היהדות והאיסלם

שלוש משפחות יהודיות מורחבות, כל אחת מהן בת מאות איש, התגוררו בפרברי מדינה. לאחר הקרב בבאדר, התנפל מוחמד על הראשונה מבין הקבוצות הללו, שנקראה בשם "באנו (בני) קאינוקה", באמתלה קלושה ביותר. במשך חמישה-עשר יום הטיל מצור על אזור מגוריהם, עד שהם נכנעו. מוחמד הציב בפניהם ברירה: עליהם לקבל אותו כנביא, או לצאת לגלות באופן מיידי. משפחת "באנו קאינוקה" סרבו לזנוח את השקפת עולמם ובחרו בגלות. בני המשפחה היו מפרסמים כצורפים וכיצרני נשק, וכאשר נטשו את מעוזם ויצאו לדרך (ככל הנראש לארץ ישראל), השתלט מוחמד בהתלהבות על הנשק והכלים שנאלצו להשאיר, ובכך הגביר את כוחו הצבאי על חשבונם.

ניצחון שני של מוחמד, שנה לאחר מכן, העניק לו את התירוץ לגרש את המשפחה היהודית השנייה, "באנו נדהיר". הוא טען כי גילו לו מן השמים שהיהודים זממו לרצוח אותו. שוב, היהודים התבצרו במקומם והחזיקו מעמד במשך שבועיים. לקראת הסוף, בראותם כי הם עומדים להפסיד בקרב, הסכימו להיכנע, בתנאי שיוכלו לקחת עמם כל מה שאפשר להעמיס על גמליהם. מוחמד הסכים, והמוסלמים נדהמו לראות את היהודים עוזבים את בתיהם בשירה ובניגונים. בדומה לאחיהם המגורשים לפניהם, הם פנו מערבה, תוך נגינה עליזה בחלילים והלמות תופים, בתחושת גאווה שהצליחו לעמוד בפיתוי להמיר את דתם באיסלם.

המהלומה השלישית והסופית שהנחית מוחמד על היהודים שנותרו במדינה נפלה שנתיים מאוחר יותר, בשנת שפ"ז (627). הפעם צעדו 10,000 חיילים אל מול הצבא המוסלמי הקטן, אשר מנה 3,000 איש. תושבי מדינה, בניסיון נואש לגרש את מוחמד מעירם, איחדו את כוחותיהם עם שבטים בדואים, וקיבלו תמיכה כספית מיהודי מדינה שהוגלו מבתיהם. הם הטילו מצור על העיר, אך מוחמד חפר תעלה סביב מדינה ומצבו היה בטוח. צבא התוקפים ניהל משא ומתן עם היהודים שהתגוררו בקצה העיר, מתוך רצון לקבל את עזרתם להשיג גישה למעוזם של המוסלמים, אבל מאמציהם לא הניבו פרי. לאחר זמן מה, התייאשו גדודי החיילים מניסיונם לסלק את מוחמד ממדינה ועזבו את המקום, כשהם משאירים את היהודים חשופים לנקמתו של מוחמד.

משפחה יהודית אחרונה זו, "באנו קוראיזה" (שהיו מפורסמים כמשפחת כהנים), טענה בתוקף כי במהלך כל המערכה הם שמרו על נייטרליות. מוחמד הצהיר בלהט כי הם בגדו בו וניסו להסגירו לידי האויב. חילופי הדברים הפכו להתגוששות, והיהודים הסתגרו במבצרם, בו הצליח להחזיק מעמד במשך שבועיים. לבסוף, על סף גוויעה מרעב, נכנעו.

היה ברור ל"בני קוראיזה" כי קרוב לוודאי שמוחמד יכלה את זעמו בהם. אך ברגע האחרון, הציע להם חיים. כל שנדרש מהם היה לומר, "מוחמד הוא השליח, ואותו אנחנו מוצאים מוזכר בכתבי הקודש שלנו". תשובתם הייתה מיידית: "לעולם לא ננטוש את חוקת התורה, ולא נחליפה באחרת!". בו-במקום נשחטו ששת מאות גברים יהודיים, ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדים ולשפחות.

עם ביסוסה של מדינה כמרכז שלטונו, הרחיב מוחמד את מאמציו. תוך חודשים ספורים, שטף צבא חייליו שיכורי הניצחון וחדורי תחושת הנקמה את היישובים היהודיים בחצי-האי ערב. בכל עיר ועיר, התגוננו היהודים בגבורה, אך לבסוף נפלו תחת חרב האיסלם... כשמת מוחמד, בשנת שצ"ב (632), כבר היו שרידי היהודים בחצי האי ערב במצב של חוסר אונים מוחלט". (הרב חיים שלאס, "אלפיים שנות היסטוריה יהודית: תולדות עם ישראל, מחורבן בית שני ועד ימינו", עמ' 41-42. בהוצאת ספרים פלדהיים). 

2) לחסידיו הבטיח מוחמד, שכר בעולם הבא שמעורר דחייה אצל כל בעל נפש שמבין את מושג הרוחניות, ויש בזה כדי ללמדנו על הגסות, ויצר התאווה של חסידיו. במספר מקורות בקוראן יש פירוט שכר "הצדיקים" בעולם הבא: עלמות חן, שתיית יין, אכילת פירות מענגים, גנדרנות במלבושים ובעדיים וכדומה. ראה בקוראן, פרק ג: "ליראים מיועד אצל ריבונם גן עדן שממנו יוצאים נהרות ובו יישארו לנצח עם בנות זוג טהורות...". (פרק 3, בשורת בית עמרם. הקוראן: ספר הספרים של האשלאם, תרגם מערבית ד"ר אהרון בן שמש, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן. 1971, עמ' 34) וכן, קוראן פרק יח ופרק מז ועוד. (וראה עוד בספרו של הרב אליהו בן אמזוג, מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ' 250-251. סדרת כתבי הרב אליהו בן אמזוג, בעריכת הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, הוצאת ישיבת "אור וישועה". ומשם בארה).