הרשומה מאת חברו של תוהה 'אור-היושר'.
שאלת היחס שבין ההלכה למוסר היא שאלה קשה ולא פשוטה. [ומפאת מורכבותה הרבתי להביא מקורות] האם הדת מכירה בקיומו של מוסר אנושי? האם האל אוהב את המוסר מפני שהמוסר הוא טוב ולאורו צריך ללכת, או שכל מושג המוסר הוא מפני שהאל אוהב אותו, וממילא אין מוסר כי אם הלכה שהיא המוסר. קצת מסובך? אז ננסה להפשיט את הנידון במידת האפשר.
האם ניתן לומר שאין שום מערכת של טוב ורע מבחינה מוסרית, ושהקב"ה מצווה עלינו ציוויים שרירותיים? האם אפשר לטעון שאין טוב ורע מלבד רצון ה', ואין שום משקל לאנושיות המצפונית המוסרית של האדם? [אגב הבנתי שבנצרות ובאיסלם רווחת בין השאר גם גישה כזו].
או שיש טוב במהותו שאינו נובע מחמת רצון ה', והמצפון האנושי המוסרי של האדם מהווה משקל להכריע בין טוב לרע.
******
אכן כמובן במקום שישנה התנגשות ברורה וחד משמעית בין רצון ה' לבין המוסר האנושי, עלינו להניח שטעינו ואיננו מבינים מה היא ההנהגה הטובה והמוסרית הנכונה, וכמו שמובא בגמרא (יומא כב:); בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה; ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה; ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תהי צדיק הרבה. [ובעומק הדבר, בוודאי לא יתכן שהאל הטוב יצווה שרצח או אכזריות במהותו הוא טוב, אלא האל יכול לתת תוקף ולהצדיק מעשה רצח במקרים הכרחיים, כי הוא הטוב המושלם. אני מוכרח להביא כאן מהספר "יסודי הדעת" (המבוסס על תורת הסבא מקלם) שמבאר שזהו עומק כוונת התורה קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וכו' שלא יעלה על דעתו לעקור את האהבה האנושית לבנו מחמת הציווי אלא יעשה הכול בחמלה ובאהבה].
******
ראשית חשוב להדגיש כי אין המדובר על מוסר הנובע מהסכמה חברתית משום שגם הנאצים ימ"ש פעלו בחסות מוסכמה חברתית. אלא מדובר על המצפון המוסרי הטבוע בנפשו של האדם, כי באופן טבעי נפשו של האדם אוהבת את החמלה והנדיבות, וסולדת מלשפוך דם או מאכזריות.
ואם תתמה, הכיצד יתכן לומר שקיימת מערכת מוסר אנושית בלא ציווי האל, הרי מקרא מפורש הוא (בראשית כ יא) רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי. וכן הוא אומר (שמות א יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וכו' וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וכבר אמרו חז"ל (אבות ג ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. ונראה לכאורה שאם האדם בונה את "המוסר" מתוך נבכי מחשבתו והגיגי לבו, רמתו המוסרית יכולה להידרדר עד כדי רציחה!!!
אכן אין כל ספק שאדם שמשיל מעליו את קיום האל, אז יותר קל לו לרמות או להונות כמה שאפשר במסגרת "החוק המוסרי" הכול על מנת להשיג כמה שיותר כסף או כבוד או תאווה, התורה קובעת (בראשית ח כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. ולא ייתן לשום דבר למנוע ממנו להגיע למטרתו, גם לא למצפון המוסרי האנושי האמיתי שטבע בו בוראו משחר לידתו, וכבר נכתב כאן בסיפור התהייה "התסביך" כי למרות שבצלם אלוקים ברא את האדם ושהבורא עשה את האדם ישר המה ביקשו חשבונות רבים.
לכן העצה היחידה לדבוק במוסר האמיתי היא לכוון מעשיו לשם שמים, ולמדוד ולבחון בכל דבר ועניין אם ימצא חן בעיני ה'. וראיתי בספר "יסודי הדעת" שמבאר שזהו עומק כוונת הרמב"ם שכתב (פרק ח ממלכים הלכה יא); כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. [בשיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ הוכיח מכאן קצת לא כמו שביארנו במאמר "עבד השם האומנם ?"].
******
הנה חז"ל מבארים שאף ללא ציווי ה' קיימת מערכת מוסרית של טוב ורע, בגמרא (ערובין ק ב) אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול [פרש"י, שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו] וגזל מנמלה [דכתיב (משלי ו) אגרה בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה] ועריות מיונה [שאינו נזקק אלא לבת זוגו] דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל וכו'
וכך מוצאים אנו גם בדברי הראשונים. על חטא דור המבול כותב הרמב"ן (בראשית ו ב) ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס לפי שהוא עניין מושכל איננו צריך לתורה.
וכך כותב רב נסים גאון (בהקדמה לספר המפתח); כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ וכו' ואע"פ שהמצוות למודות מן הכתוב דכתיב ויצו ה' אלוהים, אינן כולן של שמועה, כי חיוב ידיעת הקב"ה ולשמוע בקולו ולעבדו מדין הדעת הן ראויין, ושפיכות דם נקי והגזל מדרך השכל הן אסורין.
ובאותו סגנון כותב רבי סעדיה גאון בספרו (אמונות ודעות); אם יאמר הנביא אלוהי מצווה עליכם לזנות ולגנוב, לא נדרוש ממנו מופת, כיוון שקרא אותנו מה שלא ייתכן, לא בשכל ולא במסורת.
ועל זה הדרך מבאר הג"ר שמעון שקופ, שאף לדעת הפוסקים שגזל הגוי מותר, הרי זה מצד דיני שמים, אבל מצד השכל לגוי יש זכות קניין וחייב להחזיר, וכתב בספרו (שערי יושר, תחילת כרך שני); הרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' למלאות רצונו יתברך, הוא גם כן עניין חיוב והכרח על פי משפט השכל וההכרה, כמו כן הוא חיוב והשעבוד ממון הוא חיוב משפטי שנתחייב על פי דרכי הקניינים.
******
כדי להבין יותר במה דברים אמורים, עלי לצטט תחילה את פירושו של רבי אברהם אבן-עזרא (אבן עזרא, שמות כ', א), שכתב; וחלילה חלילה שתהיה מצווה אחת מהן מכחשת שקול הדעת וכו', ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו, אם היא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש ככל יכולתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכולנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה. כמו 'ומלתם את עורלת לבבכם' – וכי הוא ציוונו שנרצחנו כאכזרי?!
בקצרה; האבן-עזרא מבאר שדרכם של חכמי ישראל ז"ל היא, לחפש איך לתקן ולהבין את התורה באופן שיצמצם ככל האפשר את ההתנגשות בין ההלכה לאנושיות המוסרית.
והמעיין בספרי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב היסורים, פ"ב, ובעוד מקומות) יראה שמבאר שכל דרשות חז"ל אינם מחמת פירוש הכתוב בלבד, כי לא על עד אחד סמכו, אלא סמכו על הטעם השכלי והמוסרי שבדבר ולפי זה פירשו ודרשו את המקרא.
