| נשלח ב-13/1/2003 00:56 |
 |
| |
אחריות מינהלית של תלמידי חכמים
אני מודה ומתוודה שהנושא אינו ברור לי די הצורך. ואולי משום כך אני מעלה אותו.
באשכול על רבי אליעזר נזכר בקיצור כי רבן גמליאל היה בסכנת חיים לאחר נידוי של ר"א. הגמרא מספרת כי בסופו של דבר ר"ג אף נפטר בשל צערו של ר"א.
אבל ההחלטה לנדות לא היתה בלעדית של ר"ג. מדוע זה נתבע דווקא ממנו?
האם מכאן ניתן ללמוד על האחריות הכבדה המוטלת על כתפי חכמים, ועל הדין וחשבון שנתבע מהם?
אם תלמיד חכם ממונה על הציבור, או שיש לו בית דין, ומוציאים בשמו פסקים שונים, שאינם נכונים לפי האמת,
האם יש עליו תביעה, בעולם הזה או בדיני שמים?
ידוע מה שאמרו חז"ל והזהירו כי שגגת תלמוד עולה זדון.
וידוע כי כמה פעמים אמרו תנאים כי עליהם למחות, כדי שלא יאמרו "מזה שיש כאן חכמים והם שותקים, שמע מינה ניחא להם בזה".
ובסיפור הנורא של קמצא ובר קמצא, כיצד הובילה שרשרת של מעשים קטנים ועצובים לחורבן ירושלים, מופיע במפורש כי עלבונו של בר קמצא נעשה בפני חכמי הדור והם לא הגיבו. לא ברור למה לא הגיבו, ויתכן שלא ידעו מזה, אך הדבר נזקף, לפחות בעיני בר קמצא, לחובתם.
לפיכך, אני מציע לדון בנושא זה, שכיניתיו "אחריות מינהלית".
שאלה לגדולים:
עד כמה מחוייבותו ואחריותו של תלמיד חכם להחלטות פוגעות שיוצאות בסביבתו או תחת ידי הדיינים שלו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2003 01:11 |
|
| |
מימוני,
מצטערת על הסטיה הקלה אבל-
אפרופו קמצא ובר-קמצא - חשבתם פעם למה נאמר "על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים"? מה אשם קמצא? שהרי בסיפור עצמו הכל נסוב סביב בר-קמצא! קמצא - המסכן (בטעות) בכלל לא הוזמן ועוד מפילים עליו את התיק של קמצא?!
(יש לי רעיון לתשובה אבל אני מעדיפה לשמוע דברי חכמים...)
כל טוב!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2003 01:17 |
|
| |
החפרפרת
יש תשובה מפורסמת של בעלי המוסר.
איני אוהב אותה, אבל היא יפה. על דרך הדרוש. כלומר, בתור רעיון אמיתי שמולבש באופן לא אמיתי על הטקסט.
וזה הרעיון: שהבעיה התחילה מכך שהיה צריך לשלוח שליח אל החבר קמצא להזמינו לסעודה, והשליח הגיע בטעות, במקום אל החבר, אל השונא בר קמצא.
מדוע להגיע למסיבת חברים רק עם הזמנה?
אם הוא חבר, שיבוא בעצמו. שלא ירדוף כבוד. זה מה שגרם לחורבן.
ובכן, איני יודע אם ההסבר עונה אפילו על השאלה, אבל הוא יפה.
רק שהוא לא נכון היסטורית. ברור שלא מגיעים לסעודה בלי הזמנה, וזו הדרך ארץ. שהרי אחרת אתה עלול לסבך את המארח שאין לו מנות עבורך.
הפשטות של הלשון בגמרא, בעיני, היא שעל הבילבול הקט בין בר קמצא לקמצא נסב החורבן. ולא שיש כאן מעבר לכך.
כמובן, המסר שמדברים קטנים כאלו יכול להיוולד החורבן הוא חשוב מאד.
ובהקשר זה:
מסופר שם שבר קמצא חזר מטעם מלך רומא ובידו קרבן להקרבה במקדש. אבל הוא פסל אותו באופן שהיהודים לא יקבלוהו, והגויים לא יראו בו מום, אז לא יבינו מדוע היהודים סרבו לקבלו.
התבלטו חכמים:
אמרו - נקבל את הקרבן משום שלום מלכות.
קם אחד מהם, ושמו רבי זכריה בן אבקולס, ואמר:
יגידו שמותר להקריב קרבן פסול!
אמרו - נהרוג את בר קמצא, שהרי הוא רודף שלנו ושל כל עם ישראל.
קם שוב רב זכריה בן אבקולס ואמר:
יאמרו שמטיל מום בקדשים - נהרג.
אז לא עשו כלום, רק דחו את הקרבן. והסוף ידוע.
ואמר על זה רב יוסף:
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס הרסה את מקדשנו והביאה למוות של רבים (איני זוכר את הלשון בעל פה).
לפעמים, צריך לדעת ללכת עם המסקנות עד הסוף, ולא לחשוש ל"שמא יאמרו".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2003 01:23 |
|
| |
איני יודע אם מורשה אני להציע את ששמעתי טרם הגיבו החכמים  just kidding
קמצא היה אמור לחשוב שיכול להתפתח כזה מצב ולהימנע מלהופיע.
ולעצם הנושא שהעלה מיימוני;
זה הרי הסיפור עם הגוף והנשמה שזה רק נתן פקודות וזה רק ביצע.
ככה גם היה בשואה ונהרגו באכזריות מעל שש מיליון מבני עמנו.
תוקן על ידי - בוגיעלון - 1/13/2003 5:46:40 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2003 01:43 |
|
| |
מיימוני,
את התשובה הזו אני מכירה אבל אני דוקא מקבלת - לא פשוט לך, שאם חבר טוב שלך (אוהבו - ע"פ הכתוב במדרש) היה עורך אירוע גדול (מחתן את הבת/ברית לבנו/סעודה גדולה) ולא היה מזמין אותך - היית מגיע? אם הוא באמת חבר טוב יכול בהחלט לקרות מקרה (וקרו לא פעם כאלה) שמרוב הלחץ וההכנות שוכחים לשלוח הזמנות דוקא לקרובים - והרי ברור לכל צד שהם מוזמנים - האם בשל גאווה כזו לא להגיע לשמחה? - לדעתי זו בדיוק היתה שגיאתו של קמצא - גאוותו שלא להגיע כי "עד שאני לא מקבל הזמנה אישית אני לא בא"..
על המשך הסיפור - כפי שהזכרת , הוויכוח הזה בין החכמים מקורו (כפי שאני רואה את הדברים) הוא באמת מי ייקח את האחריות / מי יצטרך לעמוד בפני ה"מה יגידו" ומי שיגיד?
והסיפור זועק את שימת הדגש על הלכות הקורבן אל-מול שפיכות הדמים. כידוע תקופה זו של בית-שני ידועה בפילוג החברתי שבה. שכבת הכהנים שהפכה להיות האליטה (באופן אבסורדי לכך שניזונה מתרומות) והפיכת הקורבנות והמקדש (שגם כך היה ללא שכינה - ארון הברית לא היה מצוי בו)לדבר מאוס. ועל שנאת חנם זו חרבה העיר.
ראשית חכמה יראת ה'.
נ.ב
מה המקורות של אותם בעלי מוסר שהזכרת לתשובה זו?
תוקן על ידי - החפרפרת007 - 1/13/2003 1:45:06 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2003 19:35 |
|
| |
אחריות מנהלית היא בכלל האחריות הנדרשת מכל אדם לעמוד מאחורי פעולותיו. אלא שישנם שני קריטריונים; קריטריון חברתי וקריטריון אישי.
החברתי הוא לפי סטנדרט החברה הקובעת מה מערכת המשפט שלה מצפה מכל אחד, עד היכן ישמור על שורו, על ידיו ועל פיו.
האישי הוא לפי הידוע לכל אחד ואחד עד כמה הוא מודע ועירני להשלכות האפשריות ממעשיו.
כאן נעוץ ההבדל בין תלמיד חכם שיש בו דעת לאדם שאינו תלמיד חכם. התלמיד חכם אמור שדרגת מודעותו תהיה נעלה עד להשלכות רחוקות ביותר ושלכן יישאר על פי רוב בשב ואל תעשה.
לכן מצוי מאד שכאשר לת"ח צורך להתעסק בנושא בעייתי, שמעבירים את הנושא לתלמיד חכם שאין בו דעת אשר המצוה הראשונה באמתחתו היא האכזריות הקדושה [המכונה לשם שמים] שכפי שהזכרת באשכול על רבי אליעזר היא הגרועה מכולן, שהרי מותר לעשותה במלוא ההתלהבות ללא חשש עבירה.
ידוע לי על סיפור שהיה אצל אחד הת"ח ז"ל שמסר נושא לת"ח שא"ב דעת והתחרט על כך כאשר נודע לו ההתפרעות של שליחו.
הא' ב' של האחריות המנהלית של ת"ח, היא הידיעה שילמד את לשונו לומר איני יודע ומכלל זה שלא יחשוב שאלוקים לא יסתדר בלעדיו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2003 05:45 |
|
| |
מיימוני
הזכרת בשאלתך שתי שאלות שונות.
א. למה רק ר"ג נענש?
ב. האם "גדול" עשוי ליתן את הדין, כאשר אומרים דבר בשמו?
לשאלה הא', ציינתי איזו שאלה באשכול ההוא, ואולי זאת תהיה התשובה לשאלה זו.
לשאלה הב', מה הכוונה אומרים בשמו?? אם ישנו כתב מזוייף בשם מאן דהוא, האם הוא ייענש ע"ז?
לכאורה תלוי בגודל הענין, כמאמר חז"ל הכל לפי המבייש והמתבייש, (לא שזה הנידון כאן, רק משוואה).
ואגב, לכאורה בזמננו, עפ"י אמת המידה שנלמד ממעשה דר"א, יש ליתן את הדעת ש"גדול" שעושה עפ"י דעתו בלבד, הוא ממש כר"א בשעתו, (אפי' אם הוא מרן יחיד) ובמדינותינו לא נהגו כן.
וחבל.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 07:52 |
|
| |
נאמרה לי הערה בשם ת"ח על הבדל ניכר בין שאלת רב לבין בי"ד היושב יחד בו יש אפשרות לטעון ולחקור את העדים וכו'.
בכל מחלוקת על ממון, כבוד, אישות-גירושין מביא בדרך כלל כל צד איזה רב פלמוני שאמר כמוני [בדרך כלל כי קרוב לאותו צד או שרק שמע אותו]. אך כאשר דורשים דיון על תקן של "דין תורה" בו הרבנים אחראים יותר ליוצא מפיהם ואיך שהם מצטיירים וביותר כשיש לבעלי דינים הזדמנות לעשות חקירות שתי וערב לעדים, הרי משתנה המצב.
לכן טוב היה לו היו מתקנים לא להתחשב בדעה סתמית הנאמרת בשם רב גם אם חתם באיזה "קול קורא" וכדומה, אלא אם ישבו במושב בי"ד עם כל המשתמע מכך.
הלא גם הסנהדרין שהיא היתה הסמכות המכרעת לתורה שבעל פה, שפטה בצורה פומבית ומסודרת, א"כ למה ניגרע?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 14:06 |
|
| |
דומני שמדובר בשני ענינים די שונים ,
בענין ר"א ור"ג מדובר על פסיקת הלכה , והיחס בינה ובין אונאת דברים .
בענין בר קמצא מדובר על התנהגות חברתית שמשמע שיצגה את אותו דור .
הצד השוה שבהם הוא שחכמי ושרי הדור נושאים באחריות (וראוי להזכיר את הגמרא בשבת [פרק "במה בהמה"] בהקשר הזה ) ברמה זו או אחרת , קודם כל כי יכלו לשנות , או אם נביט בצורה קצת מקיפה יותר , כיון שהנהיגו את הדור בדרך מסוימת שיתכן שגרמה לבעיות שנתגלו בדור (בין החכמים או בתוך העם) , בצורה עקיפה יותר או פחות .
מסתבר שמי שהיכולת בידו לתקן , ולא עושה כך נתבע ממנו הרבה יותר מאשר מי שלא יכול .
אולי משהו בכיוון המדרש על הפסוק
"וסביביו נשערה מאד" .
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2003 11:33 |
|
| |
מה ניתן לומר אחר השואה?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 14:35 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 14:35 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 14:36 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 17:53 |
|
| |
מה רצה עצכח?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 18:36 |
|
| |
להדגיש נקודה מסוימת.
|
|
|
|
|
