בחודשים האחרונים מתנהלים כאן ויכוחים בין דתיים לחילונים על עיקרי התורה [כפי שהם נראים בעיניהם] אני חושב שיש צורך בסיסי לפני הכל לברר באופן ברור מהם הדברים המוסכמים ובמה יש מחלוקת אחרת כל ויכוח הוא חסר משמעות וחסר תוחלת
לפי דעתי אין מי שיחלוק על קביעת הנביא "מה ה' אלוהיך דורש מעימך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" אחדות הבורא הוא המניע הראשון לנקיות הדעת ולכן הוא הדבר הראשון שגורם הכרה בגדולת המעשים הישרים ואין בזה ויכוח לא על האחדות ולא על הצורך ביישור הדעות לא על השפלות שבגזל ואפילו לא על הפחיתות שיש בגסות הרוח ובנהנתנות לשמה כיון שכיום כל זה נמצא במקום הבסיסי ביותר בהכרה האנושית
במה אם כך כן יתכן ויכוח ?
בהכרח שהנושא העיקרי הוא החלק המעשי המחייב שבמעשי המצוות כלומר שאין ויכוח בתיאוריה הויכוח מתמצא בעיקר בחלק של היישום שלו –
איך מיישמים את ה"משפט" הנכון ? מהו ה"צדק" שאתו אנחנו אמורים לכוף גם על אחרים ? ובעיקר - מהי הדרך הנכונה לחנך ל"צניעות" ?
מוסכם שהחכמה היא דת האמת, השאלה היא איך גורמים לה להפוך למחייבת ? האם הדרך הוא בשחרור חסר גבולות בשביל שכל יחיד יבחר בעצמו ? או שהשלטון שייך לחכמים והבחירה היא רק בתוך גבולות מסוימים, האם האלוהים הוא קרוב ולכן המצווה שלו מחייבת גם אם לא מבינים ? או שהוא מרוחק יותר ולכן האדם הוא אוטונומיה גמורה ואין אם כן מקום להתערבות אלוהית
ומכאן לתיאור המציאות בפועל וניסיון לצמצום פערים
נקודת המוצא של החשיבה המודרנית היא שדבר שאי אפשר להוכיח הוא כאילו לא קיים על אף שההיגיון מחייב אותו כלומר עניין שאי אפשר להכריע בוויכוח עליו באותות ומופתים הוא לא נתון לוויכוח ולכן כל אחד והאמת שלו כיון שהוא בעיקר רק רגש סובייקטיבי של כל אדם פרטי.
ובקצרה - הדבר שהתחדש הוא הספקנות כערך עיקרי מוביל
אלא שהמציאות הזאת היא לא תובנה חדשה כמו שכבר מצינו שכהמשך לדברי אנטיגנוס על החובה של עשיית מצוות ה' לשמה יצאו ופקרו בתורה תלמידיו צדוק ובייתוס שאמרו וכי יש מי שעובד ואינו מקבל שכר ?!
ובכל זאת דווקא בדורות ההם עיקרי התורה התקבלו על המונים רבים בעולם כאמת של חיים אלא שהאמת הזאת התקבלה בעיקר כאמת של הכרה ומתוך חיסרון ברגש המחויבות למציאות של הטהרה והדבר הזה הוא מה שייחד את ישראל מיתר העמים
במילים אחרות - הכול הכירו במציאות הקודש של המחשבה אלא שלא הכול הרגישו כהמשך הכרחי ישיר שלה במציאות של הטהרה כמציאות שיש לה ערך עצמי שרק הוא הקיום הרחב יותר שלה בעולם המעשי ושרק היא הבסיס האמיתי לקדושה
וסגנון נוסף – העולם הבא היה דבר מוסכם כיון שהוא הנגזר הישיר של המחשבה המופשטת לעומת זאת תחיית המתים שהוא התחייה שלהם בעולם הזה דבר שקורה על ידי הטהרה המביאה לתחיית המתים הדבר הזה היה נתון לוויכוח בין חכמי התורה לבין גויי הארץ כיון שהוא כבר תלוי בהרגשה המוחשית של המחשבות המופשטות ההם ובדבר הזה התייחדו ישראל
חידוש הדורות האחרונים הוא ההתנערות מכל דת שקשורה באלוהות שהוא ביטול מציאות הקודש וזה על ידי הביטול של המשמעות שלו על ידי החכמים בכך שהם העמידו את חוקת הטהרה על הרגש על אף שאין לו מניע דעתני אישי כך שהם ייתרו למעשה את הקדושה והוציאו אותו על ידי כך מהתחום של הטוב המוחלט והאדם התחיל לחשוב שהוא יכול לבחור בטוב גם בלי הנחיה אלוהית
ומהסיבה הזאת על אף ההרגשה התורנית הבסיסית שהיא הבסיס לכל רגש אנושי שכל אדם משותף בה של דרישת המשפט וצדקה בארץ החכמים לא הרגישו שהם מתרחקים ממנה כיון שהם עדיין החזיקו בה עצמה כעיקר אמתי אלא שהאלוהות היא הלא רלוונטית כיון שאין בה תפיסה
וכאן הוא מקום התורה בימינו שהוא בקניין התורה שבדקדוק הדין – כיון התורה כבר קיימת כעובדה מוגמרת אם כן חובתנו בעשייתה הוא בקניין המעשי שלה בשביל להוריד אותה כאן לעולם שלנו
כיום כל אדם תרבותי מתבייש בעשיית רע לשם רע בפגיעה באחר ואפילו בפגיעה בחי ובצומח ללא מטרה מוגדרת והוא רגש הטהרה שהתקיים בארץ וכך הוא גם חוק חופש הפרט שהוא ההכרה בחביבות האדם שנברא בצלם ושלכן אסור לפגוע באוטונומיה הפרטית שלו כיון שכך הרגשת האנושות שזו היא האמת
מה שעדיין חסר הוא ההוצאה לפועל של המציאות הזאת שהוא לקיחת האחריות של כל יחיד על העולם באופן מעשי כיון שרק בכך תתקיים ההשבה של העולם שלנו לרשות שמים
ההרגשה שיש משהו אלוהי בהוראת החכמה הוא מה שישראל קיבלו על עצמם ממעמד הר סיני שהם ראו בחוש שאין עוד מלבד ההכרה הבהירה באלוהים וכשהעולם בהיר ההכרה מחייבת יישום ועל זה הם אמרו נעשה ונשמע והנכונות לעשייה הייתה עוד קודם השמיעה של קול ה' בפועל שהוא ההכרה המוחלטת שאכן יש בעולם קול ה' שמחייב באופן מוחלט כדי עשייה בפועל והוא ראשית ישראל
כיום בימינו שההכרה קיימת אלא שהנחיצות שלה לא ממומשת החובה עלינו הוא להוות את האור לגויים וליישם אותה בפועל בנו ובארצנו שהוא לקיחת אחריות של כל יחיד מאיתנו בשביל לשפר את המציאות של כולנו ודבר כמו חרם צרכנים הוא דוגמא אידיאלית של לקיחת אחריות לאומית בנושאים שיש להם חשיבות לציבור באופן כללי
הדבר מתחיל אמנם באחריות על איכות הסביבה אבל הוא לא אמור להסתיים שם אלא להתקדם ולעלות שלב לדאגה על איכות החיים עצמם של כל בעלי הדעת האחריות יכולה להתבטא בדאגה על הקיום של יום השבת ובהזדהות עם הרבים שמצרים על עליית מחירים בהתנגדות לדיקטטורה של בעלי שליטה
ההזדהות הזאת והיכולת להכיל את המציאות בצורה גדולה יותר הוא המפתח לאיכות של החיים החדשים שהאדם תלוי בהם תרומה לטוהר של הרוח הכללי כל אדם פרטי יכול להוסיף ואין הדבר תלוי אלא באחדות הרבים כיון שרק בהם מתקיימת שכינת ה'
החרמת שליטים רעים הוא רק התחלה ובהמשך הוא החרמת שלטון הרוע והטומאה וחזרה למלכות ה' החרמת המזלזלים בצלם ומחפיצים את הגוף ומעל לכל שלטון התבונה והשיבה אל הלב הטהור שאותו ברא לנו האלוהים
