| נשלח ב-16/6/2010 08:26 |
 |
| |
האם לגדולי תורה מגיעה פרטיות?
בשולי פרשיית הרב אלון ואשכול חב"ד.
האם מעשיו של גדול תורה בחדרי חדרים (לדוגמא היותו הומוסקסואל פעיל, או באילו אתרים הוא גולש באינטרנט) זכאים לחסיון פרטיות?
או שמא בגלל שכחלק מתורתם הם מביעים דיעה (תקיפה מן הסתם), ומטיפים נגד נושאים מסויימים, נכון לדרוש מהם אמות מידה תקיפות בעניין.
מצד שלישי, אולי עדיף שלא נדע הכל על גדולי התורה שלנו ונוכל לחיות באשליה שאולי אולי, יש לנו עסק עם קדושי עליון.
תוקן על ידי מישאחזו ב- 16/06/2010 08:29:21
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 08:35 |
|
| |
|
|
תגובת "אברהם העברי" באתרו של תומר פרסיקו, הראשון שפרסם את תוכן המחקר על הנושא החבדי בעברית:
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 09:04 |
|
| |
מנחות צט: מועד קטן יז.
ואמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר (הושע ד): וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה.
מתוך תגובת מיימוני באשכול על הספר "נאחז בסבך"
" ...הבאתם מקור שמצדיק העלמות וטישטוש. אמנם, כדי לענות על שאלתו של בן איש אחד, אני מציע להסתכל על הסברה שמאחורי הדברים. מדוע אסור לגלות בושתו של תלמיד חכם שסרח, או של קבוצה? יש לומר שזה כדי לחוס על כבודם ולמנוע מהם צער. ויש לומר שזה כדי שלא להחליש דעתם של הבריות. מאמינים שזה תלמיד חכם. פתאום מתברר שסרח. זו מכה קשה. יש כאלו שכמעט יתרצו לעצמם לסטות מדרך התורה, כי אם כך נוהג תלמיד חכם, ודאי שאני יכול לוותר לעצמי ולהורות לעצמי היתר. וכאשר מדובר בחסידים של אדמור, נראה מן התגובות הסוערות בח"ח ובעוד מקומות שאכן קשה לבני אדם לקבל שאדם גדול יכול היה להיכשל. אמנם ושוב: אמנם לפעמים המצב הפוך. לפעמים המצב מחייב להודות על האמת. אין אנו חיים בחברה סגורה שבה ניתן להסתיר כל דבר. יתכן שיש חרדים המנסים לכפות זאת על עצמם ועל זולתם. אך כמדומה שבעידן האינטרנט והספריות האקדמיות והעיתונים הממהרים לפרסם כל דבר רע - אי אפשר להסתיר דברים. ואז עולה השאלה: מה עדיף? לפרסם את האמת, בזהירות, מתוך אובייקטיביות, להראות שיש שני צדדים, וכי אדם גדול נכשל אבל עדיין נותר גדול. או לנסות לטשטש ולהסתיר, ואז יהיו כאלו שיבקשו להאמין, ויש כאלו שליבם יזעק מרה. ואם עבורם לא יהיה פורקן כמו עצכח, הם עלולים לבעוט. מתוך המחשבה המוטעית שעליהם לבחור בין להיות אפיקורסים ורשעים לבין להיות מטומטמים ולרמות את עצמם..."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 11:47 |
|
| |
לדעתי יש להפריד בין איש ציבור שרץ וחפץ במשרה או שררה ציבורית,
לבין אדם גדול שחיי את חייו הפרטיים, ואין לו יומרות להיות מנהיג ציבורי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 12:41 |
|
| |
המאמר שהביא ספרן לא מביא את נקודת המבט ההלכתית ולכן אינו מהווה מורה דרך לאנשים המחויבים להלכה.
לפי ההלכה ,נדמה לי,מותר לפרסם רק לתועלת ולכן אם הוכח שרב פגע בילדים (ואיני רומזת לאף אחד ולכן בבקשה לא לפתוח וויכוחים ישנים על רב זה או אחר)מצווה וחובה לפרסם כדי למנוע פגיעות נוספות.
ומבחינה זאת קיימת בעייה רצינית בפורום זה ובפורום בח"ח שיש כאן גולשים שאינם מחויבים להלכה ולכן להם "מותר" להשליך בוץ ורפש על גדולי תורה ואילו שומרי המצוות בפורום קוראים לתומם את הנאמר באשכולות .
ואכן בעיקר המנהלים ומנהלי המשנה ניצבים כאן בפני בעייה לא פשוטה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 12:51 |
|
| |
צענע,
זכורני באגרות חזו"א בלשון זו בערך: "לדעת את גדולי ישראל באופיים האמיתי, אין בו משום לישנא בישא" וצ"ב כוונתו המדוייקת ובאילו תנאים נאמר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 13:14 |
|
| |
לדעתי החילוק איננו בין איש ציבור לגדול תורה שאיננו מעוניין בחיים ציבוריים.(דלא כירוחם)
החלוקה היא במיצוב המוסרי שהאיש עושה לעצמו.
אין לי בעיה עם שר אוצר שמחליף בנות זוג, וכל עוד זה לא פוגע בתפקודו אין שום זכות לפרסם את זה עליו.
כנ"ל לגבי אנשי תקשורת, שופטים, גנרלים , עורכי דין ופרופסורים למתמטיקה.
הייתי אפילו מרחיק ואומר שמגיד שיעור שבא לישיבה , אומר שיעור בגמרא והולך הביתה, אין מה לחפש אחריו.
לעומת זאת אדם שמציב עצמו כמנהיג ציבור מוסרי, ובדרשותיו מנסה להשפיע על שומעי לקחו בעיניינים שבין אדם למקום, לדעתי דמו מותר בתחום הזה.
בבחינת נאה דורש - נאה מקיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 13:24 |
|
| |
אני אוחז בדעתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 14:07 |
|
| |
"לדעתי דמו מותר בתחום הזה "
לדעתי זו הכללה מוגזמת.
יש פרטי הלכות גם בתחום זה .
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 14:10 |
|
| |
אני לא רואה מה הקשר לשאלה למה הוא מטיף. השאלה היחידה היא האם יש תועלת בפרסום או לא (והאם הוא עושה מעשה עמך, שאל"כ אין איסור כלפיו). גם אם אין תוכו כברו אין לכך קשר לפרסום דברים עליו, ולו לרק מחמת העובדה שיש להקשיב לתוכן דבריו של אדם, בלי קשר לשאלה האם הוא עצמו נוהג כך או לא. אם הוא צודק, אז כדאי לאמץ את דבריו, ומאי נפ"מ שהוא עצמו לא עושה זאת?! ואם הוא לא צודק, אל לנו לאמץ את דבריו, שוב אין נפ"מ גם אם הוא כן עושה זאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 14:26 |
|
| |
לרב מיכאל: מה שהרב אומר היה נכון במקרה בו החסידים היו שומעים לרבותיהם בגלל שדברי האחרונים שיכנעו אותם ולא מחמת שהיו מאמינים שהאחרונים חסינים מכל טעות אנושית ובעלי תכונות על אנושיות באופן כללי. במקרה זה, באמת אופיו של הרעבע לא היה אמור להעלות או להוריד מערך דבריו. מאחר וזה לא המצב, אז מצווה לקיים בהם את "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת-אֱלֹהֵיהֶם עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא." [דברי מתייחסים גם ל"חסידים" ו"רעבע-ים" פוליטיים, פילוסופיים ואחרים]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 14:45 |
|
| |
מנהגי מהר"ש מנוישטט סימן ריד
יש לאדם לבקש מחילה מחבירו, כי דברים שבין אדם לחבירו אינם נמחלים אא"כ שיבקש ממנו מחילה. ולמוציא שם רע אין לו תקנה אפילו במחילה. וחרם הקדמונים שלא להוציא לעז על המתים. ואותם החנפים ההולכים בסרבל ארוך ומיטרון שלהם משונה לפניהם, ונראים כחסידים ועושים נבלות, מצוה לגלות פשעם ברבים, כי הרואה אותם עושים דברים מגונים חושב בליבו ודאי זה הוא חסיד, ואי לא ידע שהיתר כה"ג לא היה עושה, ונפיק מיני' חורב'. ולכך אותו שאינו מגיד עליו יש בו משום חילול ה'.
והוא הדין באלו בצבועים המלמדים דיני הונאה גניבה וגזילה, ועוברים בעצמם על כל מה שמלמדים ודורשים
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 15:29 |
|
| |
לצד הנידון האם חייהם הפרטיים של משפיעי-דרך ומנווטי-ציבור, עליהם להיות שקופים וחשופים (כמובן רק בענינים העלולים להשפיע על יונקי לקחם ברעיון או במעשה, או המסתברים כמשפיעים על הגיגיהם הרעיוניים. אחרת וודאי שחייהם פרטיים לחלוטין, אף אם יש מי שטועה בהם ומייחס להם סגולות אנושיות גבוהות). ראוי להתייחס לנקודה נוספת (שאכן במקרים רבים נלקח בחשבון ואפילו ברגישות יתר. אך במקרים רבים אחרים לא נלקח כ"כ בחישוב), והיא צורת התגובה ופרסום העובדות, (בפרט בהתחשב באחריותו האישית והרצונית של האיש למעשיו הנידונים, שפעמים רבות הוא כאנוס וחולה). כמובן שהראשונים לזכות הגנה, הם חסידיו ועושי דברו, הזכאים לכל הגנה מפני קלקול מעשיו, וההשפעה השלילית שלהם. גם במחיר השפלתו של משפיעם והנזק שיגרם לבני משפחתו. שהרי הוא הרודף (לכל סוג של נזק אפשרי) במקרה זה. ודמו הוא המותר. וכל מי שמחמת עדינות או חסידותו מחפה עליו, ביודעו שאחרים יוזקו. הרי הוא חסיד שוטה. על נזקו האישי של אדם זכותו לוותר. אך על זכות סביבתו וזולתו חובתו להילחם. אך עלינו לזכור שגם רודף אמיתי דמו מותר רק כשאי אפשר להצילו באחד מאבריו. (ובאם לא נעשה מאמץ גם אם הוא קשה ודורש הקרבה, הרי דם הנרצח פיזית או נפשית, בראש רוצחו). לכן חובה על היודע משהו שאיננו כשורה. שטרם יתן פומבי ופרסום לדבר, פעמים רבות באופן בלתי הפיך. שיעשה כל מאמץ למנוע את הנזק בהתראה אישית על הנכבד-החשוד, או בהזהרה חשאית של המועדים לפגיעה. פעמים רבות די בכך. והענינים מסתדרים. רק לאחר נקיטת כל אמצעי יעיל, כשהסכנה בעינה עומדת. חייבים לפעול גם בדרכים קשות. סבורני שהדברים פשוטים, ואין כל חידוש בדברי. רק משום להט הדברים , הערתי תשומת לב לפשוט.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 16:44 |
|
| |
אביא דוגמה למה שכתבתי לעיל:
אם תשאלו אותי, אני חושב שכתביו של מארטין היידגר הם קשקוש בלי שום קשר להיותו נאצי בעוד שכתביהם של גוטלוב פרגה וקונראד לורנץ הם בעלי ערך - גם כן, בלי שום קשר להיות שניהם נאצים.
כתביו של וויטגנשטיין הם בעלי ערך בלי שום קשר להיותו יהודי-אנטישמי והומו-הומופוב - ואפילו בלי שום קשר לכך שבהיותו מורה באוסטריה הוא הרג ילד במכות - בעוד שכתביו של רוסו הם קשקוש [קשקוש יפה אמנם] בלי שום קשר לכך שהוא זרק את כל ילדיו בבתי יתומים ושם הם מתו בינקותם.
אבל אם מישהו יבוא ויטען לאותוריטה של מישהו מהרשימה דלעיל בזכות היות מי מהם אישיות "דגולה", או אז פתאום העובדות הללו שהזכרתי הופכות פתאום לרלוונטיות.
וק"ל.
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 16/06/2010 16:49:27
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2010 21:55 |
|
| |
קרא אצל ריי מונק [Ray Monk] בביוגראפיה שלו Ludwig Wittgenstein: The Duty of Genius
בינתיים, הנה ציטוט מוויקי:
He achieved good results with children attuned to his interests and style of teaching, but he had unrealistically high expectations of the rural primary school children he taught, and his teaching methods were extremely intense and highly exacting—he had little patience with those children who had no aptitude for what was taught. His severe disciplinary methods (often involving striking the children harshly and other forms of corporal punishment)—as well as a general suspicion amongst the villagers that he was somewhat mad (which his strange antics did not help in alleviating)—led to a long series of bitter disagreements with some of his students' parents. This eventually culminated in April 1926 with the collapse of an eleven-year-old boy whom Wittgenstein had struck on the head. [30] The boy's father attempted to have Wittgenstein arrested, and despite being cleared of misconduct, he resigned his position and returned to Vienna, feeling that he had failed as a primary school teacher.
מה שהוויקי משמיטה הוא העובדה שאותו תלמיד לא התאושש ומת לאחר זמן מה
ולגבי גדלותו כפילוסוף - נו שוין - אתה בטוח פילוסוף יותר גדול :-)
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 16/06/2010 21:56:52
|
|
|
|
|
|
היי תומר,
אני חושב שהגילוי הזה מעלה כמה שאלות מעניינות.
א. הגילוי הסנסציוני הזה נחשף מתוך יומניו של הפסיכואנליטיקאי – או איך שלא קראו לזה אז – שטיפל ברש"ב, עמיתו של פרויד, שטקל.
על טיפול פסיכולוגי חל כידוע חסיון ודיסקרטיות, וזה מהווה אחד מאבני היסוד האתיות של המקצוע, שבלעדיו קשה כמעט לדמיין אותו.
שטקל פירסם את יומניו ללא השמות, אך כנראה עדיין ללא טישטוש וזהירות מספקת. עובדה שהחוקרת הצליחה לחשוף את זהות המטופל שמדובר עליו, לדבריך באופן משכנע ומבוסס.
השאלה היא האם לא ראוי לכבד את פרטיותו של הרש"ב, ואולי היה ראוי להתאפק מפירסום המחקר. גם למנהיג ציבור יש חיים פרטיים, ויש מרחב פרטי, שאולי ראוי לכבד אותם.
כמובן שאלה נוספת היא, האם מושגי חיסיון אלה תקפים גם לאחר מותו של אדם, וזו שאלה המשיקה בכלל למושג שם טוב לאחר המוות, שדומני שכבר דנו בה אנשי משפט ואתיקה.
במישור אחר: מעבר למציצנות הרכילותית, האם אתה חושב שיש ערך לפירסום הזה. האם הגילוי הזה עשוי לשפוך אור על הגותו של הרש"ב, שאומרים שהפילוסופיה שלו מעמיקה במיוחד, או על תנועת חב"ד.
יצויין אגב, כי בניגוד לקהילות חסידיות אחרות, בחב"ד אין שום עיסוק או אובססיה לנושאים מיניים. לא שאין להם בעיות אחרות, שגם אתה כתבת עליהם כאן, אבל לא בתחום הזה.
אני מבין ואפילו מזדהה עם ההנאה לשמוע את קול פצפוצם של המיתוסים הנשברים, ואת אנקת הפרות הקדושות נשחטות. ועדיין השאלה אם לא ראוי לעשות את זה, למרות הפיתוי, בדרכים יותר אינטליגנטיות ורציניות, מאשר עיסוק בוטה וחושפני בחייו המיניים של אדמו"ר חסידי, שבוודאי היו בו צדדים נוספים מעבר לסיפורי המין הללו, תוך חדירה גסה לרשות הפרט שלו.
אולי בדרכה לפירסום והכרה, רמסה החוקרת ערכים חשובים, שהיה ראוי להגן עליהם.
מה דעתך?
תשובת ת. פ.
השאלות האלה חשובות. לכאורה, מה באמת חשוב בידיעה שלרש"ב היו סוגיות מיניות לא פשוטות בחייו? ולמה לפגוע בפרטיותו האינטימית ביותר של אדם?
אז נתחיל בזה שקיימים כמה תנאים המקילים על הפרסום אני חושב: ראשית, העובדה שמדובר במקרים שהתרחשו לפני יותר ממאה שנה. שנית, העובדה שמדובר בדמות ציבורית, שממשיכי דרכה משפיעים מאוד על יהדות ימינו. שלישית, העובדה שממשיכי דרכו נוהגים לצבוע את עברם, ולכן את עצמם, בצבעים על-אנושיים וגדולים-מהחיים, ולכן טוב לנעוץ בבלון הזה סיכות רבות ככל האפשר. כל אלה סיבות שבעטיין אני חושב שמותר ואף רצוי לפרסם את העניין.
לבד מזה, לפחות על פי המאמר, הבעיות המיניות של רש"ב השפיעו על הגותו, ועל הגותם של ממשיכיו. החוקרת טוענת שבעקבות הטיפול שעבר שינה רש"ב את הדג"ש בתורתו משכלי לרגשי, וחב"ד הפכה בעקבות כך מחסידות אינטלקטואלי מאוד, לחצר האקסטטית-רגשנית שאנחנו רואים מול עינינו היום. אישית קשה לי להאמין שהטראומות המיניות של רש"ב ניתבו עד כדי כך את חב"ד והניחו את הפסים עליהם נסעה עד ימינו, אבל אולי היתה להן תרומה מסויימת.
כך שיש סיבות טובות לפירסום הדברים. אבל לבד מכל זה, אני אישית לא נגד רכילות לשמה, אלא רק נגד רכילות בנוגע לאנשים משעממים. לדון במצב הזוגיות של נינט זה טיפשי. לדון במצב הזוגיות של ניטשה יכול ללמד אותי על החיים. דווקא משום הגותו העמוקה, מעניין אותי לדעת על חייו האישיים של רש"ב. לרוב יש קשר בין שני התחומים הלכאורה נפרדים האלה.