שפת האמונה

רבות דנו כאן בפורום בשאלה הנצחית – כיצד מגיעים לאמונה?

באופן כללי, ניתן לחלק את ההתייחסות לשאלה זו, לשתי אסכולות מרכזיות:

האחת – האסכולה השכלתנית.

אסכולה זו גורסת כי האמונה האמיתית בלב תבא רק לאחר עיון השכל. וכלשונו של רס"ג (האמונות והדעות, הקדמה) – "…אנחנו צריכים לבאר מה היא אמונה? ונאמר, כי היא עניין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר היא עליה. וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם. ויהא בהם האדם מאמין בעניין אשר הגיע אליו ויצניענה לעת אחרת או לעתים…".

לדעה זו, תפקידה של הנבואה אינו במקום השגת השכל אלא ככלי משלים לו. וכלשונו של רס"ג (שם) – "…ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה ועשה על כך מופתי האותות הגלוים לא המופתים השכליים ? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה, ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו, ולפיכך שחרר אותם יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם, כמו שאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ודבר עם שלוחו בנוכחותינו, ועשה הדבר מחייב להאמינו תמיד, כמו שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולכן נתחייבנו מיד לקבל עניני הדת עם כל מה שנכלל בו, מפני שכבר נתברר בהוכחה המוחשית, ונתחייבנו לקבלו כפי שנמסר לנו בראית המסורת הנאמנה כמו שנבאר, ונצטוינו לעיין לאטנו עד אשר יושג לנו הדבר בעיון, ולא זזנו מאותו המעמד עד אשר נתקיימה לנו ההוכחה בו ונתחייבנו להאמין דתו במה שראו עינינו ושמעו אזנינו, ואף אם ימשך זמן עיונינו בו עד אשר ישלם העיון אין בכך כלום, ומי שפגר בכך בגלל איזה מעצור לא ישאר ללא דת, אף הנשים והקטנים ומי שאינו מטיב לעיין הרי דתו שלם ומגובש, לפי שכל בני אדם שוים במדעים המוחשים. ישתבח החכם המנהיג, ולפיכך תמצא בתורה פעמים רבות מזכיר את הבנים והנשים יחד עם האבות כשהזכיר את האותות והמופתים…".

דהיינו – הנבואה היא מעין "קיצור דרך", להשיג במהירות דבר שניתן להשיגו לאט דרך חקירת השכל.

האסכולה השניה – אסכולת האמונה הטבעית.

דהיינו, האמונה היא תכונה טבעית, המיוחדת לישראל, "מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש", שטבועה בהם מעצם בריאתם שהם "מאמינים בני מאמינים".

וכלשון הרמב"ם באיגרת תימן – "…לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בנבואה – לא עמדו אבותיו על הר סיני".

 דרך זו עברה גילגולים והתפתחויות רבות, ויש בה גוונים רבים - הן על ידי הוגי החסידות לדורותיהם וסוגיהם, והן על ידי המקובלים, והן על ידי בעלי המוסר.

ברשימה זו, רציתי להציג דרך שלישית, שעלתה במוחי לאחר קריאת כתבה בכתב העת המדעי סיינטיפיק, ובעקבות דברי ר"נ מברסלב.

כותרת הרעיון היא – בכל שפה טמונות השגות פנימיות הייחודיות לאותה שפה, והמשתמש בשפה, משיג באופן לא מודע את ההשגות הללו. ולכן שימוש בשפת האמונה מביא לידי אמונה.

המקום הראשון בו נפגשתי ברעיון זה, הוא בלקוטי מוהר"ן (בתרא, מ"ד): "הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, בִּבְחִינַת: "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי" (תְּהִלִּים פ"ט). הַיְנוּ עַל - יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל - יְדֵי - זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף - עַל - פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ; הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף - עַל - פִּי - כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. גַּם הוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּרוּךְ הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק".

אודה, כי בתחילה נראה לי הרעיון מוזר מאד. מה זאת אומרת "עַל - יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל - יְדֵי - זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה"? איך בדיוק דיבור על אמונה הופך להיות אמונה?

אבל אז נתקלתי בכתבה הבאה (תקציר שלה נמצא כאן - http://sciam.co.il/archives/3415 ) –

פסיכולוגיה קוגניטיבית – כיצד השפה מעצבת את המחשבה / לרה בורודיצקי

נכתב בתאריך 26 מאי, 2011 בשעה 16:40 מאת סיינטיפיק אמריקן

השפות שאנו דוברים משפיעות על תפיסתנו את העולם

"…אני עומדת בפּוֹמפּוּראאו, מקום מושבה של קהילה אבוריג'ינית קטנה בקצהו המערבי של כף יורק שבצפון אוסטרליה, ועל ידי ילדה בת חמש. אני שואלת אותה איפה הצפון, והיא מצביעה ללא היסוס בדיוק בכיוון הנכון. המצפן שלי מאשר את תשובתה. כעבור פרק זמן, באולם הרצאות באוניברסיטת סטנפורד, אני מבקשת את אותה הבקשה מקהל של מלומדים בעלי שם, ובהם חתני פרסים במדע וזוכי מענקי גאונים. כמה מהם שומעים הרצאות באולם הזה כבר יותר מ-40 שנה. אני מבקשת מהם לעצום עיניים (כדי שלא ירמו) ולהצביע לכיוון הצפון. רבים מסרבים; הם אינם יודעים. המשיבים משתהים קצת כדי לחשוב, ואז מצביעים כל אחד לכיוון אחר. עשיתי את התרגיל הזה גם בהרווארד ובפרינסטון, וגם במוסקבה, בלונדון ובבייג'ין. התוצאות זהות.

ילדה בת חמש בת לתרבות אחת עושה בקלות דבר שמדענים חשובים מתרבות אחרת מתקשים בו. יש הבדל גדול ביכולות הקוגניטיביות שלהם. מדוע? התשובה המפתיעה, כך מתברר, נעוצה אולי בשפה.

הרעיון ששפות שונות עשויות להנחיל כישורים קוגניטיביים שונים הוא בן מאות שנים. מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, מקובל לקשור אותו לבלשנים האמריקנים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף, שחקרו הבדלים בין שפות והציעו הסברים אפשריים לכך שדוברי שפות שונות חושבים אחרת זה מזה. אף על פי שהרעיונות שהעלו התקבלו בהתרגשות גדולה בתחילה, התעוררה בעיה אחת קטנה: כמעט שלא נמצאו ראיות לאישוש טענותיהם. בשנות ה-70 כבר זנחו מדענים רבים את השערת ספיר-וורף והיא ננטשה כמעט כליל. שרשרת של תיאוריות חדשות, שקידמו את הרעיון שהשפה והמחשבה הן אוניברסליות, פילסו את דרכן לקדמת הבמה. אבל היום, אחרי עוד כמה עשרות שנים, הולך ונוצר סוף-סוף בסיס מוצק של ראיות אמפיריות לאופן שבו השפה מעצבת את החשיבה. הממצאים האלה מערערים על דוֹגְמַת האוניברסליות הוותיקה ומספקים תובנות מרתקות בדבר מקורות הידע האנושי ובניית המציאות. לתוצאות המחקרים יש השלכות חשובות בתחום המשפט, מדעי המדינה והחינוך. …"

אם נפתח יותר את הרעיון הזה, ניתן להבין את דברי מוהר"ן הנ"ל באופן הבא:

אמונה היא הכרה ברורה וודאית בדבר מסויים. וכלשונו של ר' יוסף אלבו (העיקרים, מאמר א, פי"ט) – "האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים אף אם לא יודע דרך האמות בו כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאמת אותו הנסיון אע"פ שלא תדע סבת האמות בו".  

דיבור בשפתה של האמונה, מקנה למדבר את אותו "ציור חזק שלא תשער הנפש בסתירתו".

ייתכן כי זהו העניין בכל "שפת המקובלים". שבמבט ראשון לא ברור כל כך מה הם רוצים להביע בכל המשלים שהם משתמשים בהם. ומי שרואה את הקבלה דרך משקפי הרמח"ל למשל, נראה לו שאחרי המשלים המסתוריים מסתתרים דברים טריוואליים לגמרי. ומאידך, מי שמבין את הקבלה בדרך הרש"שית הספרדית, נראים לו הדברים חסרי מובן ומשמעות לגמרי.

ומאידך, היו מן המקובלים גם אנשים חכמים ונבונים מאד, [לדוגמא- הגר"א], בעלי חוש ביקורת, והדבר מעורר תמיהה כיצד הם "קנו" את תורת הקבלה על כל הבעייתיות שבה.

אכן, אם נביט על תורת הקבלה, לא כתורה העומדת בפני עצמה, אלא כ"שפה" מיוחדת, שטמונים בה יכולות והשגות עמוקות, נוכל להבין כי עצם ההתרגלות לדבר בשפתה של הקבלה מקנה למדברים בה השגה מהותית וברורה, שמבטלת מאליה את כל הקושיות.

אני מעלה את הרעיון כאן עדיין בצורה בוסרית, ואשמח לשמוע את דעת החכמים בנושא.