משפטים, קרימינולוגיה, רפואה, פסיכולוגיה, ותלמוד-תורה

הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ז מפצל לשתים את מגמת המצוות.
האחת -להקניית דעות נכונות והיא העיקרית, הם דעות האמת כידיעות האלוקיות.
אך השניה -קודמת לה כהכנה והיא הכשרת החברה האנושית והסביבה ע"י חוקי ונימוסי התנהגות הרמוניים, הכוללים סביבה: כלכלית, בריאותית, והגיינית. נאותים. והרבה ממצוות התורה מכוונים למטרה זו.

כך הוא כותב

...כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש ותקינות הגוף. תקינות הנפש תהיה בכך שתושׂגנה להמון דעות נכונות כפי יכולתם. לכן יהיה חלקן במפורש וחלקן במשל, כי אין בטבעם של המון עמי הארץ שתהיה להם יכולת מספקת להשׂיג דבר זה כפי שהוא. תקינות הגוף תהיה בתקינות מצבי חייהם אלה עם אלה. עניין זה ישלם בשני דברים: אחד מהם, שיבוטל העֹשֶק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יוּתַר לכל איש מן האנשים לעשׂות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשׂות, אלא יכפוהו לעשׂות מה שמועיל לכול; והשני, שיַקנו לכל איש מידות המועילות בחיי היחד, כדי שהמדינה תהיה הרמונית.
דע שמשתי המטרות האלה אחת נכבדה יותר, בלי ספק, והיא תקינות הנפש, כלומר, מתן הדעות הנכונות. המטרה השנייה, תקינות הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל תושביה במידת היכולת. מטרה שנייה זאת היא המודגשת יותר, והיא אשר הפליגו לפרטה ולפרט את כל פרטיה, כי הכוונה הראשונה אינה מושׂגת אלא לאחר שמושׂגת זאת השנייה. זאת מפני שהוכח בהוכחה מופתית שלאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונה והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. שלמותו הראשונה היא שיהיה בריא, בטוב שבמצביו הגופניים. דבר זה אינו אפשרי אלא אם כן הוא מוצא את כל מה שהכרחי לו כל-אימת שהוא מבקשו, כלומר, מזונותיו ויתר הנהגת גופו, כגון דיור, רחצה וזולתם. אדם בודד אינו יכול להשׂיג זאת כלל. אין כל פרט יכול להשׂיג זאת אלא בהתאגדות המדינית, כמו שידוע שהאדם מדיני בטבעו.
ושלמותו האחרונה היא שייעשׂה "מְדַבֵּר" בפֹעַל, כלומר, שיהיה לו שׂכל בפֹעַל בכך שיֵדע את כל מה שביכולת האדם לדעת על כל הנמצאים כולם בהתאם לשלמותו האחרונה. ברור שבשלמות אחרונה זאת אין מעשׂים ולא מידות, אלא היא דעות בלבד, שהעיון הביא אליהן והחקירה חייבה אותן. ברור גם כן שלא ניתן להשׂיג את השלמות האחרונה הנעלה הזאת אלא לאחר השׂגת השלמות הראשונה, כי האדם אינו יכול לתפושׂ. אלא רק לאחר השׂגת השלמות הראשונה אפשר להשׂיג את השלמות האחרונה, שהיא נכבדה יותר בלי ספק, והיא - ולא משהו אחר - הסיבה לקיום הנצחי. מושׂכל אפילו אם הוסבר לו, כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו, בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חוֹם או קור חזק
לכן התורה האמיתית, אשר ביארנו שהיא אחת ואין בלתה, והיא תורת משה רבנו, באה רק ללמד אותנו את שתי השלמויות גם יחד, כלומר, תקינות מצבי בני-אדם אלה עם אלה על-ידי ביטול העֹשֶק (שבני-אדם עושקים) זה את זה, ועל-ידי סיגול מידות טובות ומעולות, כדי שאפשר יהיה לאנשי הארץ להתקיים ולהתמיד בסדר אחד, כדי שכּל אחד מהם יגיע לשלמותו הראשונה, ותקינות האמונות ומתן דעות נכונות שבהן תושׂג השלמות האחרונה.



בפל"ח הוא מסביר שאין במידות הטובות תועלת נפשית (כפי שרגילים לראות בהן) אלא תועלת סביבתית וחברתית

...המצוות הכלולות בקבוצה השלישית הן אלה שמנינו בהלכות דעות. התועלת של כולן ברורה וּמְחֻוֶּרֶת, מפני שכולן מידות שבהן יהיה מצב חיי היחד בין בני-אדם תקין. זה ברור עד כדי שאיני צריך להאריך בו, וכו'.



בפל"ו כשהוא מסביר את מצוות תלמוד התורה, הוא כותב

... ברורה התועלת של כל הזירוז וההדגשה ללמוד וללמד על עשיית המצוות, מפני שבאין ידיעה אין מעשׂה טוב ולא דעה נכונה.


גם בהיד החזקה סוף פ"ד הלכות יסוה"ת הוא מסביר את מצוות הלימוד של חלק המצוות הנוגע לסביבה חברתית הרמונית כמיישבת דעתו של אדם, וכהשפעה גדולה ליישוב העולם. ולכך ראוי להקדימן לחלק העיוני של מעשה מרכבה ובראשית אע"פ שהם העיקר.

כ ענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו--הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס:  ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. כא  ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר; ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות.  ואף על פי שדברים אלו, דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויה דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן:  שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא.  ואפשר שיידעם הכול--גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר.