ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש

הספקתי לקרוא קצת, כמובן שהספר מאד מענין. אבל צר לי מאד שנסיונו של המחבר ליצור סנסציות כדי להיות ד"ר אמיתי, לא רציניים. "משבר האמונה שעבר בנעוריו", שהמחבר מכנה אותו גם "פרק אפל בעברו", הוא מין תיאוריה מוזרה של עורבא פרח המבול בדמיון פורה. לא שאני יודע נסתרות, אבל פשוט מגוחך לקבוע כותרות על פי השערות שאין להם שום בסיס.

"ככל הידוע החזו"א מעולם לא יצא באופן מעשי מגבולות היהדות החרדית, אבל דומה שלכל הפחות הרהר באפשרות של היחשפות רבה יותר לעולם הזה" (עמ' 24). נא לשים לב לניסוח, פותח בגישה ספקנית, ככל הידוע לנו, מה שלא ברור כ"כ רק פשוט לא ידוע לנו מספיק, החזו"א מעולם לא יצא באופן מעשי מגבולות היהדות החרדית, מבחינה מעשית הוא לא הצטרף לבני עקיבא, וכדו'. אבל דומה שהרהר ב.. במה דומה שהרהר? האם ביציאה מגבולות היהדות החרדית? אהה, לא, בהיחשפות רבה יותר לעולם הזה, מה זה אומר? לקרוא ספרי היסטוריה? להיות סנדלר? ואיך כל זה מתקשר ל"יציאה באופן מעשי מגבולות היהדות החרדית"?

לתיאוריה יש 2 (!) מקורות:

1) ר' מאיר גרינמן אמר שהחזו"א אמר שהיה יהודי בקוסובה שהשטן היה דופק לו והוא היה משיב לו כנגדו וכו' ונראה שאותו יהודי הוא החזו"א.

כל אחד יודע שאצל החזו"א השטן דופק יכול להיות מכאובים וחולשות שמונעים מלימוד התורה, יצר הרע להתבטל, או כל דבר אחר. ביטוי זה מלמד שהיה לו קושי ונסיון, אבל לא על פרק אפל ועל הרהור לצאת מגבולות היהדות החרדית.

2) השיר הנמצא בקוב"א א' קעד' המדבר על המאבק בין הששון והיגון.

איני מזלזל ביכולת ניתוח השירה של המחבר, אם כי אפשר לשפר אותה. אפשר לפרש את השיר איך שרוצים, ולפי סגנונו הרגיל של החזו"א שוב עוסק השיר בבחירתו להקדיש את חייו לתורה. ללא פרנסה, ללא משרה, וללא התערות בישיבות וכדו'. בכל אופן השיר עוסק בהנאה מול יגיעה, ולא בענינים של דעות.

אחרי שביאר בראיות נכוחות ובמופתים ניצחים את העובדה הברורה שהחזו"א עבר פרק אפל של משבר אמונה והתלבט אם להישאר במסגרת הדת, חובה על המחבר לדעת מתי ולמה בעצם חזר החזו"א בתשובה, ולא נשאר במצב הטבעי של להיות משכיל או חילוני וכדו'. הנה לנו קטע של היסטוריה:

"רגע זה הוא ככל הנראה הוא השלב שבו החליט להתמסר כל כולו ללימוד התורה, היתה זו החלטה עקרונית שחוללה מפנה עמוק ומשמעותי בחייו. לא ברור לאיזה שלב של נעוריו יש לייחסה. בשל אופיו החד והמהיר של המפנה ניתן לשער שהוא אירע בעקבות מפנה ספציפי שאירע לו, אולם אין בידינו כל מידע ממשי על מקרה שכזה"

ויש אסמכתה לדבר, יש האומרים כי החזו"א ביקר בישיבת וולז'ין (או בריסק) למשך מספר ימים ועזב משום שהיתה שם חברה רעה. או מסיבה אחרת. אבל מה הקשר לענינינו? האם בימים אלו הספיק להיווצר משבר אמונה בלבו? או שמא להיפך, הוא נוכח שחברה זו לא מוצאת חן בעיניו ולכן הלך?

אמנם מעיר המחבר "כפי שראינו גם בשלב שקודם המשבר הוא לא ביקש להתרחק לגמרי מן התורה אלא לשלבה עם עיסוקים אחרים.. חיים דתיים לא שלמים". כמושבע ועומד הוא כבר מדבר על מה ש"ראינו", על "תקופת המשבר". כאילו הוא הראה או הוכיח משהו. ואין ספק שמעתה ואילך בכל הקונצנזוס המדעי יצויינו בדברי הימים תקופות החזו"א "תקופת ליטא, תקופת המשבר, תקופת א"י", כשבסוגריים יירשם על פי הכללים (בראון, החזון איש, הוצ' מאגנס 2011, P 26, וראה גם הערה 27). מי שינסה להתכחש לעובדה זו, יתוייג מיד כספרות ההגיוגרפיה החרדית המכסה במסך ערפל כבד את כל הפרשיות הבלתי נעימות וכו'.

אחר הראותו ה' כל זאת, כבר מובן מאליו כי "לאחר שהתעשת כתב לעצמו רשימת תוכחה שממנה נראה שעדיין עמדו בפניו בגיל ההתבגרות מניעות פנימיות אחדות בנוגע להתמסרות ללימוד, ושבה הוא שב ורומז על פרק אפל בעברו". כאן באה הרשימה מקובץ אגרות ג' ס'. אע"פ שהרשימה מופנית ל"ידידי", מניח המחבר שהיא "רשימה שכתב לעצמו", לא שהדבר בלתי אפשרי. רק שלא מצוייין מקור להנחה זו. בכל אופן ברשימה זו שוב לא מוזכר דבר שיכול ללמד על משבר אפל, אלא אך ורק על הדבקות בלימוד "ויהא חביב עליך רגע אחת כשעות רבות". אלא שמופיע ברשימה הביטוי "וילדי נכרים תגרשם", שיכול באמת להתפרש על עיון בספרות מתקדמת, אבל אין זו אלא אזהרה, הרי לפי החזו"א ספריו של הרב עמיאל היו בבחינת ספרי מינות וכדו' ואין ספק שראה צורך להזהיר מקריאה של ספרות כזו. אבל הבריחה מספרות מסויימת אינה מלמדת על משבר, אלא על אזהרה לדבוק רק בתורה תמיד.

מוזר מאד שהמחבר מתעלם מעדויות הסותרות את כל התיאוריה חסרת הבסיס שלו, בחלק קודם של המבא הוא מביא שלפי עדות אחיו ביום בר המצוה שלו, לאחר הדרשה, נדר נדר שילמד כל ימיו תורה לשמה, אלא ש"יש להתייחס לדברים בזהירות", מדוע? כי הם נאמרו לאחר מיתתו של החזו"א בהספד, וייתכן שלא באו לספק פרט עובדתי היסטורי אלא נאמרו דרך מליצה. כשמדובר בשירים ובפרשנות ספקולטיבית של רשימות, ברור שמדובר בפרט עובדתי היסטורי ובפרק בחיים של משבר. אבל כשמדובר בעדות פשוטה של אחיו, יש להתייחס בזהירות, כלומר – להתעלם. זו בהחלט העדפה 'מחקרית'. כל הנדון הזה נמצא בהערת שוליים, שלא יקלקל חלילה את התיאוריה.

וכאן מוסיף המחבר, "עם זאת יש לציין שגם חיים גראדה מביא מסורת זו, וככל הנראה מקורותיו שונים מאלו של סורסקי". הכל בהערת שוליים, מה שקורה בעצם הוא שהמלצת ה"זהירות" של המחבר מוטעית, שכן ישנה עדות בלתי תלויה ממש, המקבילה לנושא. סתם המחבר ולא פירש מדוע הוא מתעלם מעדות זו, ומעדיף לבנות תיאוריה על תהו.

ונעתיק את לשונו של חיים גראדה:

"עסקן הישיבה הזקן החייט ר' ישראל, היה יליד סמארגון. סיפר ר' ישראל שבעת שהתגורר בסמארגון, וכבר היה אב לילדים, למד שם בבית המדרש אברהם שעיה'לה מקוסוב, 'מחזה אברהם' בימינו. מראהו לא העיד על שום תכונת יחוד, נער עדין ומתמיד גדול. יומם ולילה היה ניצב לפני העמוד, גבו אל הקהל, ולומד. פעם אחת שמע בבית המדרש של סמארגון, לאחר תפלת שחרית, קול בכי רם. הביט כה וכה וראה את המתמיד מקוסוב ניצב לפני ארון הקדש הפתוח ומתפלל ביללה "ריבונו של עולם, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. נודר אני ללמוד כל ימי תורה לשמה, רק לשמה, לשמה בלבד. גר אנכי בארץ, אל תסתר ממני מצוותיך", השומע הסתלק מיד מבית המדרש, לבל יראנו המתמיד מקוסוב ויתבייש, או ייבהל. ביהודי וולאקניק הטיל המעשה צמרמורת קלה". (צמח אטלס עמ' 326).

קטע יפה זה המעיד על הלך רוחו של החזו"א בתור נער, אין מקומו בספר העוסק בנושא, מספיק להזכיר אותו ברמז בהערת שוליים ולהתעלם, ובלבד שלא תתקלקל התיאוריה היפה, שיכולה לקדם את עבודת הדוקטורט בסנט ה'אובייקטיבי' של האוניברסיטה ובכלל.

אבל בין השיטין בפתיחה מבליע המחבר עוד ראיות לתקופה האפלה של החזו"א, לא ממש כראיות, אלא לרכך את השטח לפני הטלת התיאוריה: "שלא כמרבית ת"ח המשוקעים בד"א של הלכה שלח החזו"א ידו גם בשירה", כמובן שאי אפשר להתעלם מאפיו המיוחד של החזו"א, להניח שאם לא היה לו משבר הוא היה נראה בדיוק כמו כל רב אחר בליטא או בא"י, ומכאן להסיק שכתיבתו שירה מלמדת על משהו. אגב, גם הסטייפלר כתב שירים דומים מאד, שנדפסו באגרותיו (המפורסם בהם בטחוני בצורי הוא אוצרי).

ויש עוד: "סגנון הכתיבה המליצי שלו שואב גם מהעברית המשכילית", טוב, נראה לי שכך יש לומר גם על שירי הסטייפלר, שכידוע היה סובלן גדול, למען האמת שיריו של החזו"א מלאים בשגיאות לשון שמי שקרא קצת ספרות ממש יצרמו לו, כמו "החיים רבת הגוונים". אבל מי שמסתכל על יפי נפשו ועל רוממות רוחו, יוכל להתעלם מענינים פעוטים של ניסוח.

והוכחה נוספת: "גם את שם משפחתו חתם עד יומו האחרון בתעתיק העברי קרליץ כמקובל בין המשכילים ולא בתעתיק היידי קארעליץ כמקובל בחוגים רבניים", חד וחלק. כמקובל אצל המשכילים. נזכיר שגם הסטייפלער כתב "קנייבסקי" ולא קעניאבסקי". ומה עשו שאר משפחת קרליץ בעולם? אחיו של החזו"א? גם הם כנראה הושפעו מהמשכילים.

""אין ספק בכך שספר מורה נבוכים של הרמב"ם שהיה אסור בקריאה בישיבות ליטא של אותם ימים היה מוכר לו היטב ואף השפיע עליו השפעה בת קיימא", דרך הילוכו הוא מחליט שמו"נ היה אסור בקריאה, מה שהוא כמובן שטות מוחלטת, בישיבות ליטא שרצה ספרות ההשכלה, אז מורה נבוכים היה אסור? הרוגאטשובי בנה את כל ספרו צ"פ על מורה נבוכים, חבל להאריך לסתור דברי שטות אלו. ובפרט לקבוע ש'השפיע עליו השפעה בת קיימא', בשביל זה צריך מחקר רציני לא קביעה סתמית. ברור שמו"נ היה מוכר לו, כמו לכל איש רוח יהודי מאז ומעולם.

אין ספק שהחזו"א היה אדם סקרן ופתוח, ונמשך לקריאה של ספרים שונים וסגנונות שונים. אבל אין ביחודיות זו להפוך אותו לאיש עם עבר פלילי ואפל...

ונחתום בסילוף מכוון של המחבר: "אפילו מחברי הביוגרפיה החרדית הרשמית שלו מודים בכך שהוא קרא בכתבי העת של הזמן הפלס והצפירה אבל הם ממהרים להוסיף שהוא לא קרא אף פעם בשאר עיתונים, אלו הן כמובן הערכות מלבם של המחברים ואין כל מקור שממנו היו יכולות להישאב. עת עיתון הצפירה המשכילי הוא אף מזכיר באחד מחדושיו חזו"א מועד קמא' ט'".

נשמע מרשים!  "אין כל מקור שממנו היו יכולות להישאב", ברור, מנין יכלו האנשים שחיו אתו שנים רבות אחיו גיסיו ואחייניו  לדעת עליו דבר כזה? חד וחלק, אין שום מקור. ואולי כוונתו לענין הלמדני של "לא זזה ידם מתוך ידו", שהרי לפעמים היה החזו"א בשירותים ואולי שם היה קורא עיתונים? או אולי בפרק האפל בעברו היה קורא עיתונים? (לא נשמע מתאים לתיאורים, ואולי באמת קרא פעם עיתוון, ברור שהעדות היא על השקפתו באופן כללי שהתרחק מעיתונים). ומה קשורים לכאן הפלס והצפירה שהיו כתבי עת למחשבה יהודית, ואם היו בהם לפעמים מאמרים בשאלות הזמן כמו 'עבודה עברית' עדיין רחוקים הם מאד מההגדרה 'עיתון'.

באמרי סילוף כוונתי למשפט הסיום, ממנו משתמע כי החזו"א באחד מחידושיו מסתייע כתנא דמסייע בעיתון הצפירה, שמן הסתם היה רגיל על שלחנו. בזמן שהדבר הוא בדיוק להיפך, בפולמוס מול חז"ס משתמש החזו"א במלים חריפות, תוך שאינו מזכיר את שמו, אלא "מתחכם אחד אשר יתפאר", ותוך כדי דחיית כל דבריו הוא מתייחס לתוספת שהוסיף "בעתון הצפירה תרלד' מ' 321 כתב בבטחה.. ושופך שיחה.. ודברים בעלמא הם.. לא ירד כלל לפי' הרז"ה ולא יגע להבינו". "וכל מה שהביא לנו רק עמל ואפס". זה בהחלט מלמד על קרבתו של החזו"א לספרות ההשכלה ולמשכילים ולעיתון הצפירה..

לגבי מה שכתב שמחברי הביוגרפיה הרשמית מודים שהיה קורא בהצפירה, אין פאר הדור תחת ידי, אבל יש לבדוק את הדברים האם באמת כתוב כך בפאה"ד.

בקיצור, לדעתי יש באמת הרבה מה לברר בהיסטוריה של החזו"א, ויש הרבה חסרונות ופגמים בספרות הקיימת. אבל אם הברירה היא להמציא תיאוריות טפשיות ללא שום ראיה, צ"ע אם זה כדאי.

כל זאת כתבתי בחפזון מקריאת רק תחילת הפרק הראשון, ואפשר שעם קריאת המשך הספר או עם העיון אגלה דברים אחרים ושונים..

דינו החופק"ק היורה