בן עיר שהלך לכרך, בני ברק וירושלים בקריאת המגילה.

שלום לחברי הפורום, העליתי לאתר מאמרים לפורים. 

  

                         בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר

א. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפח סעיף ה

 בן עיר שהלך לכרך, או בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר, קורא במקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם. הגה: ואם הוא במדבר או בספינה, קורא ביום י"ד כמו רוב העולם.

  כתב בביאור הלכה: סימן תרפח ד"ה בן עיר

 בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה רבו פארותיו מאוד עיין בפמ"ג ובשארי אחרונים והעתקתי במ"ב רק שיטת רש"י שהסכימו עליה הרבה ראשונים וגם זה בקיצור נמרץ ומ"מ למעשה אני מבקש מהקורא שלא יסמוך עלי לענין ברכה ויעיין בפמ"ג ועיין בש"ג ובביאור הגר"א שהעתיקו דברי הירושלמי לדינא שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו והלך לו לכרך נתחייב כאן וכאן:

 ומשנה ברורה סימן תרפח ס"ק יב

(יב) בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ומפני שרבים מתקשים בסעיף הזה מוכרח אני להרחיב הדבור קצת ונבארו כפי מה שפירשוהו המגיד והכסף משנה וכן משמע מהגר"א. וצריכין אנו לידע שלשה דברים

א) דאם הוא שייך לערי הפרזות אפילו יום אחד קרוי פרוז וקורא בי"ד וכן אם הוא שייך למוקפין אפילו יום אחד קרוי מוקף וקורא בט"ו.

ב) זמן קריאה הוא העיקר ביום, וכיון שהיה בערי הפרזות בהתחלת היום י"ד קורא בי"ד וכן כה"ג לענין מוקפין ביום ט"ו

ג) זמן קריאה שכותב המחבר היינו זמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן שיצא משם. ועתה נבאר את הסעיף כסדר בכל פרט בפני עצמו.

בן עיר שהלך לכרך, אם היה דעתו בעת נסיעתו, לחזור למקומו בזמן קריאה. ר"ל בזמן קריאה של ט"ו, דהיינו משהאיר היום לא יהיה שם, כי יחזור משם קודם אור היום. אף שלבסוף רואה שהוא מוכרח להתעכב שם גם על יום ט"ו, מ"מ אינו נקרא בשם מוקף, וקורא ביום י"ד בהיותו בכרך. אבל אם בעת נסיעתו לא היה בדעתו לחזור מן הכרך אלא לאחר זמן הקריאה. דהיינו בבקר של ט"ו, שאז כבר הוא זמן הקריאה. אז חל עליו שם מוקף, וקורא עמהן ביום ט"ו, ואפילו אם אח"כ חזר לעירו ביום ט"ו, קורא שם, אם לא קרא מתחלה בכרך.

 ועתה נבאר הסעיף לענין אופן השני, דהיינו בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו בעת נסיעתו לחזור למקומו בזמן קריאה, דהיינו שיחזור משם בליל י"ד, קודם שיאיר היום. דהוא זמן קריאה. ואף שלבסוף היה שנתעכב ולא חזר. קוראו כמקומו דהיינו ביום ט"ו. אבל אם לא היה בדעתו בעת נסיעתו לחזור משם רק לאחר זמן קריאה, דהוא ביום י"ד בבוקר. חל עליו חובת הקריאה של העיר. וזה שאמר המחבר קורא עם אנשי המקום אשר הוא שם. [וע"כ אף שחזר באותו יום ובא לכרך, צריך לקרוא באותו יום י"ד, דהוא נקרא פרוז בן יומו]. וכתב הט"ז דכ"ז דוקא אם היה שם בעיר בתחלת היום, אבל אם חזר למקומו שהוא כרך קודם היום, לא מועיל מה שחשב מתחלה להיות בעיר בעת קריאת העיר"

  בהבנת דברי השו"ע שהם העתק מדוייק מלשון הרמב"ם, ומאחר ויש להבין את הפרשנות למונחים בהלכה זו. מגדיר בעל המ"ב את המונח "בזמן קריאה", בזמן קריאת המגילה במקום בו הוא נמצא. וכן קובע כי, לא מקום המגורים הקבוע, קובע למועד חיוב במגילה. אלא מקום היותו שם ביום י"ד או ט"ו. ומימילא לא מעניין מה היתה דעתו, אלא היכן הוא נמצא.

  וכך מסביר המ"ב: בן עיר שהלך לכרך וחשב לחזור לעירו לפני יום ט"ו בעלות השחר, והתברר לו כי הוא חייב להשאר גם ביום ט"ו בכרך אינו נחשב למוקף וחייב לקרוא בי"ד בכרך.

 וצריך להבין, מתי מתברר לו. אם מתברר לו כבר ביום י"ג, שיצטרך להשאר בכרך עד לאחר ט"ו, למה אינו נחשב למוקף? ואם הגיע יום י"ד ואז מתברר לו כי עליו להשאר בכרך עד לאחר ט"ו, למה יקרא את המגילה בי"ד בכרך, הרי הוא מוקף בי"ד ופטור, וחייב לקרוא בט"ו. אלא מדובר שעבר י"ד וקרא את המגילה בכרך בי"ד, ואז ביום ט"ו התברר לו שהוא חייב להשאר בכרך, ועל זה אומר המ"ב שאינו חייב לקרוא פעם נוספת בט"ו כי אינו נחשב למוקף. וכל זה למה?

 אלא שאז אין מובן למילים "קורא במקומו", הרי הוא כבר קרא?.

 וכן משמע שהוא סובר שהיותו בי"ד בכרך לא קבעו כבן כרך לפוטרו ממגילה בי"ד. ורק מי שהיה בכרך בט"ו נחשב למוקף ליומו.

 וכן משמע שהוא סובר שבן עיר שעקר לכרך בליל ט"ו אינו חייב פעמיים ולא כירושלמי,

  ממשיך המ"ב, אבל אם היה בדעתו לחזור לעיר לאחר ט"ו, ולכן לא קרא בכרך בי"ד, והצטרך לחזור לעיר בליל ט"ו. קורא בעיר בט"ו. וכל זה למה? הרי אינו מוקף בט"ו. והרי היותו בכרך בי"ד לא הפכו למוקף ליומו?.

 ומה הכוונה "קורא עם אנשי המקום שהוא שם", הרי הוא בעיר ושם לא קוראים בט"ו?.

  ממשיך המ"ב. בן כרך שהלך לעיר בי"ג, וחשב שביום י"ד לפני עלות השחר יחזור לכרך, ונתעכב ביום י"ד בעיר קוראו "כמקומו" בט"ו בכרך. אלא שבשו"ע כתוב "במקומו" בעיר ולא "כמקומו",  ומה יקרה אם יתעכב בעיר עד לאחר ט"ו"?.  ולמה לא יקרא בעיר הרי הוא פרוז בן יומו?.

 ממשיך המ"ב, שאם חשב לחזור לכרך רק לאחר י"ד, וחזר בליל י"ד, קורא בכרך ביום י"ד.

 וזה תימה, הרי מה אכפת לי מה חשב, הרי לא היה מעולם פרוז בן יומו.

  מלבד הקושי בדברי המ"ב. הרי שברור שהרמב"ם, והשו"ע שהעתיק אותו כלשונו, אינם ניתנים לפירוש ע"פ הסבר רש"י בגמ', שהרי הרמב"ם והשו"ע גורסים בגמ' כגירסת הרי"ף, "אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר, אבל אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם . וכו'", דהיינו עם התוספת שהמשנה מדברת על שינוי שחל בתוכנית, ואילו רש"י וכל שאר הראשונים אינם מתיחסים לשינוי של "התעכב ולא חזר". ולכן דברי הביאור הלכה, שבמ"ב כתב את ההסבר ע"פ רש"י אינו מתאים. מה עוד שרש"י מסביר כי דברי רבא מכוונים רק לבן כרך שהלך לעיר, ואילו המ"ב מסביר את דבריו גם על בן עיר שהלך לכרך.

                                       למאמר המלא  www.deotai.com

בהודעה הבאה נבאר את שיטת הרמב"ם בסוגית בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר.

סוגיה זו קצרה בדברי התלמוד הבבלי, ובתלמוד הירושלמי כתבו עליה קצת, אבל בדברי המפרשים האריכו בה הרבה ונחלקו בה הרבה, ואנו נראה כי אם נצמדים לפשט ולהיגיון, ניתן לפרש את הדברים בקצרה ובבהירות, וגם לקבוע בדבר כלל פשוט.

בכדי להקל על ההבנה נכתוב תחילה את הדברים בעברית מדוברת בצורה קצרה ותכליתית, אח"כ נעתיק את הרמב"ם ונבארו ע"פ ההיגיון ופשט המילים, אח"כ נעתיק את התלמוד הבבלי ונבארו, אח"כ נבאר את הירושלמי, ולבסוף נוסיף לדון בביאור דברי הרמב"ם ע"פ המ"מ והכס"מ.

למען האמת, הפירוש שנכתוב הובא בדברי הכס"מ בתחילה, והוא קילסו כפירוש היותר מעולה, ולבסוף דחאו ופירש כמ"מ, ואנו נתרץ את שאלת הכס"מ, ונוכיח כיצד אכן פירוש זה הראשון שהובא בכס"מ הוא המעולה והברור מבין שאר הפירושים שנאמרו.

***

משנה מסכת מגילה דף יט עמוד א בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן. (ע"כ משנה) כלל מפורסם בכל מקום האדם משתייך למקומו הקבוע, ראה לדוגמה ההולך ממקום למקום, אם דעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר (הלכות שביתת יום טוב ח,כ), כיוון שכן בן עיר שהלך לכרך, ההיגיון אומר שיהיה עליו דין של בן עיר ויקרא בארבעה עשר כאנשי מקומו, ורק אם בדעתו להיעקר ממקומו לא יקרא כמקומו אלא כמקום החדש שהגיע אליו, ואלו דברי המשנה, בן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור, כלומר אם התכוון לחזור למקומו קורא כמקומו כי האדם משתייך למקומו הקבוע, ואם לא התכוון לחזור למקומו קורא כאנשי המקום שהגיע אליו. 

כאן ישאל המדקדק, מדוע השתמשה המשנה במילים אם עתיד לחזור למקומו, היה צריך להיות כתוב אם חזר למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא כאנשי המקום שאליו הגיע, מבארים הרי"ף הרמב"ם, על כורחנו, המשנה השתמשה בלשון קצר, ומדובר שהתכוון לחזור למקומו אבל לבסוף לא הצליח לחזור מחמת אונס, למרות זאת הולכים אחר כוונתו, והוא לא התכוון להיעקר מאנשי מקומו, ויקרא כמקומו, ואם לאו, ולא התכוון לחזור למקומו, כבר נעקר מאנשי מקומו וקורא כמקום שאליו הגיע.

היוצא מהנ"ל, זמן קריאת המגילה נקבע ע"פ מקומו הקבוע של האדם, אלא אם התכוון שלא לשהות בו, אז יקרא כמקום שהתכוון לשהות בו. 

כעת נדקדק במבנה של המשנה, בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן. במשנה הובאו שני מקרים, 1- בן עיר שהלך לכרך, 2- בן כרך שהלך לעיר. ברוב המקומות כאשר יש שני מקרים, ומבארים אותם, מבארים בתחילה את המקרה הראשון ואח"כ את המקרה השני, [ראה מסכת תרומות ד,ח רבי עקיבה אומר, בידוע מה נפלה, אין מעלות זו את זו; ובשאין ידוע מה נפלה, מעלות זו את זו. ד,ט כיצד: חמישים תאנים שחורות וחמישים לבנות--נפלה שחורה, שחורות אסורות ולבנות מותרות; נפלה לבנה, לבנות אסורות ושחורות מותרות; בשאין ידוע מה נפלה, מעלות זו את זו. (ע"כ משנה) בתחילה נתבאר המקרה הראשון, ואח"כ המקרה השני. ועוד הרבה] כיוון שכן, כאשר המשנה מבארת את המקרים שבתחילתה, היא מבארת את המקרה הראשון, את בן עיר שהלך לכרך, ועליו נאמר אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן. כלומר אם בן העיר שהלך לכרך בדעתו לחזור ביום י"ד להיות עם אנשי מקומו, אף שנאנס ונתעכב קורא כאנשי מקומו בי"ד, ואם לאו, ולא היה בדעתו לחזור בי"ד, כבר נעקר ממקומו וקורא בט"ו. מזה נלמד, בן כרך שהלך לעיר, אם דעתו לחזור למקומו בט"ו, אף אם ייאנס ולא יחזור יקרא כאנשי מקומו בט"ו, ואם לא היה בדעתו לחזור לכרך בט"ו, יקרא כאנשי המקום שהוא נמצא עמם בי"ד.

כעת צריך לברר, כתוב במשנה אם עתיד לחזור למקומו, אימתי צריך שיתכוון לחזור למקומו? מבאר רבא בתלמוד, צריך שיתכוון לחזור בליל ארבעה עשר, כלומר שיתכוון לחזור בלילה קודם עלות השחר, בכדי שיוכל לקיים את המצוה במלואה, לקרוא בלילה, ולחזור ולקרוא ביום.

כדאי לשים לב, מחמת הביאור הפשוט במשנה, גם דברי רבא מתיישבים להפליא עם המשנה, רבא אומר שיחזור בליל ארבעה עשר, תמהים המפרשים מה יש בו בליל ארבעה עשר, מדוע לא יחזור ביום? ולפי דברינו הדברים ברורים, צריך שיחזור בלילה בכדי שיוכל לקיים את המצוה במלואה, לקרוא בלילה, ולחזור ולקרוא ביום.

רבא אומר שיחזור בתאריך ארבעה עשר, תמהים המפרשים מדוע לא חמישה עשר? לפי דברינו הדברים ברורים, כי הוא בן עיר שהלך לכרך, ובכדי שיחזור להצטרף לאנשי מקומו, צריך לחזור בליל ארבעה עשר, לקיים מצות קריאת המגילה בלילה.

***

כעת נעתיק את דברי הרמב"ם במשנ"ת ובפיהמ"ש ונבארם.

רמב"ם הלכות מגילה
א,י  בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר--אם הייתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר, קורא כמקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם.

פיהמ"ש מגילה ב,ג
אם היה דעתו לחזור למקומו בליל ארבעה עשר ונתעכב אז קורא כמקומו. ואם אין הדבר כן קורא עמהן.

דברי הרמב"ם במשנ"ת נתפרשו על ידו בפרהמ"ש, אם היה דעתו לחזור בזמן הקריאה ביאורו אם היה דעתו לחזור בליל ארבעה עשר, כדברי רבא בגמרא, כי אנו מדברים בבן עיר שהלך לכרך, וכעת הגיע זמן קריאתו בי"ד והוא עדין בכרך, אם דעתו לחזור לעירו בלילה עד עלות השחר, ויספיק לקרוא בעירו בלילה, אף אם נאנס ולבסוף לא חזר, יקרא כאנשי עירו בי"ד, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר מכן, הרי הוא מוקף בן יומו, ויקרא כאנשי הכרך בט"ו. 

וכפי שביארנו, האדם משתייך למקומו הקבוע, וכאן הוא בן עיר, וכך היה בדעתו להיות, וינהג כמותם ויקרא בי"ד, ורק אם חשב לעקור את עצמו להיות בן כרך, יהיה מוקף בן יומו ויקרא עמם בט"ו.

וכפי שביארנו, ממקרה זה נלמד למקרה ההפוך, בן כרך שהלך לעיר, אם דעתו לחזור למקומו בליל ט"ו, הרי הוא כאנשי מקומו ויקרא בט"ו, אף אם יאנס ולא יחזור, ואם אין בדעתו לחזור למקומו בליל ט"ו, יקרא ביחד עם אנשי העיר בי"ד והרי הוא פרוז בן יומו.

ההלכה ברמב"ם פשוטה וקלה, וגם ההיגיון שלה פשוט וברור.

***

כעת נעתיק את הסוגיה בתלמוד הבבלי ונבארה על פי הנ"ל

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט עמוד א 

משנה. בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, [כפי הכלל הקיים בכל מקום, שהאדם מחויב לנהוג כאנשי מקומו, אף כאן אם מתכנן לחזור למקומו יקרא כאנשי מקומו, ואף אם אירעו אונס ולא הצליח לחזור למקומו כך הדין] ואם לאו - קורא עמהן. [אם תכנן האדם להיעקר ממקומו ולא ישהה בפורים במקומו, ינהג כפי מנהג אנשי המקום שאליו הגיע, ויקרא את המגילה לפי זמנם, והרי הוא פרוז בן יומו או מוקף בן יומו]...

גמרא. אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, [רבא מבאר את המקרה הראשון במשנה, בן עיר שהלך לכרך, ועל כך אמר רבא, שצריך שיתכנן לחזור לעירו בליל י"ד קודם עלות השחר, בכדי שיספיק לקרוא מגילה במקומו בליל י"ד, אז הרי הוא כאנשי עירו ויקרא בי"ד, ואף אם אירעו אונס ולא חזר, מקומו הקבוע של האדם הוא הקובע, והוא לא חשב לעקור את עצמו ממקומו, ויקרא עמם] אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן. [אם בן העיר שהלך לכרך אינו מתכנן לחזור למקומו בליל י"ד אלא לאחר מכן, הרי שעקר את עצמו ממקומו, והוא כאנשי המקום שהגיע אליו, אנשי הכרך, ויקרא בט"ו, והרי הוא מוקף בן יומו].

אמר רבא: מנא אמינא לה - דכתיב +אסתר ט'+ על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות, מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות? הא קמשמע לן: דפרוז בן יומו נקרא פרוז. אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? - סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז - מוקף בן יומו קרוי מוקף. [רבא ממשיך לבאר את ההנחה היסודית שעליה בנויה המשנה, פרוז בן יומו מוקף בן יומו, כלומר יתכן שיהיה האדם פרוז ליום אחד ויקרא בי"ד, וכן יתכן שיהיה מוקף ליום אחד ויקרא בט"ו, וביאר רבא את מקורו, מכפילות הפסוק, היהודים הפרזים היושבים הערי הפרזות, היהודים הפרזים שם ביתם כל הזמן, היושבים בערי הפרזות שבאו רק ביום י"ד לערי הפרזות, די ביום זה להפוך אותם להיות פרוזים ויקראו בי"ד, ומדין פרוז בן יומו נלמד למוקף בן יומו] 

***

כאן נבאר, כי הכס"מ רצה להוכיח מהסוגיה כאילו אי אפשר לפרש אותה כפי שכתבנו שעוסקת בבן עיר שהלך לכרך, כי בן עיר שהלך לכרך ולא היה בדעתו לחזור הוא מוקף בן יומו, ומזה למדנו גם לפרוז בן יומו, אבל בדרשה בדברי רבא למדנו מפרוז בן יומו למוקף בן יומו, ולכאורה הוכחה כנגד הפירוש שכתבנו?

והתשובה על שאלתו, רבא הוכיח מדרשת הפסוקים, מצאנו דרשה בפסוקים לפרוז בן יומו ומזה נלמד למוקף בן יומו, אבל בשום מקום לא נזכר בדברי רבא כי המשנה עוסקת בפרוז בן יומו ומזה נלמד למוקף בן יומו, צריך להבחין בין דרשת הפסוקים ששם למדנו מפרוז למוקף, לבין פרשנות המשנה, ששם למדנו ממוקף בן יומו לפרוז בן יומו, ואין להשוות בין הדברים כלל וכלל.

***

כעת נכתוב פירושים אחרים לקטע הנ"ל בתלמוד

רש"י מסכת מגילה דף יט עמוד א 

לא שנו - דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר.

אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר - אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר, הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי ארבעה עשר, אף על פי שעודנו שם, הואיל וביום לא יהיה שם - אין זה אפילו פרוז בן יומו.

אבל אין עתיד - לצאת משם בלילה, דהשתא הוי פרוז לאותו יום אף על פי שעתיד לחזור למחר ליום (אחר) +מסורת הש"ס: [אחד]+ - נקרא פרוז, וקורא עמהן בין בלילי ארבעה עשר בין בארבעה עשר, והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, שלא יהא שם ביום חמשה עשר - לא הוי מוקף ליומו, וקורא בארבעה עשר כחובת מקומו ואף על פי שהוא בכרך, אבל אין עתיד לחזור בלילי חמשה עשר - אין צריך לקרותה בארבעה עשר, וממתין וקורא עמהן, אף על פי שסופו לחזור לאחר זמן.

מנא ליה - דמשום ההוא יומא חשיב כוותייהו. (ע"כ רש"י)

כבר ביארנו כי מקומו הקבוע של האדם הוא העיקר, אלא א"כ היה דעתו לעקור את עצמו משם, והנה פירוש רש"י חולק על יסוד זה, ומפרש כי פרוז בן יומו או מוקף בן יומו אינו מחמת שכך היה דעתו, אלא אם שהה בעיר או בכרך בי"ד או בט"ו נתפס להיות כמותם למרות שאין זה מקומו הקבוע, למרות שאינו מתכוון לשהות שם בזמן קריאת אנשי מקומו, ויחזור למקומו בזמן הקריאה שלו, ובכדי שלא יחשב להיות כמותם צריך שיעזוב את מקומם בלילה בכדי שכשיבוא היום כבר לא יהיה שם.

אין צריך להאריך כי פירוש זה אינו מסתבר כלל, בן כרך שהלך לעיר, כעת בי"ד הוא בעיר, אבל בט"ו יחזור לכרך, אנו אומרים ששהותו בעיר הופכת אותו לפרוז בן יומו, למרות שלא היה בדעתו לשהות בעיר בזמן קריאתו, אלא יחזור למקומו לכרך בט"ו, אין בדבר זה שום היגיון.

ועוד קשה על פירוש זה, רבא אמר אם עתיד לחזור למקומו, צריך שיחזור למקומו בליל י"ד, לפירוש זה צריך לומר אם עתיד לחזור למקומו קודם עלות השחר, בכדי שלא יגיע יום י"ד והוא שוהה בעיר. והשאלה המתבקשת, מדוע כתב רבא ליל י"ד, מה יש בליל י"ד, העיקר חסר מהספר, רבא היה צריך לומר אם דעתו לחזור קודם עלות השחר, כשכותבים הגדרה צריך לכתוב הגדרה ברורה ולא הגדרה עקיפה, וכאן הנקודה שגורמת לו שלא ליהפך לפרוז בן יומו שיעזוב את העיר קודם עלות השחר, וצריך להדגיש זאת שנדע איזה רגע קובע להופכו לפרוז בן יומו.

ועוד קשה על פירוש זה, במשנה נאמר אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ביאור המילים אם עתיד לחזור למקומו, שהולכים אחר דעותיו ורצונותיו, אבל לפירוש זה אין שום התחשבות ברצונותיו, אלא האם חזר למקומו קודם עלות השחר או לא, כיון שכן, העיקר חסר מהספר, המשנה היתה צריכה לכתוב אם חזר למקומו קורא כמקומו, אבל לכתוב אם עתיד לחזור, מה יועיל העתיד, הנקודה היא חזר או לא חזר, וכשכותבים הגדרה כותבים הגדרה ברורה ולא הגדרה עמומה.

ועוד קשה על פירוש זה, כי לפי פירוש זה, דברי רבא בגמרא מוסבים על בן כרך שהלך לעיר, ומזה נלמד לבן עיר שהלך לכרך, וכבר היקשנו כי ברוב המקומות כשיש שני מקרים, קודם מבארים את המקרה הראשון ואח"כ את המקרה השני, ואילו לפי פירוש זה התלמוד מבאר את המשנה מהסוף להתחלה, שלא כדרכו בשאר המקומות.

***

רא"ש מסכת מגילה פרק ב סימן ג 

מתני' בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהם:

גמ' אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אינו עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם, פרש"י דקאי אבן כרך שהלך לעיר דאם אין עתיד לחזור בלילי י"ד אלא ישאר בעיר עד אור היום חל עליו חובת קריאת היום והרי הוא כבן עיר והוא פרוז יום, וה"ה בן עיר שהלך לכרך ואינו עתיד לצאת משם בלילי ט"ו שהוא בכרך כשהאיר היום הוה ליה מוקף יום וקורא בליל ט"ו וביום ט"ו. ואפי' יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו בעירו, אבל אם הוא יודע שעתיד לצאת בליל ט"ו קורא בי"ד כדין בני עירו. ולא רצה לפרש מלתיה דרבא גם אבן עיר שהלך לכרך דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו חובת קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקראה עמהם או אף אם יחזור לעירו יקרא בחמשה עשר כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתן זהו סברת רש"י. 

מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתני' וכן מוכח בירושלמי [יתבאר להלן]. ויש ליישב דברי רבא אכולה מתני' וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו. 

הרב אלפס כתב ולא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר ונתעכב ולא חזר ואשמועינן שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא מביתו אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה אבל אם אינו עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהם דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מדכתיב היהודים הפרזים ל"ל למכתב בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומא נקרא פרוז מוקף בן יומא נקרא נמי מוקף. (ע"כ רא"ש)

הרא"ש צועד בעקבות שיטת רש"י, שאם שהה האדם שלא במקומו ביום י"ד, כגון שהוא בן כרך והלך לעיר, כבר נתפס להיות כמותם ויקרא בי"ד, ואף אם יחזור בט"ו לכרך לא תועיל חזרתו, כי הוא פרוז בן יומו, ועוד כתב הרא"ש והוסיף על שיטת רש"י, כי אם עקר את מקומו ביום י"ד, כגון שהוא בן עיר שהלך לכרך, אף אם ביום ט"ו יחזור לעירו, ונמצא שיצא קרח מכאן מכאן, ביום י"ד היה בכרך וביום ט"ו הוא בעיר, למרות זאת יקרא בי"ד, כי יום י"ד הוא הקובע, ובאותו יום לא היה בעיר אלא בכרך.

בעיון קל נראה את חבילות השאלות שיש על שיטה זו.

לשיטה זו, בן כרך שהלך לעיר, ביום י"ד שהה בעיר, וביום ט"ו שהה בכרך, אנו אומרים מקומו הארעי ביום י"ד קובע והוא פרוז בן יומו, ולא יקרא ביום ט"ו עם אנשי הכרך. והשאלה המתבקשת, מדוע לא יהיה מקומו העיקרי יום ט"ו קובע, איזה היגיון יש לעשותו פרוז בן יומו כשתכנן לחזור בט"ו לכרך, וכך עשה וחזר? שאלה זו הקשינו למעלה גם על רש"י.

ועוד קשה על שיטה זו, בן עיר שהלך לכרך, ושהה ביום י"ד בכרך, וחזר ביום ט"ו לעיר, אנו אומרים שנעקר מקריאת אנשי מקומו בי"ד, ויקרא בט"ו, אף אם יחזור לעיר. והשאלה המתבקשת, היאך אפשר לעשות אדם מוקף בן יומו, כשלא היה מוקף אפילו לא דקה אחת, רש"י נשמר משאלה זו כפי שכתב הרא"ש, אבל הרא"ש סובר כדעה זו, כי עקירתו ממקומו בי"ד גורמת, ואין בדבר שום היגיון, ואדרבה במקרה כזה ההיגיון אומר שינהג כאנשי מקומו, כי לא עשה מעשה בפועל לעקור את עצמו ממקומו, ולא שהה בפועל ביום ט"ו בכרך בכדי שיחשב כמותם להיות מוקף בן יומו. 

ועוד קשה על שיטה, כי לפי פירוש זה, הזמן הקובע להפוך את האדם מוקף בן יומו או פרוז בן יומו הוא יום י"ד, וצריך שישהה ביום י"ד בעיר בכדי להיות פרוז בן יומו, או שישהה ביום י"ד בכרך בכדי להיות מוקף בן יומו. והשאלה המתבקשת, בתלמוד הובא, אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל לפי שיטה זו הדבר הקובע הוא יום י"ד, והיה רבא צריך לומר לא שנו אלא שחזר ביום י"ד לעירו, אבל לילה מאן דכר שמיה, אין שום צורך שיחזור בלילה? שאלה זו הקשינו למעלה גם על רש"י.

ועוד קשה על שיטה זו, במשנה נאמר אם עתיד לחזור, משתמע שמתחשבים ברצונותיו וכוונותיו, אבל לפי שיטה זו הדבר הקובע האם חזר או לא חזר, ואין שום עניין בכוונותיו, וכבר שאלנו שאלה זו למעלה על שיטת רש"י.

***

כעת נעתיק את הסוגיה בתלמוד הירושלמי ונבארה ע"פ הנ"ל.

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ב הלכה ג

משנה בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהם.

גמרא ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר, בן עיר שהלך לכרך ואין זמנו מוקדם?
[המילים אם עתיד לחזור, משמעם שכעת ביום י"ד יבדוק האם בדעתו לחזור בעתיד למקומו, כיוון שכן, בן כרך שהלך לעיר, שזמנו מאוחר כי בכרך קוראים בט"ו, עליו שייך לומר אם עתיד לחזור למקומו, כלומר שהוא עתיד לחזור לכרך בט"ו, ישתהה ולא יקרא בי"ד בעיר, ויקרא למחרת בכרך בט"ו, אבל בן עיר שהלך לכרך, כיון שזמנו מוקדם בי"ד, וכעת ביום י"ד הוא נמצא בכרך, מה שייך לומר עליו אם דעתו לחזור בעתיד?]
אמר רבי יודן לית כאן בן עיר שהלך לכרך. ותניי דבית רבי כן בן כרך שהלך לעיר.
[מתרץ ר' יודן, שאכן לא גורסים במשנה בן עיר שהלך לכרך, וכך מצאנו שגרסו אצל רבי, רק בן כרך שהלך לעיר]
אמר רבי יוסי אוף כאן בעתיד להשתקע עמהן.
[ר' יוסי דוחה את כל הנ"ל, והוא מקיים את הגירסה, בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, ע"י שהוא מפרש את המשנה, שהיא עוסקת בבן עיר שהלך לכרך ועתיד לשהות בכרך כמה ימים, ועל כך אומרת המשנה, אם עתיד בן העיר לחזור למקומו ביום י"ד, למרות שאח"כ יחזור לכרך לכמה ימים, יקרא עם אנשי מקומו בי"ד, ואם דעתו של בן העיר לשהות בכרך כמה ימים, וגם ביום ט"ו ישהה עמם, נמצא שהוא מוקף בן יומו, ולא יקרא בי"ד אלא בט"ו כאנשי הכרך.]
אמר רבי יוסה והוא שיצא קודם לשהאיר מזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר.
[ר' יוסה מוסיף פרט חשוב לביאור של ר' יוסי, בן עיר שהלך לכרך, אמרנו שאם עתיד להשתקע כמה ימים בכרך יקרא בט"ו כאנשי הכרך, ועל כך הוסיף ר' יוסה, שמדובר שיצא מהעיר ללכת לכרך בי"ד קודם שהאיר המזרח, כלומר כשעדין לילה, אבל אם יצא מהעיר לכרך לאחר עלות השחר, כבר נפטר בקריאתו בעיר בי"ד, ושוב אינו חייב לקרוא בט"ו בכרך.]  
רב נחמן בר יעקב בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר.
[מדברי ר' יוסה משתמע, כי אם הגיע עלות השחר, כבר עבר חיוב קריאת המגילה, ושוב אינו חייב לקרוא עוד, ולפיכך אם יצא מהעיר לכרך לאחר עלות השחר כבר נפטר בקריאת העיר בי"ד, ואינו חייב עוד לקרוא בכרך בט"ו, ועל כך שואל רב נחמן בר יצחק, אם יהיה גר שיתגייר ביום פורים לאחר עלות השחר, א"כ יהיה פטור מקריאת המגילה, למרות שיום פורים עדין לפניו, אבל אין חובת קריאת המגילה משום יום פורים, אלא משום ליל פורים.]
ר' בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן, ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן.
[ר' בון לומד מכל הנ"ל, מי שעבר דירה בליל ט"ו מהעיר לכרך, יתחייב לקרוא את המגילה בי"ד בעיר, ובט"ו בכרך. וכן מי שעבר דירה מהכרך לעיר בליל י"ד, יהיה פטור מקריאת המגילה בי"ד וט"ו, בי"ד לא יקרא כי לא הגיע בתחילת הלילה אלא בעלות השחר, ובט"ו לא יקרא כי כבר אינו בכרך]
רבי יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר לא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך?
[ר' יודן מקשה על ר' בון הנ"ל, מי שעבר דירה בליל ט"ו מהעיר לכרך, יתחייב לקרוא את המגילה בי"ד בעיר, ובט"ו בכרך. ועל כך מקשה ר' יודן, והרי דין זה הוא המשנה בן עיר שהלך לכרך, שאם אינו עתיד לחזור לעיר יקרא רק כאנשי הכרך בט"ו?]
מתניתה כשהיה בכרך, מה צריכה ליה כשהיה בעיר.
[מתרץ הירושלמי, המשנה עוסקת כשהיה ביום י"ד בכרך, ולפיכך יקרא רק בט"ו, ואילו ר' בון עוסק כשהיה ביום י"ד בעיר וביום ט"ו כרך.] (ע"כ ירושלמי)

***

אם נתבונן בדברי הירושלמי, מעולם לא עלתה על דעתו שיהיה האדם פרוז בן יומו או מוקף בן יומו בניגוד לדעתו ולמקומו העיקרי, אלא רק משום שהלך למקום מסוים ונקלט בו בניגוד לרצונו כשיטת רש"י והרא"ש, ואדרבה הכלל היסודי שעליו מושתת סוגית הירושלמי, שמקומו העיקרי של האדם הוא הקובע, הירושלמי התחיל את הסוגיה בן כרך שהלך לעיר, וזמנו מאוחר כי בכרך קוראים בט"ו, אם עתיד לחזור למקומו, כלומר שהוא עתיד לחזור לכרך בט"ו, ישתהה ולא יקרא בי"ד בעיר, ויקרא למחרת בכרך בט"ו, כשיטת הרמב"ם שמקומו העיקרי של האדם הוא הקובע.

גם מסוף סוגיית הירושלמי כך מוכח, הירושלמי דן, מי שעבר דירה מהעיר לכרך בליל ט"ו, האם יתחייב לקרוא כאן וכאן, כלומר בכדי שתהיה על האדם חובת קריאה צריך שיגור באותו מקום באופן קבוע, ולא סתם שיקלטוהו מחיצות בלי כוונה.

***

מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה י 

בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט.) בן עיר שהלך לכרך וכן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן. ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר אבל אין דעתו לחזור בליל י"ד קורא עמהן דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב הפרזים למה לי למכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף ע"כ לשון הגמרא. ופירש"י ז"ל והרבה מן המפרשים דהא דרבא אבן כרך שהלך לעיר קאי דלא תימה בשעתיד לחזור במקומו בזמן חיובו של כרך דהיינו בליל ט"ו אלא בשעתיד לחזור בליל י"ד ואינו מתעכב שם ביום י"ד קצת אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בליל י"ד אלא שנתעכב שם אותו הלילה וקצת מן היום שהוא עיקר הקריאה אפילו יצא שם קודם ט"ו וחוזר למקומו קורא כעיר וה"ה לבן עיר הלך לכרך ואין דעתו לחזור בליל ט"ו. ולפי פירוש זה כשכתב רבינו אם דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר"ל בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן המקום שיצא משם וכן עיקר: (ע"כ מ"מ)

המ"מ מפרש את הרמב"ם על פי רש"י, ולשיטתו מקומו העיקרי של האדם אינו קובע למרות שיחזור אליו בזמן הקריאה, אלא המקום שבו נמצא גם אם באופן ארעי הוא הקובע, וכבר ביארנו כי אין לדבר זה שום היגיון, וגם מהירושלמי מוכח פשוט, כי מקומו העיקרי של האדם הוא הקובע.

***

כסף משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה י 

בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ"מ). 

וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. 

והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י"ד לב"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. [כפירוש זה קבענו עיקר, והוא מוכח מפיהמ"ש וסוגיית התלמוד הבבלי והירושלמי]

אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב"ע שהלך לכרך. [כבר השבנו על שאלת הכס"מ, ויש לחלק בין דרשת הפסוקים לבין פרשנות המשנה, בדרשת הפסוקים למדנו מפרוז למוקף, אבל בפרשנות המשנה למדנו ממוקף לפרוז, ואין לערבב בין הדברים כלל וכלל.]

טור אורח חיים סימן תרפח 

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כבני מקומו אף אם נתעכב שם, ואם אין דעתו לשוב עד שיאור יום י"ד קורא כבני המקום שהלך שם, כיצד בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לשוב למקומו בליל י"ד קורא כבני מקומו אפילו אם נתעכב אח"כ בעיר, אבל אם דעתו לעמוד שם מקצ' י"ד כיון שדעתו לעמוד שם מקצת היום של זמן קריאתו חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן, וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כאנשי מקומו אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חוב' אנשי מקומו נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם: (ע"כ טור) [דברי הטור הם כדברי הרא"ש, והקובע הוא ליל י"ד, וצריך שיברח מהמקום השונה כבר בליל י"ד ויחזור למקומו, ועוד הוסיף הטור לקבוע את שיטת הרמב"ם, שמתחשבים בדעתו, מה היתה כוונתו לעשות.]

(מכאן כס"מ) והטור כתב ב"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. 

ולזה נאמר שבלי ספק הר"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא. 

וה"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו, וב"ע שקריאת מקומו בי"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא, אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי"ד, אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתם, אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה, אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין כלל שאם דעתו לחזור בליל י"ד חוזר לשתי החלוקות ואח"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב"ע וכו' כמ"ש למעלה. א"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר"י. 

אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו, ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. [למעלה שאלנו שאלה זו על הרא"ש]

ולכן פירש"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב"כ שהלך לעיר שקריאתם בי"ד אם היה דעתו שלא להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז, ומינה לב"ע שהלך לכרך שקריאתן בט"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט"ו אין צריך לקרותה בי"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. [ע"כ פירש הכס"מ את שיטת רש"י]

ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא [כוונתו לשאלה שהובאה למעלה, וכבר ניתרצה השאלה] שא"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא"כ ע"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש"י וכ"כ ה"ה שזה דעת רבינו גם הר"ן פירש על הרי"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי"ף ז"ל: (ע"כ כס"מ)

וכבר ביארנו, שכנגד שיטת רש"י והרא"ש יש חבילות של שאלות, והוכחות מוחלטות מהירושלמי שלא כדבריהם, ודברי הרמב"ם בפיהמ"ש ברורים ופשוטים, כך שודאי אין זאת שיטת הרמב"ם, וכבר נתבאר.

***