה. בלא להיכנס למהות ה"אני" האנושי, הגדרתו, והגדרת מודעותו. עובדה ברורה היא, שככל שרוכש אדם ידע והכרה, ככל שמעמיק ומגלה סודם וגובהם של דברים. דבר אחד נשאר חתום וסתום לגמרי אצלו, כלל לא מוכר וכלום לא ידוע. "האונטוליגיות של עצמו". אין אדם עומד במשהו על מקורו של עצמו, על בסיס הוויתו, על ראשית תחושותיו והכרתו. הוא תמיד חש עצמו כפרק ב' של הוויתו. כשפרק א' נעלם וטמיר ממנו עצמו. הוא חש בעליל שאין הוא בעליו של עצמו. אין הוא אדון של אישיותו. הוא אך ורק ממשיך סוד עמוק שאינו מצליח לפצחו. מבוע תחושת קיומו האנושי של האדם הוא הצפון הגדול ביותר מבני-תמותה. ופסיכוזה האנושית אינה אלא כצפה על פני הישימון. ככל שאדם מעמיק בתוכיותו, הוא מגלה שבעצם אינו שייך לעצמו. הוא ועצמותו אינם ברשותו. משל גבוה הם, משל העליון הם. בתחושות והכרה חדה זו, לא קשה לו לאדם שלא ליחס לעצמו שום מעלה עצמית או נרכשת. שהרי הוא והם של אדונו הם. הגאווה על הזולת ממנו והלאה, שהרי הוא והזולת שווים בערכם האפסי (מבחינתם) לפני עליונם. ענווה וערך צנוע תיפקדהו, וכבודו וכבוד זולתו יחד ישוו. ללא שום קשר לסגולות וגדולת נפשו ומאודו או נפשם ומאודם, שהרי הכל לא ברשותם. על הכל הם הופקדו בידי פוקדם. זוהי היתה תובנת משה. ובזה השכיל להעמיק. זה היה סוד תוכחתו רשע למה תכה רעיך, מה בינך לזולתך. ובכח זה הושיע רועות צאן מידי מגרשיהם, במה שונים הן מכם. זהו סוד שנגלה לו בלבת אש בסנה לא אוכל. לבעירת האישיות, אונטולוגיה בלתי נתפשת ומושגת. "ונחנו מה". אין אנו חשובים כלום אנו לא משל עצמינו. אנו ועצמינו של האדון.
 |
|
|
|
|
|