זה וזה גורם. ע"ז מח:

לחברי וקוראי הפורום. 

אחרי החגים אני חוזר לסוגיות הדף היומי, ואני מנסה לכתוב כאן את תמצית הדברים, בלשון ברורה, כאשר המעוניין להעמיק ולבדוק מוזמן לאתר.   

                                    זה וזה גורם מותר

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מ"ח עמוד ב'

מתני'. זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזירין לא בימות החמ' ולא בימות הגשמים; ר' יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל.

 הדיון הוא על הנאה מתוצאה שנובעת משימוש באיסורי הנאה, כאשר התוצאה מורכבת משימוש בשני גורמים אחד מותר ואחד אסור. כגון הזורע ירקות תחת האשרה בימות החמה, שהירקות מתפתחים יפה בגלל הקרקע וההשקיה, ובגלל הצל של האשרה. או לזרוע בקרקע שנזדבלה בזבל של ע"ז. שהצמחים מתפתחים כתוצאה של הקרקע וההשקיה, והזבל.

 הגמ' מביאה מחלוקת בין ר"י האומר שזה וזה גורם מותר לרבנן האוסרים. המקור הוא משנה שר"י אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעים אגוז של ערלה, אולם אם נטע הפירות מותרים, שזה וזה גורם מותר.

 אלא שהרמב"ם פסק שמותר לכתחילה לזרוע תחת אשירה גם בימות החמה. והקשה עליו הרמב"ן, שההיתר של זה וזה גורם מותר, הוא רק בדיעבד אם זרע, אבל גם ר"י אוסר לכתחילה לזרוע.

 מה עוד שהרמב"ם פוסק שאסור ללכת תחת אשירה כי הוא נהנה מהצל, אם יש לו דרך אחרת, ואם אין לו הרי חייב לרוץ, רואים שאסור ליהנות מהצל של אשירה לכתחילה.

 וצריך להסביר. שהדין הוא שאסור ליהנות מע"ז. אולם יש מחלוקת בין אביי ורבא, אם הנאה הבאה לאדם בעל כורחו, כגון, אדם שהולך למקום שעליו להיות שם, ובדרך יש ריח קטורת של ע"ז. מותרת או אסורה. ולמסקנת הגמ' המחלוקת היא כאשר אין לו אפשרות להמנע מההנאה האסורה, אולם הוא מתכוון גם ליהנות, רבא אוסר ואביי מתיר, והלכה כרבא וכן פסק הרי"ף והרמב"ם.

 אולם הגמ' מוכיחה שזו המחלוקת, מהדין של מוכרי כסות של כלאיים, שבעת הליכתם למכירה לובשים את הבגדים עליהם לשם מכירתם והצגתם, מותר. כי אין כוונתם ליהנות מהבגדים. ובכ"ז אם יורד גשם או שהשמש מכה, אינם חייבים לפושטם. למרות ששם ודאי שהם נהנים, והם יכולים לפושטם, ולמה אין הדבר נחשב לאפשר.

 רואים מכאן שהכוונה בגמ' ל"אפשר, ומתכוון", אין הכוונה שמתכוון ליהנות, שהרי אין לו אפשרות לא ליהנות, כאשר מדובר בהנאה פסיבית, אלא הפירוש של מתכוון הוא, בפעולה אקטיבית. דהיינו אם הוא מתנהג כהרגלו, ולובש הכסות לשם מכירתה, למרות שנהנה בעת ירידת הגשם, אין זה נחשב מתכוון. אולם אם הוא אינו נוהג ללבוש את הכסות בעת המכירה, אלא רק כאשר רואה שעומד לרדת גשם לובשה, למרות שההנאה בעת ירידת הגשם הינה פסיבית, בע"כ. אולם זה נקרא מתכוון ואסור.

 ולכן אדם שבאדמתו יש עץ אשירה, הרי מותר לו לזרוע את אדמתו, כי ההנאה היא פסיבית, שזה נחשב בע"כ. ואינו מתכוון אלא לזרוע את אדמתו, הרי הנאה זו מותרת לכתחילה. כי לא לזרוע אדמתו, אינה נחשבת כאופציה של "אפשר". אולם אם צריך ללכת תחת אשירה, ואין לו דרך אחרת, הרי לרוץ זה אופציה של "אפשר", ולכן חייב לרוץ.      

                                               לאתר www.deotai.com