הסיפור הקצר הזה מתחלק לשלושה. המתנה והביקור. הויכוח והטיעון המנצח של רבא וההוכחה מביקור השליח של המלך. דברי הפרידה של בר שישך ועונשו.
חלק רביעי בפני עצמו הם דברי האמוראים. מה הם סברו? איך הם הבינו את הפסוקים? מה הם אימצו מתוך הטיעונים של בר שישך.
הבה נדון בכל חלק לעצמו, וגם אם יש לי בעיקר שאלות, גם זו התקדמות.
א. רבא ובר שישך (הביקור וההוכחה מן ההשגחה)
בר שישך מוצג כגוי שאינו עובד עבודה זרה, ונראה שאף אינו מאמין בעבודה זרה. רבא נראה כחברו, אבל יתכן מאד שזו חברות פוליטית, כלומר לאונסו של רבא. במקום אחר (חגיגה, ולא מצאתי את המקור כי איני זוכר מילות חיפוש) נותנים חכמים את עיניהם ברבא על עושרו, והוא מתלונן: אינכם יודעים כמה עלי לשלם לבית המלך.
היחסים בין רבא לבין בר שישך אינם אם כן ידידות מהסוג שמצאנו, לדוגמא, בין שמואל לאבלט. שם ניתן לשער שמדובר בחברות ממש, למרות שהיא בין יהודי לגוי ועוד אסטרולוג (נראה ששמואל קיבל את אמונתו באסטרולוגיה, לפחות לגבי גויים, ואני מדגיש שלא להיכנס לנושא זה, מעניין אבל אחר משלנו). כאן רבא חייב לשלוח מתנה וחייב כנראה גם להופיע בפני בר שישך.
מי היה בר שישך? אני משער שבאותם ימים שלטו הפרסים בחלק זה של העולם. אולם האם היחס הנהנתני של בר שישך להנאות העולם הזה החושניות מתאים לאמונה הפרסית? ואולי בין הפרסים לבין עצמם היה הבדל בין נציגי הדת הרשמית (זורואסטריזם?) לבין פקידים בכירים? אחשוורוש, בדור אחר ורחוק, לא חי חיי פרישות...
בר שישך הוא אדם יוצא דופן בכך שאינו סוגד לאלילים. האם זה הופך אותו לאדם שמקדיש את עצמו לחיי הגות? ואולי אפשר לשלב חשיבה פילוסופית עם הערכת תענוגות העולם הזה?
על הפרסים אומר רבי עקיבא שהם צנועים ביותר, לפעמים יותר מדי, כגון בשעת תשמיש. בר שישך מפגין כאן גישה רומאית, של שהות במרחץ עם זונות ובנוכחות רבא. האם זו גישה פרסית או רומאית? אם הוא פרסי כך גם שמו ואילו הנהגתו רומאית, זה מעיד שהיה אדם פתוח, שאינו מכפיף עצמו לתרבות שלו, אלא בוחר לו את הנוח והאמיתי בעיניו.
וכך אני מדייק מן הסיפור:
1. בר שישך אינו שותף לאמונות האליליות של זמנו ומקומו.
2. הוא מאמין בנהנתנות (הדוניזם) שכמדומה היתה שיטה שפרחה באימפריה הרומית. והרי היו מגעים בין שתי התרבויות, הפרסית והרומית. ועוד, התמסרות לרעיון של חיפוש הנאות כדרך חיים יכולה להופיע אצל אדם באופן פרטי מעצמו. לא כל אדם הוא תוצר תרבותי ללא חשיבה ורצון עצמיים.
3. הוא מגלה יחס של חביבות ברמה מסויימת כלפי רבא. הוא נהנה להתווכח איתו.
4. מה ידע בר שישך על היהדות? כמה מן האמונות היהודיות קיבל ועל אלו חלק?
שאלה מתבקשת היא מה ניתן ללמוד על האמונות היהודיות, כפי שהן מתגלמות בהשקפותיו של רבא ואמירותיו. בזה נדון לקמן.
מה שברור מן הסיפור הוא שבר שישך יודע שליהודים יש אמונה בעולם הבא. כאן יש שאלה גדולה: לאיזו משמעות של "עולם הבא" מכוונים כאן? לעולם של ימות המשיח? לעולם שאחרי המוות של הנשמות, או לעולם של תחית המתים? בכל אחד מעולמות אלו יש גמול, שכר וכנראה גם עונש.
בר שישך רווה עונג מן המרחץ, ממי הבושם ומן הזונות העומדות לשירותו. הוא מעלה את הטענה שאי אפשר לחפש טוב מזה. הוא מעמיד בפני רבא אתגר: האם היהודים מתיימרים שיהיה להם טוב מזה?
השאלה מלמדת אותנו שויכוחים כאלו בין רבא לבין בר שישך לא היו נדירים. יש לשער כי מתוכם למד בר שישך על היהדות.
מה עונה רבא לבר שישך? מה היינו מצפים שיענה לו?
אילו היה זה ויכוח פילוסופי, היה על רבא להסביר לבר שישך שהוא חי בטעות, שהוא מאמין בגישה ההדוניסטית, בעוד היהודי רואה את תפקידו כעשית רצון ה', כהתקדשות, אולי אפילו ברכישת ידע (אם כי הרמב"ם טרם נולד ועוד מאות שנים יחלפו עד לראשית השפעת הפילוסופיה היוונית על ישראל). אבל נראה יותר שיש ביניהם ויכוח, דו קרב, ולא נסיון לברר את האמת.
רבא אם כן עונה לבר שישך כשהוא מצביע על נקודת החולשה שלו. בר שישך אינו אדון לעצמו. הוא כפוף לבשר ודם.
ואכן, האלקים מזמן בהשגחה פרטית את ההוכחה. עוד בר שישך במרחץ שלו, מגיע שליח לזמנו למלך. בקושי יש לו זמן להתלבש.
