מאה שערי הרב זילברשטיין

עתה יצא לאור ספר חדש. "מאה שערים", הערות על סדר השו"ע. הספר עולה כ-50 שקלים. לפי עדות המחבר בשער, הוא עצמו כתב את הספר, (ולא הפקיד את הכתיבה בידי עוזרו הקבוע מן השכונה שלו).

הספר אכן ראוי לעיון. אך אי אפשר להמליץ עליו באופן חד משמעי. מצד אחד, השאלות מרתקות ומעוררות מחשבה. מצד שני, ולא בפעם הראשונה עם ספרי הרב זילברשטיין, אני מוצא בעיות רבות בתשובות.

אפשר וראוי לדעתי לנצל את השאלות כהזדמנות לדיון נרחב.

אני מקוה, כאן, להעלות בזו אחר זו את השאלות, את התשובות, הנכונות והפחות מדוייקות, ולהציע את מה שנראה לי על פי התורה שבידנו ועל פי דעת תורה כפי שמורים לנו מן השמים.

והאמת תורה דרכה.

גודל טלית לציצית

אין לך דבר שאין לו שיעור, וגם בגד שמתחייב בציצית יש לו שיעור. אם הוא בגד שאדם ילבש, חייב בציצית, ואם לא אז לא.

לענין לבישה, אנו למדים בדיני כלאים שאפילו חוט אחד שנכרך על בשרו ומחמם אותו שם, נקרא לבוש להתחייב משום כלאים. אבל לענין ציצית אין זה כך, אלא צריך בגד שאדם ילבש בלי להתבושש.

כאן מתעוררות שאלות של גבול. כמה הוא השיעור הזה? מה הוא הגודל המינימלי? מה הוא החומר שממנו הלבוש עשוי? מה היא מטרת אותו לבוש (חום, מניעת בושה, לבוש לשם הלבוש כבגד פולחני לשם המצוה בלבד?).

לענין החומר, יש מחלוקת בדבר, אם דווקא צמר ופשתן חייבים בציצית, או כל מה שבא מהצמר והצומח. לקמן נראה בדעת הרמב"ם שפסק שרק צמר ופשתן חייבים מן התורה, ואילו שאר מיני צומח חייבים רק מדרבנן. (ולפי זה, אותן ציציות העשויות מניילון פטורות מכל וכל וכדלקמן). אך נבחן כרגע את נושא הגודל המינימלי.

בגמרא שלנו למדנו: (מנחות מ ב):

טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי - חייבת בציצית.

אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי – פטורה.

וכן פסק רבנו הרמב"ם (ציצית ג א):

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד.

אך בן כמה הוא אותו קטן? וכמה הוא הגודל שאדם מבוגר יוצא בו דרך עראי?

עד כמה שהדבר נשמע אצלנו מופרך היום, הכוונה היא שאדם שאין לו שום בגד אחר יתעטף באותו לבוש של הילד ויצא בו החוצה. לא משהו שאדם יעשה היום בבני ברק.

כללים אלו נקבעו בחברה שבה אדם היה קונה אריג ולו ארבע זויות, והיה מקפל אותו סביב עצמו וכך היה נוצר הלבוש. הטלית שלנו, שאנו מתעטפים בו לתפילה, הוא בגד לצורכי טכס בלבד.

היה איזה שלב בהיסטוריה שבו הפסיק האדם ללבוש אריג מקופל והחל להתלבש בבגדים מוכנים כעין שלנו (עד למציאת חומר זמין, כדאי לבדוק בויקיפדיה העברית בערך "בגד" ויותר מזה במקור האנגלי CLOTHING).

אנו יודעים שרגע כזה הגיע בבבל, כי שם מסופר לנו על שיחה (או על מפגש מיסטי) בין אחד האמוראים לבין מלאך (מנחות מא א).

... מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא.

אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה?

אמר ליה: ענשיתו אעשה?

אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.

[מלאך פגש את רב קטינא שהיה מכוסה בסדין=בגד של לילה.

אמר לו: קטינא, קטינא, סדין בקיץ וסרבל בסתו, ציצית וכו'

אמר לו: אתם מענישים על ביטול מצות עשה?

אמר לו: כאשר יש זמן כעס מענישים]

הסיפור הקצר הזה מעורר שאלות מרתקות רבות, ובמיוחד על טיב המפגש. כאן נתמקד במה ששייך לענייננו. רב קטינא לבש בגד שהיה פטור מציצית. המלאך מחה בו שהוא מבטל מצות עשה של ציצית תכלת (ומדוע לא מחה בו על ביטול מצות ציצית בכלל?). רב קטינא תמה, שהרי לא עשה עבירה, ורק לא הביא את עצמו למצב של חיוב במצות ציצית, ועל זה ענה לו המלאך שגם על זה מענישים בזמנים מסויימים בשמים. לענייננו, אנו רואים שהיו בגדים בתקופת רב קטינא שלא היו חייבים בציצית.

במשך הדורות, גם מתוך אהבת המצוות וגם אולי מתוך פחד שמא יגיע זמן כעס וייענש מי שאינו הולך בציצית, התפתח לבוש מיוחד שנוסף על הלבוש הרגיל הפטור מציצית. זה מה שמכנים היום, ומזה דורות "טלית קטן". וזה מה שאנו מתעטפים בו. בגד זה נלבש רק לשם המצוה. והוא גם נעשה מחומר שאינו חייב בדרך כלל מן התורה לדעת הרמב"ם (כותנה, שחייבת מדבריהם בציצית, או אפילו משהו כמו פלסטיק או ניילון, שפטור כנראה מכלום, כיון שהוא מופק מנפט). וכאן מודעה רבה למי שחפץ לקיים מצות ציצית שישיג לעצמו בגד של ארבע כנפות בגודל המחוייב כדלקמן ומכותנה (או מצמר, אבל מה עושים בקיץ).

כיון שהגעתי לדון בנושא זה אוסיף עוד דבר. נוהגים לברך על טלית קטן ברכה מיוחדת (על מצות ציצית) שהיא כעין פשרה מן הברכה הראויה לבגד ממש. אם חיוב מלא אין כאן, אז גם ברכה אין כאן, כי אין אנו מוסיפים ברכות שלא תיקנו חכמים). ובזה נחזור לעיקר הסוגיה שלנו.

אנו מחפשים אחרי שיעור הבגד המינימלי. ומעתה, איך מתרגמים את הגודל הזה שמובא בברייתא בגמרא לגודל שמובן לנו בתקופתנו. האם הגודל נשאר קבוע כפי שהגדירו אותו חכמים, או שזה משתנה לפי התרבות, שהרי במקומותינו לא יצא אדם כלל עם אריג מרובע מקופל מסביב לעצמו, ואפילו ילד גדול לא יצא כך לרחוב, ובוודאי שהוריו לא יניחו לו לעשות זאת. לפחות בקהיליה החרדית?

לשון אחר, אנו היום מעדיפים גודל במטרים וסנטימטרים. ה"פסקי תשובות" (כרך א' עמ' קפב) כותב כי המקילים ביותר לברך על טלית קטן מצריכים 44 סמ אורך בכל צד על 58 סמ רוחב.

לגבי השתלשלות ההלכה בדורות האחרונים, אני מעתיק כנספח מן המשנה ברורה. השולחן ערוך פסק כלשון הרמב"ם, שצריך שהגדול לא יתבייש לצאת בו לשוק. בביאור הלכה על סי' טז בשולחן ערוך אורח חיים, מקשה המחבר  ומפלפל ומתרץ וקובע גדרים:

... אם הגדול מתבייש לצאת בו אפילו באקראי לשוק לא חשיב כסות אפילו אם לובשו בביתו ויש [ה] חולקין בזה וס"ל דלא בעינן רק אם יש בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן

והסכימו [ו] האחרונים להחמיר שלא לברך על ט"ק אף שיש בו כדי ראשו ורובו ש"ק אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק דאף שהוא יוצא בטלה דעתו אצל כל אדם.

ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה [ז] לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ [ח] לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל.

ומה שנוהגין האשכנזים [ט] שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת וכמבואר בסימן י' וי"ג ע"ש.

ועכ"פ העושין כן לא יברכו עליהן אלא יברכו בבוקר על ט"ג ובזה ילכו כל היום כיון שמכונים עכ"פ בזה שלא לבטל מצות ציצית כל היום אבל כל ירא שמים לא יסמוך ע"ז כלל אלא יעשה בגד ממש כל מדינה לפי מנהגה.

סימן ב (עמ' כב)

מעשה בבחור שרצה ציצית יותר מדי

מעשה באדמור מקלויזנבורג, שהביא לאחר השואה אגד ציציות ליתנו לאחד הפליטים (1). כפי שיתברר, הוא תיכנן להפיל גורל ולתתו למי שיעלה בגורל.

כל הניצולים עטו בהתלהבות לבקש את הציצית לעצמם.

בחור אחד קרע את חולצתו היחידה כך שנהיו בה ארבע כנפות והתחייבה בציצית. הוא אמר לאדמור כי עתה יש לו דין קדימה כי הוא חייב בציצית מן התורה. ואילו האחרים עדיין זקוקים להשיג בגד של ארבע כנפות ואז יוכלו להשתמש בציצית.

הרב ז. פוסק: למרות רצונו העז של הבחור ולמרות שקרע לשם כך את חולצתו, אין לו זכות יותר מאחרים.

מעין ראיה לדבר: בבית המקדש היו עושים פיס, למרות שכהן תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ, ולמה לא יתנו לכהן ת"ח בלי פיס? שמע מינה שבשעה שיש גורל, הכל שוים בו (2).