בשבת האחרונה הלכתי לשיעור בתלמוד בבלי, שזו הדרך הכי טובה שאני מכיר להעביר אחר הצהרים של שבת קיצית אינסופית (וגם לקחת מעט חופש מהמשפחה של אשתך שמתארחת אצלכם בשבת).
בדף שלמדנו הופיעה דרשה הלכתית מעניינת לגבי חיובי מלקות מן התורה (דברים כ"ה):
א כִּי-יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל-הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם; וְהִצְדִּיקוּ, אֶת-הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ, אֶת-הָרָשָׁע. ב וְהָיָה אִם-בִּן הַכּוֹת, הָרָשָׁע–וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו, כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף: פֶּן-יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל-אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. ד לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.
פסוק ד התקוע ולא קשור לכלום אומר דרשני, ואכן בגמרא (מכות יד) מובא מדרש העושה שימוש במיקומו של הפסוק לאפיון האיסורים שחייבים עליהם מלקות (להוציא מן הכלל לאו שאין בו מעשה ו "לאו הניתק לעשה").
דרשה כזאת (ובכלל) ניתנת להבנה ב3 דרכים:
1. הדרך המסורתית : הדרשה נתנה במסורת. בצד הכתובים שעברו מדור לדור, נמסרה גם הדרך המדויקת לדרוש אותם. (כל מי שקורא מהלך של מדרש הלכה בגמרא מקבל רושם שאין זה כך, הדרשן מגיע עם ה"מסקנות מהבית", ומחפש את הכתובים לשדך אותן אליהם)
2. מדרש כ"מדע מדוייק" – כותב המקרא קודד את ההלכה בצורה מדויקת לתוך המקרא (גם בלי למסור את ההלכה במפורש), אבל על ידי שימוש בדרכי המדרש (13 מידות שהתורה נדרשת בהן וכו') הכרח הוא שהחכמים יגיעו לתוצאות שזהות לכוונה המקורית. (אשרי המאמין).
3. הדרך ההלכתית -דרשנית : ההלכה הייתה ידועה מראש לדרשן והלה חיפש חריגות בכתוב על מנת להסמיך אותה עליהם. (רק שעל דרך זו יש לשאול – מדוע קיימות שם החריגות הללו מלכתחילה?)
הייתי רוצה להציע דרך רביעית , כווריאנט על הדרך השלישית. בזמן חתימת המקרא בוצעו שינויים קוסמטיים על מנת "להשתיל" דרשות בתוכו.לדוגמא בנידון דידן , הועתק איסור שור בדישו לאחרית הפסקה על מנת ללמד את הגדר ללאו שלוקים עליו.
לפעמים אפשר למצוא דרשות קונסנזואליות שהתנאים לא "מעיזים" לחלוק עליהם, עובדה שיכולה להצביע על דרשן שקדמוניותו נמצאת בהררכיה מעל המקורות התנאיים הרגילים ואולי יכלה להיות לו השפעה על חיתום התורה שבכתב.
* בדוגמא דידן אין צורך אפילו לומר שהדרשן הוסיף או גרע אפילו אות אחת.סך הכל מדובר ב"קאט אנד פייסט".