תורה שבע"פ – כשורש המרי וכעיקר קדושת השם
[המטרה של דברי האגדה שבתלמוד הוא סידור הראש בשביל שנוכל ללכת בביטחון בדרכי אבותינו שהוא דרך ה' שהוא הקיום המעשי של דברי התורה, את המאמר שהכנסתי להלן אני לא יודע אם מתאים להעלות אותו ברשת כיון שהוא מצריך עיון רב וישוב הדעת, ובכ"ז כיון שהוא יסודי בעיני ויתכן שיהיה למישהו תועלת ממנו - לא אמנע טוב]
באבות דרבי נתן ה'
"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.
הוא היה אומר:
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ויהי מורא שמים עליכם,
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו,
והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם.
עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?
אלא, אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר, ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך.
עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין.
צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס.
והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, לא שהייתה דעתן גסה עליהם. אלא צדוקים אומרים:
מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום"
כידוע צדוקים הם אלו שכפרו בסמכות החכמים וסברו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל זה היה עיקר ויכוחיהם עם החכמים הפרושים, וכאן נראה שהויכוח היה עקרוני הרבה יותר האם יש שכר או אין שכר, האם יש עניין בצער בעולם הזה בשביל לקנות את התורה, או שאין עניין, ובהכרח שנאמר שיש קשר בין המחלוקות של הכפירה בדברי החכמים והכפירה בעולם הבא, וצריך לבאר את זה.
בדברי אנטיגנוס לא ברור השייכות של "ויהי מורא שמים עליכם" לראשית דבריו, ומתוך דבריו נראה שהוא בא לתקן את חוסר המורא שיש בשימוש שלא על מנת לקבל פרס, וצריך לבאר מהו התיקון שיש בזה.
ועוד שם באד"נ – "בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר, אל תאמר איני צריך לו, אלא לך אצלו, ואל תשב עמו לא על גבי המטה ולא על גבי הכסא ולא על הספסל, אלא שב לפניו על הארץ, וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיע, כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע" [שהוא היה עיקר המטרה במעמד כמו שכתוב "וירא העם וינועו" ואמרו כתוצאה מזה למשה "קרב אתה ושמע" "ושמענו ועשינו" שהוא קבלת עומ"ש]
וזה כמו שמבואר בהרבה מקומות בגמרא "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם" וזה שלא כצדוקים שדגלו בנהתנות כאידיאל, "לא שהייתה דעתן גסה עליהן" שזה לא שהם היו אוכלים בכלי זהב מתוך גאווה, אלא מתוך עיקרון שכך צריך להיות, למצות את הנאות העולם הזה, וזה במקביל לקיום התורה שבכתב.
ועוד שם בנוסחא אחרת "זה שהוא עושה מאהבה נוחל חיי העולם הזה ואינו נוחל חיי העולם הבא, וזה שהוא עושה באימה ויראה נוחל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא" הצדוקים אמנם קיימו את התורה אלא שהוא היה רק מאהבה, וללא אימה ויראה התורה אינה אלא נימוס ומוסר, ואין בה מציאות עצמית נפרדת של רוח שיש בה תוקף לכשעצמו,
מפי הגבורה שמענו אנוכי ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, (מכות כ"ד ע"א) ומפי משה שמענו בדיבור הראשון את "לא תשא שם ה' אלוהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (וכך משמעות הלשון בתורה שמשנה מלשון נוכח לנסתר) שהוא החובה בקיום קדושת שם ה', והאיסור בחילול שם שמים, והוא הדיבור הראשון שאינו מפי הגבורה עצמה, שהוא הדיבור הראשון שלא מוחלט אצל האדם בהשכלת עצמו לחוד, אלא הוא צריך לאמצעיות משה כמתווך.
הדיבור הראשון הוא אנוכי שהוא ההכרה הראשונית על המציאות החיצונית של אדנות, שאדם אינו אדון לעצמו ולא הכל בשליטתו אלא הוא תלוי באדון הכל, והוא ההכרה הראשונית של כל אדם באשר הוא, והדיבור השני הוא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" שהוא האהבה והשנאה, אך הוא לדבר הנוכח, למציאות ה' שאפשר להרגיש, אלא שאפשר לתעות מעליו על ידי האהבה והשנאה, והאדם צריך לבחור באהבה בשביל לא לאבד את החיבור הראשוני, בשביל לא לטעות אחרי אלילים, וכך מבואר בהמשך של הדיבור השני [שהוא ההסבר] "לא תעשה לך פסל וכו' לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים לשונאי" "ועושה חסד לאלפים לאוהבי"
- על פי הגדרת התורה אוהבי ה' הם אלו שאינם עובדים אלילים ושונאי ה' הם העובדים לעבודות זרות – אוהבי ה' מקיימים את התורה ושונאי ה' מחללים אותו – והאדם הוא זה שצריך לבחור באהבה או בשנאה, ולדעת שהעולם הוא של ה', שנוקם ועושה חסד.
וכאן מגיע הדיבור השלישי שהוא הדיבור הראשון שאדם רגיל לא יכול להשיג אותו לבד, אלא מפי משה מפי הגבורה, והוא הדיבור הראשון של תורה שבע"פ שצריך בה קבלת דברי חכמים ולא הרגשה אינטואטיבית – ראשונית.
והוא הדיבור הראשון המקדים לכל היתר כיון שהוא החטא החמור ביותר שבו, שעליו התורה אומרת "כי לא ינקה ה'" שאין עליו כפרה, [ואמנם שאין עליו "נקמה" גופנית כדברים שמפי הגבורה עצמה, אלא יש עליו כתם חטא שאינו נמחה במציאות של הרוח]
וכך מבואר בגמרא בסוף יומא שעל חילול ה', שהוא המשמעות שבזילות נשיאת שם ה' לשוא, אין התשובה מכפרת, ולא יום הכיפורים, וגם לא יסורים ממרקים, אלא כולם תולים ורק מיתה ממרקת. [שרק כשהגוף כבר לא קיים גם המשמעות הרוחנית שהיא יוצרת מתבטלת ו"מתכפרת"]
["אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם לא תעשו לכם אלילים ואם מזבח אבנים תעשה לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה ולא תעלה במעלות על מזבחי ולא תיגלה ערוותך עליו" משמעות מעמד הר סיני במעמד העם כולו הם דברי העם אל משה "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" שעל ידי שהעם כולו "ראה" את ה"קול ה'" ששם שמים נהיה גלוי להם כדבר שיש בו מראה ממשי שלם אז נעשה הדבר שגם במקום העבודת ה' יש בו חילול ואף לאבנים והוא דברי הכתוב שיש חילול של שם ה' במזבח שעליו מקריבים אליו, שאף בדברים שבגוף יתכן חילול, כיון שהקדושה היא כבר בארץ,]
"והיכי דמי חילול ה' אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין" שהוא הרצינות של החכמים ה"פרושים" מחיי העוה"ז, ומחויבים שלא להסיח דעת מהתורה לרגע, שהוא הפך הנהנתנות שדגלו בו הצדוקים שהיא מחללת את קדושת השם, שעל ידם אין קדושה לרוח ולא משמעות לדברי חכמים יותר מאשר לשאר העם, אין מציאות לחיי רוח שיש להם משמעות קבועה בעולם, שיש לה צורה מחייבת הברורה לכל, ושיש בה קיום שם ה' שהאדם נברא בצלמו, אלא לכל אחד יש "מפי הגבורה" אותו הוא שומע בעצמו, ויש לו תורה ומוסר אותו הוא ממציא לבד.
לעומת זאת לחכמים "הפרושים" עיקר התורה הוא קיום קדושת שם ה' בעולם, ולכן הנהנתנות שיוצרת מציאות שהמוסר הוא תחום מוגדר, על פי התורה זה שקר, כיון שהעיקר הוא "איסתכל באורייתא וברא עלמא" שהעולם טפל למציאות הרוחנית שבו, והאדם טפל למציאות הצלם אלוהים שבבסיס ההכרה שלו.
ולכן אין הנהנתנות ראויה אלא לשפלים שבאנשי העמל ולא לאנשי הרוח החכמים
ואנשי החכמה חייבים בזה מתוך רגש אחריות על הרוח שהם מופקדים עליו ביחס ליתר העם, כיון ששם החכמה מתקלקל ומאבד משמעות כשאין בה תוקף ורצינות וכשאין בה כבוד עצמי שבחוסר התלות בחיי הגוף.
לחכם הנהנתן, אין מה לומר לנבל שיאמר שלא מעניין אותו חיי עולם והוא חפץ לרצוח לנאוף ולגנוב, רק לאנשי התורה שהם אנשי קודש יכולת להשפיל אותו ולקרוא לו נבל, ומתוך קנאתו בחכמים הוא ישוב לחפוץ בטוב, וכידוע מהרמב"ם שאין העולם עומד אלא על הקנאה [וזה דבר שמועיל לכל האנשים, מלבד אולי חולים מסוימים שלהם אין תקנה אלא כח הזרוע של הרבים]
אך אלו שאינם בעלי תורה ואינם בעלי אחריות, להם אין מה לומר, שגם אם הם יאמרו, אין לדיבור שלהם שום משמעות, כיון שלדבריהם כל העדה קדושים/טמאים, אין גדול ואין קטן, כולם חכמים וכולם טיפשים, והוא קלקול העולם ש"חכמת סופרים תסרח" ועי"כ "בן קם באביו", ו"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים" שהוא התמיכה וההישענות שבעתיד יהיה טוב יותר מההווה שאז כולם "ידעו את ה'" בעצמם וללא תיווך החכמים, וההישענות הזאת היא האמונה בחיי העולם הבא
ועל אף שכעת שם החכמה לא יוצר קדושה שלימה שיהיה לה משמעות על כל העולם, בכ"ז כיון שהוא האמת והוא העתיד, יש בהישענות הזאת אף קיום חיי העולם הזה, שהוא התוכן העמוק ביותר שיש בעולם ולכן היא אף האמת שבבסיס כל שאיפה לחיים, והוא האמונה היחידה שאין בה מציאות דמיונית, והיחידה שיש בה קיום מעשי במציאות של אמת, והיא הפרישות, לא פרישות של נזירות שהיא חטא, אלא פרישות שיש בה יצירת מעמד לחיי חכמה של דעת וביטול חיי גוף כשאין בהם תכלית גבוהה יותר מעצמם לחוד,
שרק כך יש בהם חיים אנושיים שמתאימים במזגם לחיי הנפש של האדם שיש בהם בגרות אישית ויש בהם נשמה, והוא ביטול חיי ההווה לחיי העתיד שבדעת ושברוח שבהם עיקר חיי האדם, והוא תחיית המתים שבעתיד שאפשר לחוות אותו אף בהווה, וזה על ידי המציאות של קיום קדושת השם והביטול העצמי לחיי הרוח, שהיא מציאות של חיבור לחיים של קיום אמת שרק הם חיים עד עולם.
וזה לא שהחיים רציניים תמיד אלא שהמתווה של החיים הוא רציני, ועל אף שלכל אדם יש זמנים של גדלות הדעת וזמנים של קטנות הדעת, בכ"ז מציאות הכבוד והיחס הישיר אליה כמציאות שיש בה ממשות ושמצריכה התבוננות, היא דבר שיוצר יחס סמכותי יותר למציאות של חיי הגוף, דבר שיוצר מודעות לגבולות של אמת שראויים לה שתעמוד בהם, והוא דבר שמונע כהות חושים וטמטום, שיוצר גסות רוח כשכבר אין לאדם מקום לעמוד בו והוא צריך להחציף פנים, שעליו נאמר "עז פנים לגהנום" ואף בהווה ובעולם הזה.
וכשיבואו הצדוקים ויאמרו – "מצערים אתם עצמכם בעולם הזה ובעולם הבא אין לכם כלום" ו"אין תחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צ' ע"ב) נאמר להם "זייפתם תורתכם ולא העלתם בידכם כלום" (שם) ו"לא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם" (ב"ב קט"ז ע"א) שכל תורה שאין בה תחיית המתים הרי היא מזויפת ואינה מעלה ביד כלום והריהי כשיחה בטילה ביחס לתורה שלימה שלנו שיש בה תחיית המתים ויש בה קיום חיי העולם הבא ואף בעולם הזה, והיא האמת על ה' "דלא עביד דינא בלא דינא".
_________________
תוקן על ידי yakovw ב- 15/12/2010 12:52:36
