חייו ומותו של ר' חנינא בן תרדיון

מה ידוע על ר' חנינא בן תרדיון? מעט מאד, מעט מדי.

אנו יודעים שחי בתקופת המקדש, והיה בן דורו של רבי עקיבא, שהרי בתו ברוריה נישאה לתנא הצעיר מאד רבי מאיר. הוא נחשב לתלמיד חכם גדול ואדם מוסרי ביותר. תלמיד חכם דגול, מפני שברשימת בתי הדינים היפים שיש ללכת אחריהם הוא נזכר לצד רבי יהושע ורבי עקיבא, ומכאן אנו גם למדים שהיה מקום מושבו בסיכני. צדיק ואיש מוסר מפני שראוי היה לנהל קופת צדקה בפני עצמו ושימש סמל למנהל הראוי לקופה כזו. למרות גדולתו, לא היסס לשאול לחכמים כשהיה לו ספק (ירושלמי גיטין פרק ז'). וכאשר נתפס ונידון למיתה, סבר שלמרות מעשי הצדקה שלו, לא עשה די הצורך.

ביחס לתלמוד תורה מביאים בשמו כי שנים היושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, וכל שלושה שלומדים יחד שכינה ביניהם (מכילתא דרשב"י פרק כ מה). אך האם זה משל יפה או שיש כאן איזו תפיסה מטפיזית? אפשר שעסק במיסטיקה, שהרי אמרו עליו ש"היה הוגה את השם באותיותיו". ויש שהחשיבו זאת כעוון שגרם למותו.

לא ידוע לנו כמעט כלום על משפחתו, אבל מוזר הוא לגלות שבנו הצטרף לליסטים ושילם בחייו (איכה רבה וילנא פרשה ג'). אולם ד"ר מרדכי מרגליות (אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים) מפרש שאפשר שהצטרף למורדים.

יחסי המשפחה שלו עם אשתו היו טובים, לפי שכיבדה אותו, שהרי גם בשעה שעסק בהגיית ה' עשה זאת לידה, והיא לא מחתה בו, לפי סברת התלמוד.

לגבי בתו האחת שמענו שנכשלה בחוסר צניעות כדי למצוא חן בעיני הרומאים וסופה שנתפסה לקובה של זנות, אם כי שמרה על עצמה ואף ניצלה בנסי נסים בידי גיסה ר' מאיר.

בתו האחרת ברוריה ראויה לדיון בפני עצמה, אולם נראה שהיה מלמד אותה תורה, שהרי היתה בקיאה בהלכה ובמשניות כאחד התנאים, וכן דעתנית היתה.

זה הרקע שיש לנו. סיפור מותו ומה שהוביל למותו של ר' חניא מופיע במסכת עבודה זרה. אני מביא זאת בשלושה חלקים נפרדים. לכל חלק אצרף ניתוח של מה שנראה בעיני כמשמעותי. לאחר מכן, אציע דיוק הלכתי וניתוח פסיכולוגי של גישתו של ר' חנינא לשאלה אם מותר היה לו לקרב את מיתת עצמו.

בחלק הראשון אנו פוגשים את ר' חנינא, ומגלים שהוא מסכן את עצמו למען לימוד תורה ברבים. ר' חנינא מוזהר בידי החכם הגדול ר' יוסי בן קיסמא שהוא מורד במלכות.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד א

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.

אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך!

אמר לו: מן השמים ירחמו.

אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

מן הסיפור אנו רואים שני טיפוסים ושתי גישות. ר' יוסי בן קיסמא הינו תלמיד חכם גדול וחשוב, שהרי רחב"ת הולך לבקרו. אבל הוא מקבל באהבה גזירת שמים ומכבד את הרומאים ואינו עובר על דבריהם בגלוי. "אומה זו מן השמים המליכוה". מדוע צריך לומר זאת? הוה אומר: רחב"ת מסכן את עצמו ועובר על רצון ה'. אין מצוה להתמרד ולעשות נגד גזירותיהם, ויש לראות גם בגזירות אלו את רצון ה'.

 ולא עוד, אלא שמעשיו של רחב"ת, לעסוק בתורה ברבים, יביאו עליו גזר דין.

רחב"ת עונה: מן השמים ירחמו. ולא ברור מה כוונתו, מה גם שהיום הביטוי הזה עלול לשמש בהקשר שונה במקצת. האם התכוון לומר שהוא סומך על הנס, ובוודאי יינצל, או שהוא מוכן להסתכן גם אם ייענש, שיקבל באהבה מה שיקרה לו בידי הרומאים?

אין זה סוף השיחה. להפך. רחב"ת ממשיך לשאול מהו לחיי העולם הבא. נראה מכאן שהוא מניח שריב"ק יודע את התשובה הנכונה, כלומר שהוא מכיר בסמכותו, אך מבקש ממנו אישור שבדיעבד לדרכו. ודאי שיש כן יותר משאלה על מעמדו כצדיק. האם זו דרכו לרמז שהוא מוכן למות למען לימוד התורה ברבים?

ריב"ק מוצא בסיס להניח שהוא בן העולם הבא ואף קורא על עצמו "מחלקך יהיה חלקי". נראה אם כן שלרחב"ת אין ממה לחשוש גם אם ייהרג בידי הרומאים. אולם האם זה אומר שמעשיו מוצדקים, שמותר לו לסכן את עצמו? או שמא זה עדיין לא בסדר, רק שמצוותיו יתרות על עבירה זו? לפי זה, כאשר ריב"ק מודה לו שהוא בן העולם הבא, האם הוא נותן הכשר בדיעבד לקהילות ברבים או לא? אפשר להבין זאת בשתי צורות. ואולי כל אחד מהם התכוון לדבר אחר? ריב"ק חיפש לו זכות כיון שסבר שהוא מסכן את עצמו ללא רשות, אבל רחב"ת העדיף להבין את הדברים באופן יותר מקל, שמותר לו להמשיך לסכן את עצמו?

ועוד נקודה שיש לשים אליה לב: מדוע החזיק רחב"ת ספר תורה בחיקו בשעה שלימד? האם רצה לקרוא ממנו? האם קיווה להגנה משמים בזכות ספר התורה? האם ראה עצמו כמלך שצריך לקחת עמו ספר תורה לכל מקום? האם זה דומה למה שנהג לפי המיוחס לו להגות את ה' באותיותיו? האם רצה להרשים את העם ולחזק את הקשר בינו לבין התורה?

(אילולא היה זה דור התנאים, זה היה מזכיר מה שנראה אצל כמה רבנים מפורסמים בזמננו, שהתעטפו בטלית שלא בזמן מצוה ותפילה. פעם אחת היה זה להרשים את בית המשפט, ובפעמים אחרות, כדי לעשות רושם על קהל. אמנם קשה בעיני להשוות בין אנשים בזמננו לבין רחב"ת).

בין כך וכך, האם מותר לאדם לקחת איתו ספר תורה לכל מקום? נראה שלא, ולקמן אציע את דעתי על סמך זאת.

כאן אני קוטע את הסיפור כדי להביא ברייתא נוספת שמספרת על רחב"ת בבית האסורים אליו נלקח בשלב שהגענו אליו בקטע המצוטט לעיל. בקטע הבא, אני משמיט את התוספות הפרשניות של התלמוד אולם יש כאן בעיה בצורתה של הברייתא. היא מתחילה בעברית אך המשכה כתוב בארמית, ועם זאת, אין גרסה אחרת כאן. הנוסח הארמי נראה יותר כסיפור אגדה ולא כמקור היסטורי, אך, כפי שאסביר בהמשך, מסתבר שהוא בא לצייר לפי דעתו של המספר את הנסים שקרו לר' אלעזר בן פרטא, והנקודה העיקרית היא הצלתו של זה לעומת גורלו של רחב"ת.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד ב

ת"ר: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, א"ל ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.

א"ל רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד];

אתיוהו [=הביאוהו] לרבי אלעזר בן פרטא.

אמרו: מ"ט [=מה הטעם] תנית [=שנית בתורה], ומ"ט גנבת? אמר להו: אי סייפא לא ספרא [אם גנב אני איני סופר], ואי ספרא לא סייפא, ומדהא ליתא הא נמי ליתא [=ומזה שאיני גנב תלמדו שאיני סופר].

ומ"ט קרו לך רבי? רבן של תרסיים אני.

אייתו ליה תרי קיבורי. [=חוטים של שתי וערב]. אמרו ליה: הי דשתיא והי דערבא? איתרחיש ליה ניסא, אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא, אמר להו: האי דשתיא והאי דערבא. [היה על ראב"פ לזהות את חוט השתי וחוט הערב, ונעשה לו נס, והתיישב צרעה זכר כאן ונקבה כאן והיה בזה רמז לזהות. אלא שאני איני יודע איך מזהים ומה ההבדל. לעניננו די בכך שנעשה לו נס].

א"ל: ומ"ט לא אתית (=מדוע לא באת) לבי אבידן? אמר להו: זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם. [אמרו]: ועד האידנא (=עד עכשו) כמה סבי איתרמוס (=זקנים נרמסו)? אתרחיש ניסא, ההוא יומא אירמס חד סבא (=היה נס, ובאותו יום נרמס סבא. וזה נקרא נס!). [לפי המפרשים, בית אבידן הוא מקום עבודה זרה או ויכוחים של עבודה זרה. אם זה מקום ויכוח, נראה שהחשיבוהו לחכם למרות הכל.].

ומ"ט קא שבקת עבדך לחירות? [=מדוע שחררת עבדך? נראה שהיה אסור לעשות כן אם גם לא ברור מדוע]

אמר להו: לא היו דברים מעולם.

קם חד [מינייהו] לאסהודי ביה (=קם אחד מהם להעיד בו), אתא אליהו אידמי ליה כחד מחשובי דמלכותא (בא אליהו ונדמה לו כאחד מחשובי המלכות), א"ל: מדאתרחיש ליה ניסא בכולהו בהא נמי אתרחיש ליה ניסא, וההוא גברא בישותיה הוא דקא אחוי (=אמר להם: מאחר שנעשה לו נס בכל, בזה גם נעשה לו נס, ואותו האיש רק רוצה להראות את רעתו)  ולא אשגח ביה (=ולא שמו לב אליו). קם למימר להו (=קם לומר להם). הוה כתיבא איגרתא דהוה כתיב מחשיבי דמלכות לשדורי לבי קיסר, ושדרוה על ידיה דההוא גברא (היתה איגרת כתובה שהיה צריך לשגר מחשובי המלכות אל הקיסר, ושלחוהו על ידו). אתא אליהו פתקיה ארבע מאה פרסי, אזל ולא אתא (בא אליהו וזרקו למרחק של 400 פרסאות, הלך ולא חזר). [=מי שרצה להעיד נגד ראב"פ הורחק בדרכי נס ולא היתה נגדו עדות אחרת].

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? [=מדוע עסקת בתורה]אמר להו: כאשר צוני ה' א-לוהי.

לא ברור במה נאשם ראב"פ, אבל הדו שיח בינו לבין רחב"ת ומה שקורה אחר כך הוא מעניין מאד מבחינה סיפורית. יש כאן התפתחות פסיכולוגית וגם היפוך תפקידים.

ראב"פ מתחיל לכאורה בנקודת ייאוש. הוא נתפס על חמישה סעיפי אישום. רחב"ת מעודד אותו שהוא ודאי יינצל – מקל וחומר. אבל לגבי עצמו הוא מיואש.

ראב"פ עונה על כל ההאשמות. לפעמים דבריו מתקבלים, לפעמים הוא זקוק לסייעתא דשמיא. ולפעמים קורה נס (אדם נהרג= נס?) כדי לשכנע את השופטים. לפעמים צריך להרחיק אחד מהם, מהעדים, בדרך נס. אבל בסוף משתכנעים בחפותו והוא משתחרר. נגד כל הסיכויים.

אמנם ראב"פ, לפי המינוח המקובל היום, "עשה השתדלות". הוא נאבק, במסגרת מה שהיה אפשרי. עמד על חפותו, טען טענות נגד, והצליח.

ורבי חנינא?

הוא משוכנע מראש בהרשעתו, והוא מייד מודה באשמה ומצפה לעונש.

יש לשים לב כי ראב"פ היה משוכנע בהרשעתו ובעונשו לא פחות מר' חנינא. אולם ר' חנינא הצליח לשכנעו שהוא יכול להינצל. וכן ניסה וכן עלה בידו. ר' חנינא לגבי עצמו אפילו לא ניסה.

מדוע? האם זה משום שקל לאדם לעודד אחרים וקשה לו לחזק את עצמו? או שמא היתה כאן סיבה אחרת – וכך אנסה לטעון בהמשך.

הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור.

והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.

אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך?

אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני.

אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה?

אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות.

אמרו לו: אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש!

אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו (=אני, דרך ביטוי מקובלת בתקופה ההיא).

אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא?

אמר לו: הן.

השבע לי! נשבע לו.

מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה.

אף הוא קפץ ונפל לתוך האור.

יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.

מבחינה סיפורית, כמו רוב סיפורי התלמוד, לפנינו מלאכת מחשבת של מועט המחזיק את המרובה.

על סף מותו מספיק ר' חנינא לנהל ארבע שיחות.

עם בתו, תלמידיו (פעמיים) והתליין שלו. ובכל אחת אנו מכירים פן אחר בדמותו ואפשר שאנו גם לומדים הלכה.

הבת שואלת שאלה של אמונה. איך יתכן שאביה הצדיק הגיע לידי כך? ואביה עונה: מי שיעניש את הגויים על שריפת ספר תורה יעניש את השורפים אותו.

התלמידים שואלים בפעם הראשונה: מה רואה הרב. וצריך בירור מדוע בכלל שאלו זאת. ור' חנינא עונה שהוא רואה מראה פלאי. הספר אמנם נשרף, אבל האותיות חיות וקיימות. דברים אלו ניתנים לפירושים שונים. האם מדובר בחויה מיסטית או בתיאור מטאפורי. האם ר' חנינא התייחס ללימוד התורה של עם ישראל, שהוא ישרוד למרות שהוא עצמו נהרג בידי הרומאים? או לנשמת האדם, שהיא כאותיות הנפרדות מן החומר? ואולי יש עוד אפשרויות?

התלמידים שואלים בפעם השניה: מדוע לא יסייע ר' חנינא למיתתו.

והוא עונה: ה' נותן את הנשמה והוא יקחנה במועד שימצא לנכון, אך הוא עצמו, ר' חנינא, לא יפגע בעצמו.

השאלה הגדולה שבה אדון לקמן היא: מדוע.

ואז מציע לו התליין מעצמו לזרז את מיתתו, אך הוא מבקש תמורה: הבטחה לעולם הבא. ר' חנינא מבטיח. התליין מרבה בשלהבת ומסלק את הספוגים ומת ר' חנינא. ואז התליין קופץ לתוך האש.

כפי שהעיר מ. ח., מדוע היה מותר לר' חנינא להתיר לתליין להרגו במהרה ואף להבטיח לו עולם הבא? ומדוע התאבד התליין גם כן?

השאלה האחרונה נראית פשוטה. כיון שסילק את הספוגים, היה עתיד להענש קשות. אבל יתכן גם שהרג את עצמו כי רצה להצטרף לעם ישראל על ידי שריפה (רעיון שמופיע בעוד מקומות, אם כי טיבו לא ברור, ואולי זו תחושה של שותפות גורל אינטואיטיבית?) ואפשר שרצה להעניש את עצמו על הריגת ר' חנינא. נכון שהקל על מותו, אבל בכל זאת. הוא זה שידיו הרגו את הרב הצדיק.

כיצד הבטיח ר' חנינא עולם הבא? אני מניח שכל ההבטחות מסוג זה אינן מתבססות על מעלת הצדיק והכרת הערך העצמי שלו (כך כמובן מפרשים היום בחוגים מסויימים), אלא על כך שאם עשה מצוה, ועוד מצוה שיש בה סיכון נפש, הרי יש על כך שכר, ונאמן בעל העולם לשלם את שכר חסידיו.

אך מדוע התיר ר' חנינא לגוי התליין לקרב מיתתו אם לא רצה לעשות זאת בעצמו?

התשובה היחידה נראית שמותר לאדם בעל ייסורים קשים ההולך למות לזרז מיתתו על ידי אחר. אולי על ידי גוי.

צרפתי לסיפור זה את תגובתו של רבי מפני שהיא דומה לתגובתו של רבי במעשה אלעזר דורדיא, שם מת אלעזר מתוך תשובה של ייאוש, שהעדיף למות מאשר לחיות ולהתמודד. ועל כך אמר רבי משפט דומה, שיש קונה עולמו בשעה אחת. אפשר להציע פירושים שונים לאמירה זו, אולם כמדומה שהפשט הוא הנכון. יש מי שדי לו בשעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וזה חלקו לעולם הבא. כך זה לגבי אלעזר דורדיא היהודי רב העבירות, וכך זה לגבי התליין שמקצועו הריגה בעינויים ומסר חייו כדי להקל במיתתו של ר' חנינא בן תרדיון.

לפי זה, אפשר שמיתת התליין נועדה אכן לכפרה, וזה לפי השיטה שמותר לאדם לשלוח יד בנפשו כדי להעניש את עצמו, כפי שמצאנו במעשה יקום איש צרורות. (אולי אביאו לקמן בהזדמנות).

ניתן לפרש את הסיפור וללמוד ממנו הלכות באופנים שונים ואף סותרים.

א. הגישה המקובלת: אסור לאדם ליטול את חייו במו ידיו. וזה שאמר ר' חנינא שלא ינשום פנימה את האש שתהרגנו. אבל בנסיבות יוצאות דופן אלו הקל לעצמו ר' חנינא לא למאן להצעה של הגוי. אבל זה רק בגלל שהגוי הציע זאת מעצמו.

ועדיין נראה מכאן שבקשה מאחר פחות חמורה ממעשה התאבדות בידים, ובקשה כזו מותרת. זו מסקנה שאיש מהפוסקים לא ירצה לאמץ בתקופתנו.

ב. הגישה המתונה. אין איסור לאדם לזרז מותו בנסיבות כאלו. אבל ר' חנינא נהג מידת חסידות, וכשהגוי הציע זאת, לא דחה את הצעתו, שהרי זה "עיקר הדין".

ג. הצעתי שלי כדלקמן. היא מבוססת אכן על ההסבר שאין איסור לאדם לזרז את מיתתו כאשר הוא ממילא על סף מוות בייסורים. אך הצעתי מוסיפה הסבר אחר בהתנהגותו של ר' חנינא.

כדלקמן.