מודעות משיחית

תודה על ההערה
אני אנסה

דבר ראשון - הנקודה המרכזית:
ניתן לשאול שאלה - מה ההבדל העיקרי בין "עולם הזה" ל"ימות המשיח" במשנת חסידות בכלל, ובמשנת חב"ד בפרט?

על פי נגלה לכאורה הדברים ברורים, אף כי בהכרח מובנים - קיבוץ גלויות, בנין בית המקדש, מלך המשיח, תחיית המתים (לאו דוקא הכל בשלב א', בפשטות הכל בשלבים - מתחיל מקיבוץ גלויות וביטול שיעבוד אומות העולם, כידוע)

אבל השאלה - מה הוא הפן ה"רוחני" של ימות המשיח?

ישנם הרבה התבטאויות הן בתורת הנגלה, והן בתורת החסידות, כמו "ושם נעשה ... כמצוות רצונך", שפירושו - שלימות קיום המצוות, יש את הביטוי הידוע "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה" - רוצה לומר גילוי אור אלוקי לנשמות, ביטול יצר הרע ועוד ועוד

האם אפשר למצוא איזה שהוא "קוטב" איזה שהיא רעיון מרכזי, שבהתבסס עליו אפשר להסביר את כל הריבוי תופעות תחת הכותרת "ימות המשיח"?

כמובן השאלה הזו לא חדשה, ובודאי כבר דשו בה רבים.

אני רוצה להציע כאן הסבר, מבוסס בעיקרו על האימרה החבדית המפורסמת (פחות או יותר) "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". המקור של האימרה – במדרש, אבל בחב"ד לקחו את הביטוי הזה בתור א' מאבני יסוד של כל תורת החסידות חב"ד, והרבי מליובאוויטש הכניס את הביטוי ל"יב פסוקים" כך שהביטוי הזה מיוחס בהרבה עם חב"ד.

עם כל ה"פשטנות" לכאורה של הביטוי טמונים בו סודות רבים.

ה"פשט" – לכאורה של "דירה בתחתונים" – הוא – שהקב"ה רוצה "להתגלות" למטה.

אבל תיכף נשאלת השאלה – אם הקב"ה מחפש "להתגלות" – אז הוא צריך לחפש כאלו שיכולים להעריך את גדולתו – כמו מלאכים עליונים וכו' – שהם "כלים" לגדולתו, ויכולים להשיג את גדולתו באמת. משא"כ העולם הזה התחתון מלא קליפות וסטרא אחרא – לכאורה הוא לא רק לא "כלי" לגילוי אורו של הקב"ה, אלא הפוך – הוא כל כלו נגד הגילוי הזה. מה "מכריח" את הקב"ה לחפוץ להתגלות למטה דוקא, ולמה לא מספיק גילוי אלוקות בעולמות העליונים?

חסידות חב"ד נותנת תשובה מפתיעה לשאלה זו: העולמות העליונים הם כלים ל"גילוי אור" של הקב"ה, אבל "עצמותו ומהותו" של הקב"ה הם לא יכולים להשיג. דוקא העולם הזה הגשמי, התחתון – המתנגד לכאורה לכל סממן של אלוקות ודת בכלל – הוא הוא ה"כלי" לגילוי עצמות של הקב"ה. וזה עיקר המושג של "דירה בתחתונים" – גילוי עצמות (ולא רק גילוי אור) של הקב"ה למטה.

והוא הוא מושג של "ימות המשיח" במשנת חב"ד.

עד כאן – מושגי יסוד ממשנת חב"ד בקשר לימות המשיח.

השאלה שאני רוצה לדון כאן – איך אמור להראות ה"תחתון" כדי להיות "כלי" ראוי לגילוי עצמות?

יש כאן שני כיוונים בכלל. יש כיוון של "ביטול", הוא הכיוון הרגיל. כמה שאתה יותר בטל – אתה יותר כלי. הדוגמה הפשוטה לכך – כמה שתלמיד יותר בטל בפני רבו – כך הוא יותר "כלי" לקבל תורת רבו.

מה שאני מנסה להוכיח כאן, הוא שה"ביטול", יראה, התבטלות, רגשי אשמה וכו' כלפי הקב"ה – בקיצור – כל הסממנים הרגילים המיוחסים ליהדות – הם באמת כלים ראויים לגילוי, אבל אך ורק – לגילוי אור.

מתי שמדובר על "גילוי עצמות" – שזה מהות העניין של ימות המשיח – אז הכלים האלה לא ראויים בכלל.

היות והמושגים "אור" ו"עצם" הם מושגים הופכיים בחסידות, אז גם הכלים לגילוי ה"עצם" צריכים להיות "הפוכים" מהכלים לגילוי האור. ר"ל אם לגילוי האור הכלי הוא "ביטול" – כמה שאתה פחות "תופס מקום" כלפי הקב"ה – כך הוא יותר משרה שכינתו עליך, אז "אוטומטי" הכלי לגילוי העצם – הוא "מציאות" – ר"ל כמה שאתה יותר מציאות חזקה, כמה שאתה יותר עצמאי, כמה שאתה יותר יוזם, כמה שאתה יותר יש – כך אתה יותר "כלי" לעצמותו יתברך.

הרעיון הזה – ניתן למצוא בכו"כ מקומות בתורת החסידות

מה שאני מנסה להוכיח בקישור הנ"ל – הוא שהתבטאויות האלה בתורת החסידות ובתורת חב"ד – זה בעצם שיטה שלימה, מהפנית, של מודעות של ימות המשיח, ושהתפתחות העולם במאתיים שנה אחרונים נותנת הרבה הוכחות לכך שאכן זהו הכיוון, וזהו הרעיון המרכזי של "ימות המשיח" שה"תחתון" – גשמיות העולם בכלל, גוף בפרט, יוזמה פרטית של בן אדם פרטי, מצב של האישה – כל אלה שמוגדרים "תחתון" כלפי "העליון" – תופסים גובה, הופכים להיות מציאות חשובה, והיא היא הגאולה, והן הן ימות המשיח.

אז כמה שאנו נאמץ יותר את המודעות הזאת של ימות המשיח – להיות בעלי יוזמה, להיות מה שאנחנו, מזוהים עם עצמנו, ומדברים בקול ברור על מה שאיכפת לנו, ולהיות מעורבים בחיי החברה הכללית – בתור שומרי תורה ומצוות – זה מה שיקרב את ימות המשיח במהרה בימינו אמן.

ומצאתי סימוכין להנ"ל בשיחה הידועה של הרבי מליובאוויטש "עשו כל אשר ביכולתכם... ואני את שלי עשיתי". הרבי אומר בפשטות, נגמרה התקופה שהכל מגיע מלמעלה. עכשו התקופה שה"תחתון" – מנצל את כל כוחותיו, את כל יוזמתו, את כל הפוטנציאל שהבורא הטביע בו – וזה מה שיביא בסופו של דבר את הגילוי של משיח כאן למטה מעשרה טפחים.