יישוב סתירות/מח': יושר קו דק-אמת טהורה או נוכלות?

נהדר... והרי אנו נוהגים כך כל כך הרבה פעמים בחיינו, נותנים גזר דין שונה לגמרי לאותו המקרה כאשר הנסיבות ברקע שונות.

פעם חזרתי הביתה ומצאתי את אשתי שתחיה יושבת על הרצפה ובוכה.
מה קרה? מיד שאלתי. היא הרימה את ידה שהחזיקה את מה שנשאר מגביע הקידוש היקר שקיבלנו לחתונתינו והצביעה על השברים המפוזרים על הרצפה.

לא נורא מיד ניחמתי אותה. זה רק גביע קידוש, שנזכה שיהיו לנו רק צרות כאלו... שלפתי עוד כמה קלישאות והתפעלתי מעצמי מאיפה הנינוחות, הרי היה זה גביע יקר ומיוחד שקיבלנו מאנשים היקרים לנו מאוד.

לאחר זמן מה שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי חוזר הביתה ומגלה את אישתי מדברת בטלפון בשיחת חולין חסרת משמעות כאשר שברי הגביע מפוזרים סביבה. הרי ברור כי הייתי מתעצבן ומוחה למה היא לא נהגה במשנה זהירות בגביע, ואיך היא יכולה לדבר בטלפון כאשר דבר שכזה קרה מבלי לפחות לאסוף את השברים וכו'

אם היינו מסכמים זאת בצורה כתובה, היינו מגיעים לשתי הלכות שונות:
1) כאשר גביע קידוש נשבר תנחם.
2) כאשר גביע קידוש נשבר תכעס.

ברור כי אם אין את נסיבות הרקע הדבר נראה סותר ותמוה ולפי הסברו הנאה של ווטו, זהו המקרה בהלכות רבות של חכמינו.

 נאים הדברים הגאוניים למי שאמרם!

המתבאר כאן הוא שכאשר נכנסים לעומק ענין, מבחינים שבעצם אין מחלוקת, אלא שכל צד הקצין היבט אחד על חשבון ההיבט הנגדי [במודע או שלא במודע].

כך גם הובררה המחלוקת בענין הקרבנות והמחלוקת בינך לבוגי על היחס בין יראה לשכל:
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=306153

נקודה יסודית להבנת הנושא היא ההכרה כי ראשית דעת האדם היא בעיקרון של הפרטים המורכבים עמו ואך ממנו אל הפרטים. לכן ככל שהמבט הוא על העיקרון, כך הפרטים הננקטים לדוגמא אינם נתפסים אלא כדוגמא בעלמא.

מכלל מטרת אשכול זה למצוא יישוב מחלוקות מכל סוג, בהצגת הקו הדק של האמת, שבה הוקצנו הביטים ונוצרה מחלוקת.

******
נשאלתי ע"י דוד12 להסביר בדרך זו את מח' אביי ורבא ומה גרם לכ"א לחשוב את שחשב.

יאוש מדעת הוא מצב בו אבדו הבעלים תקוה [מלשון "קו" המשייך] משיוך החפץ אליהם וזה בעצמו עם העובדה שהחפץ התרחק מהם [נגזל או נאבד] מנתק את השיוך הדרוש למושג הבעלות [ראה אשכול על בעלות וקנין].

בדבר שאיבודו חד משמעי כמו הנבלע בלשון גלי הים, גם אם לא היה היאוש מדעת, הנתק גדול מספיק כדי לנתק את הבעלות.

"יאוש שלא מדעת" באבידה רגילה, דהיינו שהחפץ מיועד ליאוש, הנתק הוא יותר חלש. לא מחמת ספק אם יתייאש, אלא מחמת שעדיין לא היה בדעת האובד את היאוש, אלא עובדת "עומד ליאוש". זה מצב של "לא תקוה ולא יאוש".
לרבא הודגש יותר הצד של "לא תקוה" ולאביי הצד של "לא יאוש". [לעומד מן הצד, זה בפשטות ספק!]

ובאשר למה שגרם להם לחשוב כדעתם;

מתוך לשון הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה [ההדגשה שלי]: "כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת."

הרקע האישי התכונתי והנסיבתי, גם משפיע ומוצאים כן בגמרא בשודא דדיינא לפי' ר"ת ועוד. [לא זוכר כרגע דוגמאות, אלא מסוף פסחים שרב פפא שסחר בשכר, זה השפיע שלדעתו ניתן לקדש עליו.]

קונילמל7 העיר: האם אתה מתכוין לתיאורית המשכילים, שחכמי המשנה והגמרא קבעו דברים לפי 'נגיעות אישיות' כמו הטענה שרבי לא הכניס את חנוכה במשנה מפני שהיה מזרע מלכות בית דוד ונס חנוכה התיחס למלכות בית החשמונאים וכדומה?!

ועניתי: אסביר כפי שהסברתי ב"כל האומר חטא אינו אלא טועה". שגם אם היה חיסרון במעשה האדם הגדול, הרי אין חטאו חטא גס כאחד החוטאים החוטא ללא שיקולים אלא בשיקול תאוותו, אצל ה'גדול' זו הכרעה עדינה במצב שהיה קשה עליו להכריע.

כך לגבי מה שהבאתי שהרקע משפיע על דרך הלימוד והפסיקה. הפירוש הוא שגם אדם שמגביר את האמת על פני נגיעותיו, אבל כאשר הוא בספק הכרעה, הרי אין לו כלים אלא את מה שקרוב לנפשו.

עצם הדברים כפי שהזכרתי, נאמרו בחז"ל ועוד, "רבי דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד" [שבת נ"ו. וע"ע עירובין פ"ו. ובגלה"ש]

ועוד דנו והביאו באשכול
מחלוקות בשל שינויי אופי
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=575641

*****
באשכול יש מאין, יש מיש, או פשוט "יש", http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=299299 כתבתי: "המתבונן ברצינות יגיע אך לקו דק של "יש". לא "יש מיש" ולא "יש מאין", אלא כביכול "יש" וזהו. [ליתר דיוק "הווה", כי "יש" משמעו יש מסוים פרטי מתוך כל פרטי המציאות.]".

כאן הקו הדק הוא בין:

האנשת יתר של השם
לעומת
הגשמת יתר של השם

כאשר מצליחים להתמקד בדעת - הווה "אין מלבדו" אז נמצאים על הקו הדק.

אם כי האריכות בנושא דורשת זהירות, אצטט מדברי פירוש רש"ר לבראשית ו' ו':
"ותורשה לנו הערה כללית על לשונות ההגשמה שבמקרא. החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה, - וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של הא-ל הולכת ומיטשטשת. אילו היתה זו כוונת התורה, היתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה. אולם הסכנה השניה [ההפרדה] גדולה מן הראשונה".

לאדם דרוש כוח מיקוד רב להלך על הקו הדק שלא ימעוד בסכנות שמכל צד. יה"ר שנזכה!

והעיר שואל098: לטשטש את "אישיותו" של האל נראה לי דבר מצויין. אדם שעובד אל בעל "אישיות" בהכרח עובד את הזיותיו.

וע"ז השבתי: נכון, אם זה מוביל לקו הדק, אבל אם זה מוביל להפרדה כפי שזה אצל רובא דרובא של המאמינים, אז עדיפה ההגשמה מההפרדה כפי שהדגיש הרש"ר.

*****
ראיתי הלכה ונזכרתי אשכול!

בהלכות פרה אדומה להרמב"ם [נדמה פ"א] נחלקו הרמב"ם והראב"ד בלקיחת פרה אדומה אם צריך שתהיה אדומה משעת לקיחה או מספיק שרק משעת הקדשה.

בלימוד שטחי ניתן לפרש שהמחלוקת היא מה כוונת הלשון "ויקחו" שזה בעצם גם נכון אבל לא רק. הלימוד מתוך עיקרון מלמד שהעיקרון הוא שלא רק בעבודתה ממש אנו רואים את קרבת הפרה אל השם כביכול, אלא גם בפעולות הקודמות המקרבות שהן הלקיחה וההקדשה שכל אחת שלב של ההקרבה. וכן מובן לכל אחד ששלב הלקיחה הוא קרבה בדרגה פחותה מאשר שלב ההקדשה.

המחלוקת היא על איזה שלב -ההקדשה או אף הלקיחה- יש לקבוע שיש בו מעשה קרבה חשובה דיה שיחילו כבר עליו את הדרישה להיות הפרה ראויה להקרבה-קרבה!

*****
עוד מפרשת חוקת במי מריבה שיש מהראשונים שפירשו שהחטא היה שהיכו ולא דיברו אל הסלע ויש [הרמב"ם בסוף ד' מח"פ] שבאמירת שמעו נא המורים נטה אל הכעס ואילו הכתוב אומר: יען לא האמנתם בי להקדישני ולפי ילקוט שמעוני [רמז תשסג]: כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו" וזהו מניעת קידוש השם ו"שמעו נא המורים" וההכאה ביסודם חטא אחד.

*****
לגבי שמחת בית השואבה רגילים להביא "מחלוקת" רש"י שפירש על שאיבת המים והרמב"ם שפירש מכלל שמחת חג הסוכות.

אך למתבונן פשוט שרש"י הפרשן ממקד אותנו בפירוש "בית השואבה" שגם הרמב"ם מודה לו שמיקדו את השמחה בשאיבת המים ואילו הרמב"ם המעתיק את התורה שבע"פ בצורה מקיפה מדבר על כלל השמחה ולמה שרש"י יחלוק עליו.

תוקן על ידי - עצכח - 22/06/2010 00:11:30