דעת הרב שך (והרמב"ם), על רוב דיוני עצכ"ח...

כא  ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות.  ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הווית דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן:  שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא.  ואפשר שיידעם הכול--גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.

הענינים הנדונים בפרקים הנ"ל, הם:

א הגדרות הוכחות וביסוס האמונה בבורא ומנהיג יחיד.

ב דיוני הכרה ומושג באל הטראנסצנדנטי, ובהנהגותיו ופעולותיו. וסוגי היחס שלנו אליו.

ג תיאור המבנה הרוחני והפיזי של היקום והמציאות. כולל כל פרטי הנמצאים וענינם, רוחניים וגשמיים. בתימצות פרטני. כמכשיר לקשר עם האל, באהבה ויראה.

את כל אלו, מכנה הרמב"ם בשם מעשי מרכבה (ובראשית). המוגדרים בידי חז"ל כ"דבר גדול". לפי פשטות הדברים, מסתבר שהם החלק העילאי של ה"תורה", והעוסק בהם מממש את הכלל התלמודי (פאה א) של "ותלמוד תורה כנגד כולם". כלומר עדיף העסק בהם מעשיית כל מצווה אחרת גדולה כקטנה. (בכפוף לכלל ש"מצווה שאיננה נעשית בידי אחרים דוחה ת"ת).

אך מענינת מאוד שיטתו של הגאון הרב אליעזר שך זצ"ל, בהקדמתו לספרו "אבי עזרי" על הרמב"ם (מהדורה רביעית). קובע נחרצות שהעיסוק בד' פרקי הרמב"ם אלו אינם בגדר תלמוד-תורה, ולא עליהם כיוונו חכמים באמרם ..ותלמוד תורה כנגד כולם. פרקים אלו אינם אלא הכשר וסיוע למצוות האמונה וחיזוק לשמירת מצוות הדת. וככאלו פחותים הם בהרבה מת"ת ורק פארי-מצוות המה, ועיסוקם שווה ערך לכל מצווה וענפיה. וככאלו, אין ראוי לאדם שיתעסק בהם יתר על המידה, אלא לפי צורך מצוות האמונה וחיזוק הדת. כשאר הכשרי-מצווה.

 "תלמוד-תורה" אליביה הוא העיסוק בהוויות אביי ורבא והסקי ההלכות וההנהגות העולים מהם, בירור פרטי המצוות שבין אדם למקום, וברור המשפטים והחוקים שבין איש לרעהו, ועיוני מוסר ואתיקה. כי בהם ישובו שלעולם כלשון הרמב"ם והם הנוגעים לאורחות המעשיות הנדרשות מהאדם. דווקא אלו הענינים המכונים "דבר קטן" בפי חז"ל הם הדבר העילאי והעיקרי, ובזה ראוי שיעסוק האדם.                                                                                                                                             במילת תימצות, סבור הרב שך שהחלק הריאלי והמעשי שבתורה הוא הנעלה והגדול, ולא החלק האידיאלי והרעיוני.

מענינת מאוד מה דעת הרמב"םעצמו בנידון.                                                                                                               באחד מכתביו האחרונים של הרמב"ם. הוא הפרק האחרון של מורה-הנבוכים. שם כותב כך.

(עפ"י תרגום שווארץ)

...התברר אפוא שחכם נאמר על בעל המעלות השׂכליות ועל בעל מעלות האופי ועל כל בעל מלאכה מעשׂית ועל בעל תחבולה לשם תועבות ורעות. בהתאם להבהרה זאת היודע את מכלול התורה לאמיתה ייקרא חכם משתי בחינות, מבחינת המעלות השׂכליות שהתורה כוללת ומבחינת מעלות האופי שהיא כוללת. אבל, מכיוון שהעניינים השׂכליים שבתורה מקובלים ולא מוכחים בהוכחה מופתית בדרך העיון⁸, קבעו בספרי הנביאים ובדברי החכמים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה סתם⁹ כמין אחר. אותה החוכמה סתם היא אשר בה מוכחים בהוכחה מופתית העניינים השׂכליים שקיבלנו מן התורה בקבלה¹⁰. כל מה שאתה מוצא בספרים בשבח החוכמה ובדבר נפלאותיה¹¹ ומיעוט הקונים אותה - לא רבים יחכמו (איוב ל"ב, 9), והחָכמה מאין תמצא [ואי זה מקום בינה] (איוב כ"ח, 12)¹² - ולשונות רבים מעין אלה, כל אלה (מוסבים) על אותה חוכמה המלמדת אותנו את ההוכחה המופתית לדעות התורה. גם בדברי החכמים ז"ל זה תדיר. כוונתי שהם קובעים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה כמין אחר. הם ז"ל אמרו על אודות משה רבנו: אב בחָכמה, אב בתורה, אב בנביאים¹³. על שלמה נאמר: ויחכם מכל האדם (מלכים א', ה', 11)¹⁴. אמרו (חז"ל): ולא ממשה¹⁵, מפני ש(הכתוב) מתכוון בדברו מכל האדם מבני דורו. לכן אתה מוצא אותו מזכיר את הימן וכלכל ודרדע בני מחול (שם), החכמים המפורסמים באותם ימים.
החכמים ז"ל גם ציינו שמהאדם נדרשת בתחילה ידיעת התורה. לאחר זאת נדרשת ממנו חוכמה. לאחר זאת נדרש ממנו מה שמוטל עליו מהלכתה של התורה, כלומר להקיש מה ראוי שיעשׂה. כך ראוי שיהיה הסדר. תחילה יש לדעת ידיעות אלה בקבלה¹⁰. אחר זאת יש להוכיחן בהוכחה מופתית. אחר זאת יש לפרט את המעשׂים שבהם תהיה ההתנהגות טובה. זה לשונם ז"ל בדבר היות האדם נתבע לתת דין וחשבון על שלושה עניינים אלה בסדר הזה: כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו: קבעת עתים לתורה? פלפלת בחָכמה? הבינות דבר מתוך דבר?¹⁶. התברר לך אפוא שידיעת התורה בעיניהם מין אחד, והחוכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה באמצעות העיון האמיתי¹⁷. לאחר כל מה שהקדמנו תשמע את מה שאנו אומרים.
הפילוסופים הקדומים והמאוחרים הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם הן ארבעה מינים¹⁸. הראשון שבהם¹⁹, והוא הפחות שבהם - והוא אשר אנשי הארץ מכלים את חייהם למענו - הוא שלמות הקניין, והיא הממונות, הבגדים, הכלים²⁰, העבדים, הקרקעות וכיוצא בהם הנמצאים לאדם. בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול. זאת היא שלמות שאין בינה ובין אותו אדם מגע כלל. אין היא אלא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני ואלה צבאי. כאשר הוא יתבונן בעצמו כפרט, ימצא שהכול מחוץ לעצמוּתו²¹, ושכּל דבר מן הקניינים האלה הוא במציאותו מבחינת עצמו. לכן, כאשר נעדר אותו יחס, הופך אותו אדם שהיה מלך גדול להיות מי שאין הבדל בינו לבין האדם הבזוי ביותר, מבלי שישתנה דבר מהדברים שהיו מיוחסים אליו. הפילוסופים הבהירו שמי שמציב לעצמו כמטרה אופן זה של שלמות וטורח להגיע אליו, טורח למען דמיון גרידא, דבר שאינו מתמיד. אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משׂיג לו בעצמוּתו שום שלמות כלל.
המין השני²² קשור יותר מהראשון בעצמוּתו של הפרט, והוא שלמות מבנה גופו והופעתו, כלומר, שיהיה מזגו של אותו אדם בתכלית האיזון²³, איבריו תואמים וחזקים כראוי. גם מין זה של שלמות אין להציב כתכלית, מפני שהיא שלמות גופנית ואין היא לאדם באשר הוא אדם, אלא באשר הוא בעל-חיים, והוא שותף בה עם הנקלים מבין בעלי-החיים. ועוד: אפילו יגיע כוחו של אדם לשׂיא, כוחו לא ישווה לכוחו של פרד חזק, כל שכן לכוחו של אריה או לכוחו של פיל. תכלית שלמות זאת היא, כפי שאמרנו, שיישׂא משׂא כבד או ישבור עצם גסה וכיוצא בהם שאין בהם תועלת גופנית רבה. ואילו תועלת נפשית נעדרת ממין זה²⁴.
המין השלישי²⁵ הוא יותר שלמות בעצמוּתו של הפרט מן המין השני, והוא שלמות מעלות האופי³, וזאת שתהיינה מידות האופי של אותו פרט בתכלית מעלתן. רוב המצוות אינן אלא כדי להשׂיג מין זה של שלמות. מין זה של שלמות אף הוא רק הכנה לזולתו ואינו תכלית בפני עצמה, מפני שענייני המוּסר כולם אינם נוגעים אלא למה שבין אדם לחברו. לכן שלמות זאת במידות האופי שלו היא מעין הכנה להועיל לזולת והיא נעשׂית אפוא כלי לזולתו. שהרי אם תניח שאדם לבדו ואין לו שׂיג ושׂיח עם איש, תמצא שמידות האופי שלו מובטלות ומושבתות, אין בהן צורך ואין הן מביאות אותו כפרט לידי שלמות בשום דבר. הוא זקוק להן והן מועילות לו רק מבחינת זולתו²⁶.
המין הרביעי²⁷ הוא השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות, כלומר, תפישׂת²⁸ מושׂכלות המלמדים דעות אמיתיות במטפיסיקה. זאת היא התכלית האחרונה והיא המביאה את האדם לידי שלמות אמיתית. והיא לו לבדו²⁹. והיא מעניקה לאדם את הקיום הנצחי. ובה האדם הוא אדם. התבונן בכל שלמות משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהן לזולתך ולא לך. ואם אין מנוס, בהתאם למקובל - לך ולזולתך. ואילו השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך. אחר אינו משתתף בה עמך בשום אופן: יהיו לך לבדך [ואין לזרים אתך] (משלי ה', 17)³⁰. לכן ראוי שתשקוד להשׂיג את זה הקיים לך³¹ ולא תתייגע ותתאמלל למען אחרים, אתה המתעלם מנפשך עד שהלובן שלה השחיר בהשתלט הכוחות הגופניים עליה³²! כמו שנאמר בתחילת אותם משלים שִירִיִּים שהומשלו לעניינים אלה: בני אמי נִחֲרוּ בִי כי שֹמֻני נֹטרה את הכרמים. כרמי שלי לא נטרתי (שיר השירים א', 6). ובאותו עניין עצמו אמר: פן תתן לאחרים הודך ושנֹתיך לאכזרי (משלי ה', 9)³³.
גם הנביאים הבהירו לנו עניינים אלה עצמם והסבירו אותם כמו שהסבירו אותם הפילוסופים. הם אמרו לנו במפורש שאין שלמות הקניין, ולא שלמות הבריאות ולא שלמות מידות האופי שלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה היא ידיעתו יתעלה שהיא הידיעה האמיתית³⁴. ירמיה אמר על ארבע השלמויות האלה: כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחָכמתו ואל יתהלל הגִבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעָשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי (ירמיה ט', 22-23)³⁵. התבונן כיצד מנה אותם כפי סדרם בעיני ההמון, כי השלמות הגדולה ביותר בעיניהם היא עשיר בעושרו. פחותה ממנה גִבור בגבורתו ופחותה ממנה חכם בחכמתו, כלומר, בעל מידות האופי המעולות, כי גם אדם זה מכובד בעיני ההמון אשר אליהם מופנים הדברים. לכן סוּדרו הדברים בסדר זה³⁶.
החכמים ז"ל הבינו מפסוק זה עצם אותם עניינים שהזכרנו ואמרו במפורש את מה שהבהרתי לך בפרק זה, והוא שהחָכמה הנאמרת סתם⁹ בכל מקום - והיא התכלית - היא השׂגתו יתעלה³⁷, ושקניין זה של אוצרות שהאדם רוכש ומתחרה בהם, שחושבים שהוא שלמות - אינו שלמות. וכן אלה מעשׂי התורה כולם, כלומר, מיני מעשׂי עבודת ה', וכן כללי המוסר המועילים לאנשים כולם במשׂאם-ומתנם אלה עם אלה - כל אלה אינם מצטרפים אל התכלית האחרונה הזאת³⁸ ואינם משתווים עמה, אלא הם הכנות לתכלית זאת. שמע את לשונם באשר לכל העניינים האלה כביטוים, והוא לשון בראשית רבה³⁹. שם נאמר: כתוב אחד אומר: וכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח', 11) וכתוב אחר אומר: וכל חפציך לא ישוו בה (שם, ג', 15). חפצים - אלו מצוות ומעשֹים טובים. חפציך - אלו אבנים טובות ומרגליות. חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי (ירמיה ט', 23). התבונן כמה קצר הדיבור הזה וכמה שלם אומרו! וכיצד לא השמיט דבר מכּל מה שהזכרנו והארכנו להבהירו ולהכינו!
מכיוון שהזכרנו את הפסוק הזה ואת הנפלאות⁴⁰ שהוא כולל, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל לגביו, הבה נשלים את מה שהוא מכיל. כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשׂגתו יתעלה בלבד. שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי וקוטע את הדיבור, או היה אומר: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד, או היה אומר: כי אין לי תמונה, או: כי אין כמוני וכיוצא בזה. אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשׂגתי ובידיעת תארַי, והכוונה למעשׂיו, כמו שהבהרנו⁴¹ באשר לדברו: הודִעני נא את דרכיך [ואדעך למען אמצא חן בעיניך] (שמות ל"ג, 13). והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשׂים שאתה חייב לדעת ולחקות הם חסד, משפט וצדקה (ירמיה ט', 23)⁴². הוא הוסיף עניין אחר חשוב, והוא דברו: בארץ (שם). כי זה ציר התורה ולא כטענת עזי-הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9)⁴³, אלא, כמו שהוא הבהיר לנו באמצעות אדון החכמים⁴⁴: כי לה' הארץ (שמות ט', 29)⁴⁵. הוא אומר שהשגחתו גם בארץ בהתאם לה כשם שהוא משגיח על השמים בהתאם להם, זה דברו: כי אני ה' עֹשֹה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיה ט', 23). אחרי-כן השלים את העניין ואמר: כי באלה חפצתי נאֻם ה' (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו⁴⁶ באשר לשלוש-עשֹרה מידות שהכוונה היא להידמות אליהן ושזאת תהיה התנהגותנו⁴⁷. התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא (מדרגתו של) מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו⁴⁸ ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם⁴⁹. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה⁵⁰. 

הרי שאכן הבחין הרמב"ם, בהבדל שבין ה"תורה" ו"חכמה". התורה, היא אכן לימודי המצוות, החוקים, המידות, והאורחות הנאצלות. אך עולה על כולנה ה"חכמה" והיא ההוכחות ועומק ההבנה בעיני האלוהות. והיא היא התכלית האחרונה ופיסגת העסק והעיון האנושי. ואך היא נקראת שלימות אמיתית.

נשאלת השאלה האם הרב שך פשוט לא היה מודע לדברים אלו של הרמב"ם, או שהוא סבר שהם בכל אופן עולים בקנה אחד עם משנתו?!