חובת תפילה ומצות תפילה: חזרה לסידור המקורי

על התפילה הוסיפו חכמים את קריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים ואמונות הכרחיות, וברכות לפניה ואחריה. כך נוצר, בתפילת שחרית ובערבית, מבנה של קריאת שמע המוקף ברכות ולאחריהן תפילת 18.

מה כלול בקריאת שמע ומה ההתפתחות ההיסטורית והרעיונית, כל זה אינו מזכיר כי זה רק מבוא וסיכום תמציתי מאד. יש כבר בגמרא שלנו דיונים על זה, ולמשל שיטה לפיה בתפילת ערבית ראוי שתפילת 18 תקדם לקריאת שמע וברכותיה.

עד כאן תקנת חכמים.

בתקנת התפילה של חכמים יש גם התכוונות כנגד הקרבנות. יש לשער כי חכמים סיפקו בכך פתרון לתחושה של האדם כי הקרבנות היו דבר שהחזיק את העולם, שהביא לריצוי עם ישראל, הפרט והכלל, לפני ה', והעדרם הוא אבידה שאין לה תחליף. אם כן הוא, אזי התפילה מחליפה את התפקיד הזה של הקרבנות. ולפי גישתי הפילוסופית אני כותב שכמובן אין הקרבנות מחזיקים את העולם אלא שהם מספקים צורך אנושי פסיכולוגי, אבל מבחינה זו צורך חשוב כל כך עד שאפשר להתבטא עליו בלשון זו (העולם עומד על שלושה דברים... על העבודה. פעם על הקרבנות ועתה על התפילה). כמובן, מאמיני המיסטיקה והתיאורגיה במיוחד יפרשו בצורה אחרת לגמרי. (התפילה היא נתינת כוח כלפי מעלה כי כך רצה ה').

איך הפך מבנה זה לסידור הארוך שלנו? דרך התפתחות היסטורית. הסיכום המקיף הוא כנראה של אלבוגן. פרטים חודשו בידי חוקרים על סמך סידורים עתיקים וכתבי יד.

כבר חכמים קבעו את ברכות השחר ובימי הרא"ש הם הועתקו מן הבית וליד המיטה אל בית הכנסת ואל הסידור, שהפך להיות ספר כתוב. וכאן ראוי מאד להמליץ על הספר על ברכות השחר של דליה מרקס. היא אמנם לא אורתודוכסית, אבל עדיין ספר יוצא מהכלל.

 (שאלה מעניינת היא מתי נכתבו סידורים ראשונים. לנו ידוע על סידורים מימי הגאונים, ושוב אני מקצר).

לפני התחלת ברכות השחר הוסיפו פניה לציבור, "ברכו" (=שליח הציבור קורא לרבים לברך את ה' וכולם עונים). ולפני כל זה, המליצו על אמירת פסוקים שמכינה את הלב לתפילה עצמה. נהגו לומר את מזמורי תהלים האחרונים, ולפניהם ואחריהם התפתחו ברכות, וכן נוספו קטעים שונים, עד שהתקבל הסידור שלנו. חוקרים דנו בהתפתחויות אלו, אך דומה שתמיד יש חדש במקורות, ומקדימים את הופעתם של קטעים שונים ואת שילובם בדרכים שונות מפעם לפעם על פי מקורות המתגלים מזמן עתיק.

לאחר תפילת 18 הותירו חכמים את התחנון. במקורו היתה זו בקשה אישית, כדי להותיר לאדם מקום לביטוי האישי שלו, דבר חשוב מאד לצד ביטוי כפוי מבחוץ. אלא שהתחנון קיבל צורה מוגדרת. ואחריו נוספו הוספות שונות מימי הגאונים ואילך.

הקדיש שהינו שבח המופיע במעמד בינים בתפילה קיבל חשיבות עצומה, ומזה 800 שנה יש לנו גם קדיש יתום (היה עליו אשכול בפורום).

האם אדם מסוגל לומר כה הרבה בכוונת הלב? ודאי שיש כאלו שזוכים לזה.

אולם, כפי שביאר רדף השיג באשכול שנעלם ממני, יש כאן מנגנון פסיכולוגי של הרגל, שהופך את הדיבור החי לדיקלום. וזה תהליך בלתי נמנע.

למעשה, לדעתי התוספות שלפני התפילה המקורית שנועדו להוות הכנה רק מחלישות את ההכנה לתפילה. האם דיקלום מהיר של יציאה ידי חובה הוא הכנה? או שהוא מרגיל את האדם לדיקלום?

כאן ראוי לדון בתפילה שאינה בכוונה. ובאיזה חלק שלה אנו עוסקים. בתלמוד אמרו שתפילת 18 שלא היתה בה כוונה בשלוש הברכות הראשונות לא יצא אדם ידי חובתו. שמע מינה שבשאר זה לא מעכב.

מדוע? מפני שכפי שיבאר החזו"א לאחר דורות רבים, יש איזו התכוונות בעצם הבחירה להגיע לבית כנסת, לפתוח את הסידור, לקרוא את המילים, להשתחוות במקומות הנכונים. וזה נכון בכל מקום בו מתפללים. כוונה מינימלית זו מספיקה.

וזו גם הסיבה מדוע עדיף שאדם ישתדל להתפלל כפי יכולתו גם אם הוא מדקלם הרבה.

ולכן אין אנו נוהגים כדין הגמרא והרמב"ם שאדם לא יתפלל בשעה שליבו בל עימו, בשעה שהוא בא מן הדרך וכיו"ב.

טענתי היא שעבור רובנו, הסידור הוא ארוך מדי. (גם עבורי.)

מה אני ממליץ וסבור שזו חובה? לומר רק את המקור. עם הקימה, את ברכות השחר. עם תחילת התפילה, פסוקי דזמרה כמינימום שבמינימום. זה אומר אחד או שנים מן המזמורים של סוף תהלים. (כדאי להחליף ביניהם כדי שלא נרגיל את עצמנו לדקלם).

קריאת שמע וברכותיה, בדילוג על הקטע שנוסף בימי הגאונים (?) עם הקדושה הארוכה והפיוט, (וכן שמעתי שנהג מו"ר ע"ה הרב גדליה).

אילו הייתי יכול, הייתי מחזיר את תקנת הרמב"ם, ומבטל את חזרת הש"ץ כאשר הכל בקיאים בתפילה, כלומר דוברי עברית. (במנינים של חו"ל מסתבר שזה אחרת).

לאחר התפילה, יש לומר תחנון אישי, ארוך או קצר (וקצר הוא גם בקשת משה על אחותו) ובלבד שיהיה מהלב.

וזהו.

ולדעתי, גם מה שאני אומר פסוקי דזמרה אינו חובה. לכן אין להתחיל את התפילה הרשמית בבית הכנסת אלא מ"ברכו" בלבד כתקנת חכמים, ולא כפי שנהגו קודם לכן.

באשכול אחר, הציע בעל בעמיו הצעה שמייד הקפיד לומר שהוא מתנגד לה:

"אני מתכבד בזאת להציע תקנון ראשוני ומנהגים לבית הכנסת.

תפילת שחרית ביום חול, מתחילה ביוצר אור, עמידה פעם אחת כדעת הרמב"ם, תחנון, אשרי, קדושא דסידרא וקדיש תתקבל.

מנחה - אשרי, עמידה פעם אחת, תחנון וקדיש תתקבל.

ערבית - קריאת שמע וברכותיה, עמידה, קדיש תתקבל.

בימי קריאת התורה אין אומרים בריך שמיה ומקצרים בפסוקים ובממזמורים של הוצאת והכנסת ספר תורה.

שבת

קבלת שבת וולנטרית. ברכת מעין שבע נאמרת ע"י החזן בלבד והתפילה מסתיימת בקדיש תתקבל.

אם מישהו בביתו אומר שלום עליכם, הוא יודח מיידית מבית המדרש.

שחרית

פסוקי דזמרה וולנטריים. אין אומרים הכל יודוך ואל אדון. קריאת התורה כמתואר לעיל. תפילת מוסף מסתיימת בקדיש תתקבל. יש לדון איזו קדושה אומרים במוסף.

המשך יבוא

גילוי נאות - לא כל התקנון על דעתי."

כפי שאתם רואים, אני מחמיר הרבה יותר ממנו. אני מקצץ הרבה יותר. אמנם לא נכנסתי לנושאים כמו קריאת התורה וקדישים. וראוי לעשות כן. אנסה לעשות זאת בקיצור, שוב קיצור רב מדי.

הצעתי שלי היא להקפיד בקריאת התורה של ימי חול או מנחה על עשרה פסוקים בלבד, כתקנת חכמים. לבטל את כל הקריאות והאמירות סביב הוצאת ספר תורה. בקיצור, לשוב לתקנות חכמים.

את הקדיש יש לתרגם לעברית של זמננו.

מי שירצה להוסיף, כמו בעל בעמיו, שאני משער שמתחבר לחויה דרך המסורת שעליה גדל והתרגל, הרשות בידו בתנאי שלא יחושו בזה אחרים ולא יבואו לחקותו כחיוב.

אפשר לדון הלאה אבל כבר הארכתי מאד. באתי להציע בראשי פרקים דבר שאני חושב עליו מזה זמן רב. והנה הוא לפניכם.

יתכן מאד שעבור מתפללים המכוונים זה דבר טוב להישאר עם הסידור המקורי שהתרגלו אליו. איני סבור שזה כך, אבל יש בתפילה ארוכה מעלה. מי שמתפלל כמונה מעות ומכוון בכל הקטעים של התפילה, עושה מצוה. אמנם אם הוא מחשיב זאת לחובה לדעתי זה נזק אך דיון כזה שייך אולי לנושא אחר, המנהגים.

עבור רבים אחרים, במיוחד אלו שמגיעים על מנת לנוס, זו ברכה. הם יוכלו להתפלל במצפון נקי, בלי לחוש אשמה שהם מגיעים מאוחר ויוצאים מוקדם. אני מקוה שהם אמנם יכוונו במה שיש, במה שתקנו חכמים. טוב מועט בכוונה מהרבה בלא כוונה.

יתכן שיתנגדו לדברי בטענות שונות. שמה שנהגו כבר מחייב. שהנוסחאות בנות זמננו מכוונות נגד עולמות עליונים, והן תיקונים הכרחיים שעליהם עומד העולם. שבני אדם לא יוכלו לקבל פירוק חבילות בלי לאבד את הכל. אבל אני סבור, ויש לי סיבות טובות שרובן מפורטות כאן, מדוע אסור להוסיף על דברי חכמים מעבר למה שתיקנו.

אילו הייתי מוצא, הייתי מוסיף כאן את דברי הרמב"ם על כך שמי שמוסיף על התפילה מעבר למה שתיקנו חכמים חוטא כלפי מי שאין לו כוח להישאר והופך את ההיתר (אם יש רשות להוסיף) לחובה.

(שאלה אחרת שאיני יודע תשובה עליה היא מדוע הרמב"ם הוסיף את כל ה"נהגו" בנוסח הסידור שלו. יש מחלוקות לגבי מה שנכלל בסידורו, אבל הכל מסכימים שזה יותר מאשר מה שכתבתי כאן. וכל זה ברמת "נהגו" שאינה חובה ואין מלמדים אותה ואין כופים עליה. ובכל זאת, מדוע עשה כן? האם בגלל שחשש שלא ישמעו לו? כפי שלא ישמעו לי ויצאו נגד מה שכתבתי?

אבל, שוב כמו הרמב"ם, אני כותב את מה שלדעתי הוא אמת ומצוה, ובטוח שכיון שאני מאמין שאני צודק, עלי להשמיע את דברי בקול רם. כאן).