מקור השם "אמונה" לאמונה דתית

שמות יט/ט

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶֽעָנָן בַּעֲב®וּר יִשְׁמַע הָעָם© בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִנוּ לְעוֹלָם

דוחק שרק לעניין "לא חמור אחד מהם נשאתי"

יהיאור

יפה שאלת. 'אמונה' במקרא ובחז"ל נרדפת ל'אמת' ושתיהן מאותו שורש. אמונה היא שם עצם, ולא פעולה. על פי לשון המקרא צריך לומר 'הַאֲמָנָה' בשביל הפועל 'להאמין'. בלשון חכמים (וישנו כבר בספר עזרא) מקצרים 'האמנה' ל'אֲמָנָה', וכך השם 'בעלי אמנה' משמעו בלשוננו 'בעלי אמונה'. וכך גם מחוסרי אמנה, קטני אמנה, אנשי אמנה, ועוד. וראה מכילתא בשלח, שמלאה בשבח ה'אמנה'. (רק במקום אחד בתלמוד מצאתי טשטוש בין אמנה לאמונה, עיין היטב תענית ח א) 
כנראה שרק בתקופת הגאונים חל הבלבול הזה, יחד עם הבלאגן הגדול שהחל להיווצר מבחינה מהותית בענין ה'אמונה'. אז נטען המושג הזה, וכל הפועל 'להאמין' במשמעויות חדשות וכבדות הרבה יותר. עד שהגענו למשמעות המקובלת היום, והיונקת כנראה גם מהנצרות, על 'אמונה' דתית כ'כפיה מחשבתית עצמית מכוח הפחדה ושיטפון מוח'.

אני לא בטוח ש'אמונה פשוטה' היא יצירת החסידות מהבחינה הלשונית, אך וודאי שמבחינה מהותית היא קדומה לה בהרבה. ראה ספריו של החסיד ר"י יעבץ ממגורשי ספרד (איני זוכר מקום מדויק, אך תוכל למצוא כנראה בקלות).

דווקא במקרא האמנה בה' נתפסת בטבעיות, כדבר שדורש הוכחה כדי שתיווצר האמנה, ככתוב: וירא ישראל את היד הגדולה...ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועוד: הנני בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם. ובספר דברים הרבה מדובר על 'אתה הָרְאֵתָ לדעת'... וכיו"ב.

הווה אומר, באופן מפליא ובשונה מכל המקובל בתרבויות הקדומות, המקרא מניח שאי אפשר לצוות על 'אמונה', להכריח אדם בכפיה 'להאמין' משהו, אלא נצרכת הוכחה, 'אות', 'מופת'. (התוקפנים וה"אגנוסטיקנים" למיניהם יכולים להירגע, לא אמרתי שיש כאן הוכחה לתורה, ולא שהאותות והמופתים שמסופרים אכן מוכיחים לנו, הקוראים במקרא. רק ציינתי נקודה מפליאה בהשקפה המקראית ובייחסה אל דעת האדם).

ובטח שזה שונה מגישת הנצרות ויהדות ימינו (שניתן גם להבין את הנסיבות להתפתחותן כך) על 'אמונה' בלי סיבה.

_________________

אנצל במה זו כדי להודיע בשער רבים
כמה יש להצטער על דבריו של הגר"ח שמואלביץ בענין המאמין בחולדה ובור והמסתעף, והכל משום טעות פשוטה של פירוש המילים אמונה הנזכר במאמין חולב ובור ואנשי אמנה, 
על הטעות כשלעצמה אולי היינו סולחים לו, אבל על המסקנות שהעלה בזה, שהפכו לנחת הכלל על דא כבכינא. 

מי שלא הבין, יעיין בספר שיחות הגר"ח ובמקורתיו שם בענין זה.  

איש

לענ"ד הזוהר משתמש הרבה ב'מהימנותא' בשימוש המאוחר של 'אמונה'. למשל 'אורחא דמהימנותא' בניגוד להשקפות אחרות כגון הפילוסופיה היונית, אותה הכיר היטב בספרד וניסה להתמודד עימה נפשית והשקפתית. ועוד.

_________________