| נשלח ב-14/10/2010 15:39 |
 |
| |
מדוע אנו זוכרים את העבר ולא את העתיד?
שלום חברים!
רבים מכם וודאי זוכרים את התגובה שהייתה לכם שעה ששמעתם לראשונה על קיומו של כוח המשיכה.
עד אז, העובדה שכמעט כל העצמים נופלים נראתה לכם מובנת מאליה, "טבעית".
אם מישהו לפני כן היה שואל אתכם "מדוע כל העצמים נופלים אם משליכים אותם?", אולי הייתם עונים: "הרי ברור שאם שום דבר לא מחזיק חפץ, הוא ייפול! איך הוא לא ייפול אם שום דבר לא מחזיק אותו?".
תגובה כזאת היא טיפוסית כששואלים אדם על אודות דברים שהוא מורגל בהם -- עצם השאלה נראית כמו "קלאץ קשיא".
נראה שאם דבר מה מוכר לנו לעייפה, אין בו שום דבר שאמור להתמיהה אותנו ושבכל אופן, לא תהיה בעייה מיוחדת להסביר אותו.
אבל רק כך המדע [במובן הרחב ביותר של המילה] מתפתח - ע"י כך שאנשים מנסים לתת לעצמם דין וחשבון מפורט ומדוקדק אודות דברים טריוויאליים לכאורה, ובדרך מגלים שהדברים מאד מאד בעייתיים -- הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.
לעתים קרובות, הנסיון הראשון לענות על שאלות כאלה הוא לזרוק איזו תשובה "מהמותן".
מי שנוקט באסטרטגיה זאת מניח שאם הוא חי ומתפקד בסביבה מסויימת, הרי שהוא יודע כל מה שצריך לדעת אודותיה, ואילו הדו"ח שדורשים ממנו אודותיה הוא רק ענין של התנסחות, לא יותר -- פשוט לנסח את מה שהוא כבר יודע במילים. ולעתים זה נראה מיותר: "למה לטרוח לנסח את מה שכולם יודעים?"
שאלות כאלו, כשאדם נתקל בהן לראשונה, מעוררות בדרך כלל עצבנות - גם במי שמורגל בשאלות כגון אלו [פילוסופים, למשל]. הן מערערות אצלנו את הבטחון העצמי שיש לנו ואת תחושת ההתמצאות שיש לנו בעולם. הן מבלבלות אותנו. מכיוון שזו תחושה בלתי נעימה, יש רצון להוציא את העצבים על מי שגרם לנו לתחושה זו - על הנודניק ששאל את השאלה המעצבנת.
לכן, הדחף הראשוני הוא פשוט להשתיק את השואל. ישנן חברות שלמות, שהשאלות מושתקות בהן כחלק מהתרבות הנהוגה בהן.
אך לעתים גם לאחר ההשתקה, השאלה עדיין מנג'זת איפשהו מאחורה בראש. ולעתים לא מצליחים להשתיק את השואל.
אז התגובה הטיפוסית השניה היא לענות על שאלות אלו - אבל כמה שיותר מהר. דחוף לעונים לסתום את החור הקונצפטואלי בפלסטר - ותיהיה אשר תיהיה איכותו.
אם גם זה לא מצליח, אז התגובה השלישית היא לבנות שיטה שתיהיה מורכבת מספיק כדי "להטביע" את השאלות ברוב מלל.
אלו הן הסיבות שבגינן כשילדים, שלא גס ליבם עדיין בעולם, שואלים לפעמים שאלות כאלו את סביבתם המבוגרת, הם מושתקים או שהם מקבלים תשובה "עצלה" ולא מספקת, לעתים אומרים להם "זו שאלה פילוסופית", כשבעצם מתכוונים לומר שזו שאלה שאיננה דורשת התייחסות, שרק פריקים במדעי הדשא יכולים להתעסק בכאלו שטויות.
האמת היא שהסיבה העיקרית שהילדים הללו מקבלים תגובה כה עצבנית מן המבוגרים היא כי המבוגרים פשוט לא יודעים לענות להם -- אבל הרי המבוגרים אמורים לדעת הכל בעיני הילדים....
אך כל האסטרטגיות הללו לא הן אלה אשר תקדמנה באמת את הידע שלנו אודות העולם. עד שלא נתייצב באומץ מול עצמתן של השאלות המטרידות אותנו, לא נוכל לספק להן תשובות קונסטרוקטיביות.
צאו וראו עד כמה כוחו של ההרגל חזק:
אוגוסטינוס רוב חייו עסק בפילוסופיה [שבימיו קבוצת המדעים שנקראה בשם זה כללה גם את מדעי הטבע, מתימטיקה וכו'], לפני שהתייאש מעיסוק זה ופנה לדת.
ופילוסופים, לפחות מאז ימי אמפידוקלס [מאה שישית לפני הספירה], כן שאלו עצמם מדוע חפצים נופלים על הקרקע - וסיפקו תשובות שונות לענין. אוגוסטינוס וודאי הכיר את הסברו של אריסטו לתופעה [החפצים המוצקים ברובם מורכבים מיסוד העפר שטבעו להיות בקרקע ולכן.. וכו וכו וכו].
כך שהינו מצפים שאדם משכיל כמו אוגוסטינוס, לפחות, לא ייקח את ענין נפילת החפצים על הקרקע כמובנת מאיליה.
אך בערוב ימיו, כשהוא הפנה את עורפו לפילוסופיה ופנה לדת, אנו מוצאים אותו מלגלג על הפילוסופים - שהללו חושבים שהארץ היא כדור. הוא כותב שברור שזה לא יכול להיות, שהרי אם כך, אזי האנשים בצד השני של הכדור היו אמורים ליפול לתהום. אי לכך, אוגוסטינוס מסכם, אלו הכל דמיונות של פילוסופים [ובמקום להתעסק בשטויות בעולם הזה, עלינו לדאוג לעולם הבא שלנו ולכן...].
אבל הרי אוגוסטינוס ידע שה"פילוסופים" כן מסבירים מדוע כל החפצים נופלים על הקרקע דווקא - ולא סתם "למטה". אז איך הוא לא שם לב שאין שום סיבה שהאנטיפודים יפלו - כי הם "נפולים" כבר?
ההסבר פשוט - כשאנו לומדים תיאוריות מדעיות, אנו לעתים מתייחסים אליהן כאל סוג של משחק או בדיון:
יש את העולם האמיתי בו אנו חיים - בו האופק נפגש עם השמיים, בו הארץ שטוחה, בו חפצים נופלים "למטה", עולם המורכב מכסאות ושולחנות, בו הנפשות הפועלות הם האנשים סביבינו, וכן הלאה,
ויש את העולם הבדיוני אודותיו אנו לומדים בשיעורי מדע - המורכב מחלקיקים וגלים ומיתרים, שבו הנפשות הפועלות הן נוסחאות מתימטיות, וכן הלאה.
כשפיזיקאי מזמין פיצה - הוא עדיין חושב עליה כעל פיצה - ולא כעל אוסף מולקולות.
לכן, אמנם אוגוסטינוס ידע שלפי הפילוסופים, החפצים נופלים על הקרקע, אבל עדיין, "בעולם האמיתי", הוא ידע שחפצים נופלים למטה - מושג שאיננו ממש דורש הסבר - כי כולם הרי יודעים במה מדובר.
את כל ההקדמה הארוכה הזאת עשיתי רק כדי שכשאתם באים לענות לשאלה המופיעה בכותרת לא תתייחסו אליה בזלזול אלא בכבוד הראוי לה ותנסו לענות עליה ברצינות.
אז מדוע זוכרים אנו רק את העבר ולא את העתיד?
אמנם את העתיד אנו לעתים יכולים לחזות במידה זו או אחרת של הצלחה, ואמנם יש לנו ציפיות מהעתיד שלעתים מתממשות, אך אין אנו זוכרים את העתיד, הלא כן?
אז מדוע לא בעצם?
נכון שזו נשמעת שאלה מפגרת? אבל תנסו לענות עליה - בואו נראה אתכם :-)
בברכה,
רדף
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 16:47 |
|
| |
האם לא זה נקרא איזה חכם הרואה את הנולד ?
האם שאלתך\כוונתך לומר שלא זוכרים כלומר לא מתנהגים בהתאם ???
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 16:51 |
|
| |
לא - לא זוכרים כפשוטו: מפשפשים בזיכרון ולא מוצאים שם מאורעות עתידיים [ודוק: להזכר, אין פירושו לחזות או לדמיין]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 16:57 |
|
| |
רדף,
כד לענות על זה, עליך להגדיר את המושג זיכרון ואת המושג זמן (עבר או עתיד).
העבר הוא זמן שכבר היינו בו.
העתיד הוא זמן שעדיין לא עברנו אותו.
זיכרון פירושו להעלות מידע שכבר עברנו.
לכן זיכרון הוא רק לגבי העבר. מש"ל.
אני חולק עליך לגבי התקדמות המדע והעלאת שאלות. לדעתי שאלה טובה צריכה להתבסס על צד ספק משמעותי. כמו שבהלכה כל עוד לא העלית אפשרות אלטרנטיבית אנחנו לא מגדירים את המצב כספק.
גם כאן, כדי להעמיד סימן שאלה על הטענה שאנחנו זוכרים רק את העבר, אתה צריך להעלות צד שמעורר ספק. לדוגמא, הרוורסיביליות של הזמן בפיסיקה וכדו' (לדעתי גם זה לא בעייתי, אבל זו רק דוגמא).
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 16:59 |
|
| |
לרב אברהם:
האם כוונת הרב להגיד שאנו זוכרים רק את העבר מכיוון שבהגדרה "זכרון" שייך רק לגבי העבר?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:02 |
|
| |
אנחנו זוכרים דברים שכבר חווינו ולכן נרשמו אצלנו בזכרון
מאורעות עתידיים לא חווינו ולכן אינם קיימים בזיכרון ומכיון שכך לא ניתן להיזכר בהם.
(רדף אתה הבאת את זה על עצמך :-) )
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:03 |
|
| |
עוד לא החלטתי. אפשר להבין זאת גם כך. אבל אולי יש כאן גם הסבר סיבתי ממש: זיכרון הוא העלאת מידע שקיים אצלי. אז אין אפשרות להעלות מתוכי מידע שלא קיים בתוכי.
אתה יכול כמובן לשאול מדוע אנחנו לא יודעים את העתיד (כלומר למה המידע על העתיד לא קיים אצלנו בהווה), אבל בדיוק את השאלה הזו דחית קודם. הבהרת שאתה מדבר על לזכור את העתיד, ולא על לחזות את העתיד או לדעת אותו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:04 |
|
| |
ליחדד:
אותה שאלה שהפניתי לרב אברהם - האם כוונתך לומר שבהגדרה זה כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:06 |
|
| |
לרב אברהם:
"עוד לא החלטתי. אפשר להבין זאת גם כך. אבל אולי ..."
אז נראה לי ששכנעתי את הרב שיש כאן בעיה :-)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:13 |
|
| |
אני חושב שמה שאנו זוכרים אנו מגדירים עבר ולא להיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:17 |
|
| |
לשבח:
אז אתה מצטרף אלו שאומרים שזה ענין של הגדרה [אלא שאתה מחליף את ה-definiens (=ההגדרה) וה-definiendum (=המוגדר) במקומותיהם]?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:22 |
|
| |
העבר כבר קיים העתיד עדיין לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:25 |
|
| |
אוקיי חבר'ה, כדי לקדם את הדיון, אני אשאל שאלה מתודולוגית:
באלו מקרים כתשובה לשאלה מהצורה "למה p?" תשובה טובה תיהיה "כי בהגדרה p?".
למשל, ברור שבמקרה בו שואלים "מדוע תמיד בעל נשוי לאשתו?" התשובה "בהגדרה, בעל הוא מישהו שנמצא ביחסי נישואין עם אשה, שבמסגרת יחסים אלו, נקראת אשתו" היא תשובה מצויינת.
אבל אם מישהו שואל "מדוע השמש זורחת כל בוקר?" אז אם מישהו עונה לו "כי בהגדרה, שמש זה הדבר הזה שזורח כל בוקר", ברור שזה לא מהווה תשובה לשאלה אלא התחמקות.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:28 |
|
| |
למטפחת:
הו הו, חוששני שאינך מדמיין לאיזו ביצה אתה מכניס את עצמך.
אבל אם רצונך להמשיך את הקו הזה - אני מוכן לדון איתך אודותיו. שתי שאלות, איפוא:
1. האמנם? נמק.
2. נניח שאתה צודק. איך זה עונה לשאלתי?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:42 |
|
| |
רדף
קודם כל איקון ירוק על השאלה. אני מחכה בסקרנות לראות לאיזה טיול תיקח אותנו.
אבל בינתים אני עם מטפחת ספרים. כלומר, בפילוסופיה של השכל הפשוט.
זו השיטה שמאפשרת לי לומר דברים פשוטים ולקרוא להם פילוסופיה.
ובכן, המילה "זכירה" נופלת על מה שאנו מעלים מתוך המאגר של הזכרונות שלנו, כלומר מה שחוינו שהיה.
העתיד לא היה ולא נברא ולא נקבע אלא מתהווה בכל רגע ורגע.
איך אפשר לזכור מה שלא היה? יש לכך אפילו כמה סיבות. חלקן מטבעו שלו, שהוא אינו קיים (וכשהוא קיים, הוא כבר הווה, אהה!) וחלקן מטבע הזכירה, שהיא מתרחשת רק אצל דברים שעברו עלינו, שחוינו אותם, והרי את העתיד אין אנו חווים.
שמא תרצה לומר מדוע אין אנו חווים את העתיד? האם זה לא בגלל שלא "היינו" שם?
עכשו בוא תמשיך בהרפתקאה האינטלקטואלית שלך. האם תחדש משהו בענין הפיזיקה של ציר הזמן או בענין השימושים הלשוניים שלנו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2010 17:53 |
|
| |
למיימוני ,
תודה על תגובתך.
"אני מחכה בסקרנות לראות לאיזה טיול תיקח אותנו."
אני עצמי אינני עדיין יודע לאן הדיון הזה ייקח אותנו. אין לי איזו "תיזה" שאני מנסה לקדם. אני בעצמי מתלבט בשאלה שהעליתי.
לגבי תשובתך לשאלה - לא הבנתי אם ניסית לתת הסבר סיבתי או הסבר לשוני-הגדרתי.
מחד, אתה כותב:
" המילה "זכירה" נופלת על מה שאנו מעלים מתוך המאגר של הזכרונות שלנו, כלומר מה שחוינו שהיה." [דגשים שלי]
זה נראה כמו נתינת הגדרה.
אבל מאידך, אתה כותב משהו שנראה כהסבר סיבתי:
"איך אפשר לזכור מה שלא היה? יש לכך אפילו כמה סיבות. חלקן מטבעו שלו, שהוא אינו קיים (וכשהוא קיים, הוא כבר הווה, אהה!) וחלקן מטבע הזכירה, שהיא מתרחשת רק אצל דברים שעברו עלינו, שחוינו אותם, והרי את העתיד אין אנו חווים.
שמא תרצה לומר מדוע אין אנו חווים את העתיד? האם זה לא בגלל שלא "היינו" שם?"
אם כוונתך לתת הגדרה, הרי שראה דברי לעיל לגבי הגדרות בתור תשובות לשאלות ונסה לתת קריטריון מתי הגדרה יכולה לשמש כתשובה ומתי לא.
אם כוונתך לתת הסבר סיבתי - אז השאלות שהפניתי למטפחת אני עתה מפנה אליך.
|
|
|
|
|
