הפריה לאחר המוות

הגרז"ן במיח יד קובע קביעה שברגע שאין בעיה הלכתית אם כן אין בעיה מוסרית. היינו ההלכה זהה עם המוסר ולכן השאלה החשובה היא האם ניתן למצוא איסור הלכתי ואם לא אז אנחנו בסדר.

לדעתי זה שורש הבעייה בפסיקה ההלכתית רפואית בדורנו. זה מפתיע לראות שגדולי הרבנים בישראל מבטלים במחי יד בעיות אתיות בגלל שאלו לא נזכרו בהלכה. הדבר גורם שבישראל כל השיח סביב אתיקה רפואית הוא ליברלי במידה קיצונית. 

כל השאלות כמו מה המשמעות של רצון המת הזה שמשפיע על חיי ילדים שיגדלו לכתחילה בלי קונספט של אבא נורמלי? 

האם על זה דובר ברצון המת?

מי קבע שייבום נובע מרצון המת? 

ובמקרה הנדון מי הם בכלל ההורים ומדוע הם צד בענין?

הבה נעלה את תוצאת השאלה הלאה לע"ל אומרים לנו לא יצטרכו גברים בכלל. האם כל המגינים על ערכי המשפחה יגידו שמכיוון שאין בכך בעיה הלכתית אז אדרבה הכל מותר?

האם הגרז"ן שבדיני ממונות בטח סובר כר' שמעון שקאפ שיש דין אנושי [ חוק טבעי בעבור אבי שגיא] סובר שבשאר עניני נפשות יש רק ריק הלכתי?

כיצד הם יכולים לקבוע מה רצון בנם? 

מי התיר להם לעזאזאל לשאוב זרע מגופו?

לדעתי התשובה ברורה אסור.

  

ואולי אומר שהתנגדות לתרומת איברים היא גישה אנושית ובמובן זה יש להם זכות לחוות את החיים ואת מותם כפשוטם. מה שיוצא דופן זה התרומת איברים לא חוסר התרומה. מי שיוצא דופן עליו להביא ראיות יותר טובת.

כתבת "למה הכלל של ניחא ליה לאינש לעבד מצווה בממוני- לא חל גם על גופו לאחר המות. שיציל חיים- שיברא חיים."

איזה מצוה בדיוק הוא עושה?

 הוא יוצא ידי פרו ורבו? במיוחד שהרי למדנו שבמתים חופשי. ומצוות בטלות לע"ל לשיטת הרשב"א ותוספות שם זה בוודאי לגבי זמן המיתה.

מה גם שיש מחלוקת לגבי היחס לגוף כממון ואכמ"ל.

שיציל חיים שיברא חיים? אני בהלם מהקושיא מילא חיים שקיימים תגיד צריך לתרום ולהציל. אבל לברוא חיים חדשים כמצווה שמוטלת על המת איפה את זה מצינו? מילא תגיד שחסר איברים לתרומה ותרומתו שלו תשנה עולמות אבל האם זרעו הכרחי ליצירת חיים? יש הרבה זרעים בעולם מספיק ליצירת חיים מעכשיו ועד עוד מיליארד שנה.